מיתוס והעתיד: חוק הלאום ובגידת המחוקק

רונה ברנס


לאחרונה, ב-19 ביולי, עבר, כידוע, חוק הלאום. היה זה יום נוסף של בגידת המחוקק הישראלי בתפקידו, היינו, הדאגה לשלומם של כל אזרחי ישראל, כמו גם החתירה לשיפור החיים במדינה.

החוק הזה, כמו התנהלות הממשלה באופן כללי בשנים האחרונות, פועל כנגד שני העקרונות הללו.

הדברים הם פשוטים: חוק הלאום, או "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי",  מעדיף את "הלאום" היהודי על פני כל דבר אחר.

בראש החוק, בסעיף 1, מתנוססות ההצהרות הבאות:

(א) ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
(ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
(ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי.

לקריאת החוק בשלמותו (יולי 2018), לחצו כאן

לכאורה, אין בסעיפים כל שינוי, אלא קיבוע של הבנות, או מיתוסים, שעליהם מושתת הרעיון של מדינת ישראל. ואמנם, מגילת העצמאות נפתחת כך:

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

מגילת העצמאות נפתחת בשיעור היסטוריה כביכול. אמנם, שיעור מיתולוגי (שהרי, למשל, "דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" של העם היהודי עוצבה בארצות אירופה לא פחות מאשר בארץ ישראל, ואולי יותר). חוק הלאום הטרי, כדרכם של חוקים, קובע עובדה שכביכול ממשיכה שיעור היסטוריה זה, ומסיק את המסקנה המתבקשת: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם. זוהי הנורמה הבסיסית, זוהי המציאות החדשה.

המיתוס ("ארץ ישראל" כמולדת היסטורית בלעדית, אשר גבולותיה כמובן אינם מבוררים!) הוא עתה החוק. על בסיס זה מוגדרת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, וחשוב מכך, ככזו שבה "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית" הוא "ייחודי לעם היהודי".

לפי זה, ההגדרה העצמית של הקולקטיב הפלסטיני ככזה, אינה חוקית.

לעומת זאת, ובניגוד לאמור בחוק היסוד של מי שמתיימרים להיות "הציונים האמיתיים" (היינו מנהיגיו המפוקפקים של "הימין" בישראל), במגילת העצמאות של מדינת ישראל כתוב כך:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

האם חוק הלאום הוא צעד נוסף ב"שקידה על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה?" או שמא בדרכה אל קיום "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לעל אזרחיה"?  או אולי בעצם, מדינת ישראל הרגישה שיש צורך בחוק הלאום כדי לשמר את חופש המצפון, הלשון, החינוך והתרבות?

לא.  מדינת ישראל, בראשותו של בנימין נתניהו משתמשת לרעה ב"דמוקרטיה", ומטילה את מה שהוא למעשה דיכוי המיעוטים על ידי הרוב השליט והבלתי מעורער – הרוב היהודי.

מתוך תפיסה אדנותית זו שאופפת מזה זמן רב חלקים גדולים ביותר בציבור היהודי, דומה כי אין כל בעיה עם הסעיף הבא:

" המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." (סעיף  7 בחוק)

למען הסר ספק – אין בחוק זה שום סעיף בעניין עידוד פיתוח התיישבות ערבית. גם לא נאמר דבר לגבי עידוד, קידום או הקמה של יישובים ערבים בישראל. גם זה לא מפתיע – שהרי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כל זה יפה וטוב, אבל מה עם דמוקרטיה? מה עם ערכי השוויון? מה עם הערך הבסיסי בדבר שוויון הזדמנויות לכל בני האדם בתוך המסגרת המדינתית?

ושוב, כדאי לשאול: מהו "תפקידה" של מדינת ישראל? כלומר, לשם מה היא נוסדה? ובכן, אכן, תפקידה ההיסטורי ותפקידה בהווה הוא לוודא שהעם היהודי לא ימשיך לחוות קיום פגיע ומדוכא כפי שהיה נחלת קיומו לפני קיומה של מדינת ישראל, ולפני ייסוד הציונות.

אכן. אבל בהיותה מדינה השואפת להיות דמוקרטית, היא אינה יכולה לנהוג בחוסר שוויון כלפי אזרחיה. אף "תירוץ" אינו יכול להגן על מעשי המדינה הפוגעים בשוויון אזרחיה הערבים.

