תובנות מיומן מלחמה

ח. בצלאל

white


white

מדי כמה זמן נזכרים במלחמה.

white

היום הדיבור נקי, כמו שהוא תמיד היה.

white

אבל כולם יודעים כי מלחמה זה זוועה

white

נשים צעירות יודעות להסביר על הדם.

white

הדם נשפך – כך היא אמרה.

white

ואני תמיד חשבתי שהוא אוזל.

white

הדם אוזל מהגופות. הדם אוזל מהפנים.

white

האישה הצעירה מסבירה
white

כי מלחמה זה חלומות רעים בלילה.

white

(המילה זוועה אינה כתובה).

white

אבל הצעירים שוכחים מחדש. גם היא תשכח את אשר אמרה.

white

בכל זאת יש דברים שבהם הזכרון מעמיק.

white

כמו מלחמה. white

וכמו השנים שעברו מאז המלחמה.

white

במלחמה הזכרון מעמיק, והחלומות מתארכים.

white

Picture 004_11.jpg

צילום: חמוטל וכטל

מודעות פרסומת

110 שנים לצאת "המעורר" של י"ח ברנר

white

 מאת מערכת אשפתון


בינואר 1906, 110 שנים בדיוק מחודש זה בו אנו עומדים, יצא גליונו הראשון של "המעורר", כתב העת האגדי שבעריכת ובהפקת י"ח ברנר.

המעורר יצא כירחון (למעט בסמוך לסופו, שאז כבר היו דילוגים על חודשים) עד ספטמבר 1907.

לכאורה תקופה קצרה, אך הייתה זו אחת התקופות, ואולי בעיקר אחת הפעולות שהשפיעו על תפיסתה העצמית של הספרות העברית, ועל מעמדו של ברנר בעיני עמיתיו ובעיני ההיסטוריה. שם התחיל כמדומה המיתוס של ברנר, ברנר זה שהיה הולך לדואר עם שק הגליונות לפזרם בקצות תבל (כפי שאשר ביילין תיארו). כמה נפלא, כמה מודרני, כמה אומלל וכמה הרואי.

ואמנם, דמותו של ברנר, נראית לעתים כאילו נגזרה מאגדה.

זקנו, שנאתו העצמית, כעסו הכן, אבל בעיקר כוחו המניע אותו הלאה בלי הפוגות, כל אלה קנו, ובוודאי עוד יקנו לו, מעריצים ומעריצות רבים.

ברנר נולד ב-1881 באוקראינה, הוא נאלץ להתגייס לצבא הרוסי ב-1901, ממנו הוא ערק כשנתיים לאחר מכן וחי בדרכי נדודים עד אשר לבסוף הגיע ללונדון ב-1904. את המעורר הוא מתחיל להוציא כאמור בינואר 1906.

וכך נכתב בין היתר ב "אל הקורא" הראשון של כתב העת:

להמשיך לקרוא

כל הדגל והזבל

נדב נוימן


הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא

על הגברים

ח. בצלאל


white

 

על כל הגברים אשפוך דמעות

על אוהבי ילדים

אלה עם גוף

שלא ידעו

לפני שנכנסו אל תופת

שאחרים תכננו.

שהתרגשו כי חשבו

אולי ימותו,

ולא רצו.

 white

הם יצאו מבתיהם

רוחם טובה.

הם יצאו ממשפחותיהם

רוחם טובה.

אהבו נשותיהם

ילדיהם,

ורוחם הייתה טובה.

 white

ואז הגוף ניתק

וכל המלחמה הזאת,

בה לא היה להם מושג,

לקחה אותם אליה

את כל הגברים בעולם.

white

עליהם אבכה

על גופם היפה

על נפשם שיכולה להיות טובה.

ילד בפינלנד חמוטל וכטל .jpg

צילום: חמוטל וכטל

המעניק

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ


מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?

נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.

חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.

להמשיך לקרוא

לאפיס לאזולי: התגלות

מאת: רונה ברנס

מוקדש לאמיר מנשהוף


לאפיס לאזולי, לאפיס לאזולי, אומרים הקירות. לא הבנתי את אשר יגידו. לאפיס לאזולי. משונה. דבר אין זה אומר לי. לאפיס לאזולי מהרי אפגניסטן, לאפיס לאזולי מהרי פקיסטן, לאפיס לאזולי, עם נחלי לבן, זולגים מתוך תרבושי הבד. עולים בתוך שבילי מדבר, מובאים בתוך סירות סוחר, סירחון כבד, החום ניגר. על גבי חמורים מותשים, מוכים, זולגים, לאפיס לאזולי אל תוך אולמות, לאפיס לאזולי אל תוך זהב, נשפך, זהב, נשפך, שחור, עמוק, אל תוך סדנאות, אל ידי אמן, רב אמן, בתו של אמן, עם ורידי לאפיס לאזולי מתוך צווארה השֵׁישִׁי, העולה כעמוד, כאגדה, עם גדילי לאפיס לאזולי בתוך שיערה, אַיי לאפיס לאזולי כל הוד ושררה, ולילות נְשָׁפים בלתי נגמרים. לאפיס לאזולי כחול עמוק מעגלים. לאפיס לאזולי מכל חלונות העץ הכבדים, המראות השחוקות, סדקים אומללים, גברים נבוכים, מאין ישיגו עכשיו עוד כספים, מאין ייקחו עוד הון, מאין ייתנו את חובם, כיצד ירקדו הערב? מחר? לעולם? הם אינם רוצים עוד לרקוד לצלילי הכחול הנורא. לאפיס לאזולי יורד מן ההר, מן התקרה, במעגלי תהום כבדי מורא, כבדי אימה, ענקי יהלומים, איזמרגדים ירוקים, כסף ואודם כעורקים נפתחים, לאפיס לאזולי סובב כברבורים שחורים, נסיכים מקוללים, תנו עוד, תנו עוד, השמיים נפתחים, רצפות אין גבול ייקחו משא כבד מנשוא, ייקחו את חטאיהם, את המאווים, ייעלמו אל תוך הלילה, אל תוך החלומות. לאפיס לאזולי מסביר, לאפיס לאזולי מבאר, גורר אותם החוצה אל הבארות, קושר את עיניהם בבד קשה ועוקצני, בחבל דק, בתוך החומר שאין לו די, שאין לו רחמים, מפשט את פחדיהם בשפת אלים ארורים.

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא