ח. בצלאל
מדי כמה זמן נזכרים במלחמה.
היום הדיבור נקי, כמו שהוא תמיד היה.
אבל כולם יודעים כי מלחמה זה זוועה
נשים צעירות יודעות להסביר על הדם.
הדם נשפך – כך היא אמרה.
ואני תמיד חשבתי שהוא אוזל.
הדם אוזל מהגופות. הדם אוזל מהפנים.
האישה הצעירה מסבירה
כי מלחמה זה חלומות רעים בלילה.
(המילה זוועה אינה כתובה).
אבל הצעירים שוכחים מחדש. גם היא תשכח את אשר אמרה.
בכל זאת יש דברים שבהם הזכרון מעמיק.
כמו מלחמה.
וכמו השנים שעברו מאז המלחמה.
במלחמה הזכרון מעמיק, והחלומות מתארכים.
צילום: חמוטל וכטל
מאת מערכת אשפתון
בינואר 1906, 110 שנים בדיוק מחודש זה בו אנו עומדים, יצא גליונו הראשון של "המעורר", כתב העת האגדי שבעריכת ובהפקת י"ח ברנר.
המעורר יצא כירחון (למעט בסמוך לסופו, שאז כבר היו דילוגים על חודשים) עד ספטמבר 1907.
לכאורה תקופה קצרה, אך הייתה זו אחת התקופות, ואולי בעיקר אחת הפעולות שהשפיעו על תפיסתה העצמית של הספרות העברית, ועל מעמדו של ברנר בעיני עמיתיו ובעיני ההיסטוריה. שם התחיל כמדומה המיתוס של ברנר, ברנר זה שהיה הולך לדואר עם שק הגליונות לפזרם בקצות תבל (כפי שאשר ביילין תיארו). כמה נפלא, כמה מודרני, כמה אומלל וכמה הרואי.
ואמנם, דמותו של ברנר, נראית לעתים כאילו נגזרה מאגדה.
זקנו, שנאתו העצמית, כעסו הכן, אבל בעיקר כוחו המניע אותו הלאה בלי הפוגות, כל אלה קנו, ובוודאי עוד יקנו לו, מעריצים ומעריצות רבים.
ברנר נולד ב-1881 באוקראינה, הוא נאלץ להתגייס לצבא הרוסי ב-1901, ממנו הוא ערק כשנתיים לאחר מכן וחי בדרכי נדודים עד אשר לבסוף הגיע ללונדון ב-1904. את המעורר הוא מתחיל להוציא כאמור בינואר 1906.
וכך נכתב בין היתר ב "אל הקורא" הראשון של כתב העת:
נדב נוימן
הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.
הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.
לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.
ח. בצלאל
על כל הגברים אשפוך דמעות
על אוהבי ילדים
אלה עם גוף
שלא ידעו
לפני שנכנסו אל תופת
שאחרים תכננו.
שהתרגשו כי חשבו
אולי ימותו,
ולא רצו.
הם יצאו מבתיהם
רוחם טובה.
הם יצאו ממשפחותיהם
רוחם טובה.
אהבו נשותיהם
ילדיהם,
ורוחם הייתה טובה.
ואז הגוף ניתק
וכל המלחמה הזאת,
בה לא היה להם מושג,
לקחה אותם אליה
את כל הגברים בעולם.
עליהם אבכה
על גופם היפה
על נפשם שיכולה להיות טובה.
צילום: חמוטל וכטל
רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ
מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?
נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.
חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.
אשפתון להמון 