שוויון הזדמנויות אזרחי אינו דבר שצריך להיות מותנה.
זוהי זכותו של כל אזרח להנות ממשאביה של המדינה באופן שווה. אבל מדינת ישראל אינה חושבת על כלל אזרחיה. היא חושבת בראש וראשונה על אזרחיה היהודים. כך לא מתנהלת דמוקרטיה, ובניגוד לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מן העת האחרונה – אבות הציונות לא היו חותמים על "חוק הלאום" המביש בשום אופן.

אבות הציונות חלמו על מדינה ליברלית. תאודור הרצל, למשל, חלם על מדינה נייטראלית, לא על מדינת לאום. הוא חלם על מדינה שתהיה מקום בטוח לכל בני האדם ובייחוד לעם היהודי (בשל ההיסטוריה הייחודית של עם, והצורך הייחודי שהתעורר בסוף המאה ה-19 למצוא מקום מקלט ליהודים). אכן, גם הרצל רצה שהמדינה תייצג את מורשתו הייחודית של העם היהודי, בדיוק כמו שכל חברה מערבית אחרת מייצגת את הקבוצה הדומיננטית שממנה היא מורכבת. בשום אופן הוא לא חלם על מדינה דתית, ובשום אופן לא על מדינה אתנו-צנטרית.

ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד" הוא קרא לחברה הריבונית המדומיינת שלו "החברה החדשה", ולא מדינת יהודה, או ישראל, או משהו המעיד על זהותה האתנית. גם לפי ז'בוטינסקי " "כל יחיד הוא מלך השוה לרעהו" והוא מדגיש "לשם טובתם של היחידים נוצרה חברה, לא להפך". מושגיו של ז'בוטינסקי הם  מושגים כלליים, הלקוחים ממסורת הליברליזם המערבית.

אבל גם בלעדי ההישענות על "אבות הציונות", דבר שנתניהו אוהב לעשות (ובכך לעוות את דבריהם ותפיסותיהם), המבט שלנו צריך לשאת אותנו קדימה, ולא אחורה.

השאלה היא לא מה אמרו אנשים גדולים לפני כמאה שנה, השאלה היא מה אנו עושים היום, כדי לקדם את טובת מדינת ישראל, אשר מורכבת ממיעוט גדול של ערבים ביחד עם יהודים ואחרים.

זוהי שאלה קשה וסבוכה, אבל הדרך להתחיל להתמודד עם המורכבות הזאת אינה בקביעת מסמרות באותו המקום בדיוק שבו עמדו היהודים לפני מאה שנה. העם היהודי אינו נמצא במצב שבו הוא היה לפני מאה שנה. העם היהודי הוא בעליו המאושר של מדינה משגשגת עם הרבה בעיות. חלק מן הבעיות האלה הן בעיות קשות ביותר הקשורות בקונפליקט לאומי – ובראשו הקונפליקט שבין העם היהודי והעמים הערבים, ומעל כולם – העם הפלסטיני. חוק הלאום הטיפשי רק מסיג לאחור את השיחה המורכבת הזאת שעלינו לקיים, וכמיטב המסורת מן הזמן האחרון רק מעמיק את שוחות הזהות של כל צד.

אתה יהודי, אני ערבי, או להיפך. בשלב זה של ההיסטוריה, ובמשבצת גיאוגרפית זעירה זו שבה אנו נמצאים (מדינת ישראל) המצב הוא שהיהודי חזק מן הערבי. אבל זה עלול להיות מצב זמני בלבד. זהו בוודאי מצב חדש יחסית, ומדהים לראות כיצד היהודים, בהגיעם לעמדת שלטון, מנצלים את כוחם כדי לעשות למיעוטים אחרים את שעשו להם.

השוויון האזרחי הוא מהיסודות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. חוק הלאום לועג ליסוד זה.

נתניהו מוסיף חטא על פשע ואומר על מתנגדי החוק שהם לא ציוניים, ושהם חותרים תחת יסודות המדינה, אבל האמת היא שהוא הוא אויבה הגדול של הציונות, ובעיקר – הוא אויבה הגדול של מדינת ישראל שאמורה להיות חופשית, מקיימת שוויון בין אזרחיה, ומכבדת בני אדם באשר הם בני אדם (על כל מורכבויותיהם הזהותיות).

במקום להמשיך ולטחון עד דק את המיתוסים המניעים של החברה הריבונית היהודית המודרנית, עלינו לחשוב על העתיד: מה עכשיו? לאן נלך עכשיו, כדי שמדינת ישראל תתבצר כמדינה הדמוקרטית שהיא שואפת להיות, כביכול? חוק הלאום הוא צעד ענק בכיוון הלא נכון.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות של מדינת ישראל, מתוך אתר הכנסת

 

 

מודעות פרסומת