עברייני הווליום, נאמני השבת

מיטל משיח


בן זוגי ואני גרים בשכונת בית הכרם שבעיר ירושלים. מעבר לוואדי נמצאת שכונה חרדית – שמה הר נוף. בכל שישי, כשעה לפני שקיעת החמה, מתחילה להתנגן בדיוק משם, מעבר לוואדי, מוסיקה חזקה ובלתי מעניינת, משעממת, וסנטימנטלית המושמעת בקולי קולות ובביטחה אין קץ. מוסיקת כניסת שבת.

זוהי מעין קריאה (קריאת אזהרה?) למאמינים הטובים – להזכיר להם שהנה עוד מעט, עוד רגע, תנחת עליהם הקדושה. הנה עוד מעט, עוד רגע, דירבאלק, תבוא שבת, התכוננו, האזינו, הכינו נפשותיכם למלאכים, לקדוש ברוך הוא, לשכינה, אלוהים יודע למה. צריך שעה בשביל זה, כנראה.

אין הרבה דברים השנואים עליי יותר מהרעש הזה הבוקע בקולי קולות מהרמקולים הארורים של שכניי החרדים שמעבר לוואדי.

למה הם עושים זאת? האם הם חושבים שבכך הם מסייעים ל"קירוב לבבות" (הביטוי הכל-ישראלי האולטימטיבי)? אני מבקשת להודיע להם שההיפך המוחלט הוא הנכון.

גסות הרוח של המנגנים החרוצים, שבזמן האחרון מאופיינת בשירים בעלי אופי "מזרחי" מעורבים עם איזה ניגון חסידי, לעולם לא תסייע למישהו שאינו נמנה גם כך עם עולמם הצר להטות אוזן, או לב. ההיפך הגמור – הלב נאטם. מדוע הם צריכים לחדור למרחב הכללי?בשם מה הם רואים לנכון להחריב שעה מזמני, ולא לאפשר לי שקט בביתי, אפילו כשכל חלונותיו סגורים?

לפני שהתחלתי לכתוב את המילים האלה, ישבתי בביתי, בחוץ ירד גשם שקט, ליטף לי את החלון, החתולה ישנה, התינוק למעלה חלם חלומות, והזקנה מלמטה נחרה בשלווה. באיזו זכות הם, מפעילי הרמקול האדוקים, מקלקלים לי כל זאת ביום שישי אחר הצהריים? זכות קדושים כנראה.

אני מניחה שמתחסדים שונים ישוו את הדבר למואזין, אבל אין בהשוואה זאת ממש, משום שהשירים האלו מושמעים בכוונה להשתלט על המרחב במעין אזהרה כאמור כי הנה מגיעה השבת. המואזין קורא לאנשים לתפילות כחלק ממנהג התפילות מימים ימימה, דבר שאינו נמשך שעה שלמה בדרך כלל. עם זאת – גם אני מתנגדת לרמקולים האדירים והמוגזמים לחלוטין שבהם מצטיידים המואזין.

לעומת המואזין, שירי השבת הסנטימנטליים שמתעקשים להשמיע בכמה אזורים בעיר, הם טרנד חדש יחסית, מהעשור האחרון (אולי שני עשורים), והם עוד שלב בהשתלטות הכפויה של הדת במרחב הכללי. חפצה נפשכם במוסיקה חסרת מעוף ועניין? אדרבא! בין כותליכם השמיעו אותה ככל שתרצו. רק דאגו להנמיך את עוצמת הדציבלים כך שהיא לא תחדור גם לבין קירותיי.

בסוף, דרך אגב, יש גם צפירה. צפירה של שבת.

נראה שמדינת ישראל זקוקה למחשבה מחדש בכל הנוגע לרעש המותר במרחב הציבורי. אותו הדבר אמור לגבי רכבי הנח-נח-נחמן המרבים טמטום בעולם עם המוסיקה השמחה שלהם, כי מוכרחים, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח, כל הזמן, ועדיף גם לא לחשוב, שמא לא תהיו שמחים חלילה.

במקרה דנן, אולי מה שצריך לעשות הוא להעמיד זוג רמקולים אדירים בצד שלנו של הוואדי ולהשמיע את שרית חדד או מריה קאלאס במשך כל אותה שעת הסנטימנטליות הנכפית עלינו משכונת הר נוף. אולי כך שכנינו החביבים יבינו כי ככל שהם לא יכבדו את המרחב שלנו, כך גם אנו לא נכבד את המרחב שלהם.

מודעות פרסומת

האישה, הכבוד והמדינה: תגובה מיותרת לבני ציפר

רונה ברנס


עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

_DSC0024_s