על סרטי מדידה, סינדי קרופורד, ופיד הכתבות הראשי של ynet

רונה ברנס

הדברים הבאים פורסמו במקור באתר 'העין השביעית'

חלק משיגרת היום שלי הוא גם הפסקה. הפסקה, כידוע, לא תמיד כוללת יציאה החוצה, רכיבה על אופניים וכו', אלא, ואולי אפילו לעיתים תכופות יותר, שיטוט אקראי ומהיר באינטרנט. חפוז ולא מזיק.

וכך היה שבבוקר אחד, בין מחשבה למחשבה, עשיתי מעין הפסקה כזו, הפסקה שיטוטית באינטרנט, שבמהלכה הגעתי בלי משים כמעט לעמוד הראשי של ynet. אלא שכותרת אחת, שגרתית לעייפה,שהוצמדה לתמונה אחרת, שגרתית אפילו עוד יותר, עצרה אותי משיטוטיי, וקטעה את הפסקתי, ובעצם שיבשה לי את היום כולו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ווריאציות מארץ הקודש

מיטל משיח

הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא

להמשיך לקרוא

זהות ומלכות

רונה ברנס

"זהות" היא מילה פופולארית במיוחד בכנסת ה-19. כולם רוצים לעצב לנו זהות. מאמצים יוצאי דופן בתחום זה משקיעות שתי סיעות באופן מיוחד: 'יש עתיד' ו'הבית היהודי', אשר חבריהן, השרים וחברי הכנסת שמטעמן, מקדישים שעות רבות וכספים אין מספר לביסוס מה שהם רואים וודאי כאיזה "אתוס" יהודי.  כל אחת בדרכה מבקשת לחזק את "הזהות היהודית",  בין אם זה באמצעות המינהלת לזהות יהודית, ובין אם זה באמצעות למדנות יהודית "בלבוש חילוני", בסגנון רות קלדרון, או בדמות חריצותו היתירה של השר הממונה על חינוך ילדי ישראל- שי פירון.

במצב בולמוסי זה, של חיפוש היסטרי כמעט אחר זהות, ובניית זהות "יהודית" קולקטיבית כפי שאנו עדים לו בכנסת הנוכחית, קשה לצפות שלפיד, בנט, או אנשיהם יוכלו למצוא את הכלים להתמודד עם תביעות לחירות הפרט: לשוני,  ולקיום של אנשים השונים אלה מאלה בהשקפותיהם הדתיות והפוליטיות זה לצד זה. שהרי "זהות" שמעוצבת על ידי המדינה היא תמיד קולקטיבית, ולכן היא תמיד שואפת ל"אחדות". לכן היא גם תמיד תתקשה, כל עוד היא מתעקשת להיות "המעצבת הלאומית", להתמודד עם השונה.

להמשיך לקרוא

ישראלים

רונה ברנס


(יהודי)

אתמול, בעודי יושבת בבית קפה קטן, מתרעננת מנסיעה ארוכה בתחנת דלק, שמעתי שיחה מקרית בין איש ואישה:
הוא ערבי או ישראלי? שאלה האישה את האיש. אינני יודעת על מי הם דיברו.
האיש השיב: ערבי, ערבי, מג'יש נדמה לי או משהו מהצפון. – – אה. אמרה האישה מסכמת. ערבי.

זה הזכיר לי שיחה אחרת ששמעתי, בימיי הראשונים באוניברסיטה, בסיטואציה דומה במטעניה ובמשמעויותיה: ומעשה שהיה כך היה:
להמשיך לקרוא

למה באמת "קשה לאשכנזים עם השיח המזרחי" – שש הערות

 "האמת הייתה שהשנאה אהובה הייתה עלי יותר מן האהבה
שכן הייתה מעוררת בי הרגשה של להט, של חיים, של התפעמות,
ואילו האהבה לא הייתה אלא דבר דמום ומרגיע, בדומה לשינה."

ז'קלין כהנוב, יַלְדוּת במצרים, מתוך: ממזרח שמש.

רונה ברנס

 1.

בדברים קצרים ששלומי חתוכה פרסם לאחרונה ב'שיחה מקומית' הוא תורם עוד כמה שורות לחילופי המהלומות המתקיימות היום בין דוברי "המחאה המזרחית" העכשווית, לבין מי שאפשר לכנות כ"מתגוננים", בדרך כלל אשכנזים (אולם יש גם יוצאי דופן, המצטרפים משורות "המזרח" כביכול).

"למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?" – שואלת הכותרת שנבחרה לדברים.

ואכן, הכותרת מבטיחה הרבה, אולם לצערי, התוכן מקיים מעט: מהו ה"הרבה" הזה שקיוויתי למצוא בדבריו של חתוכה? זהו ההרבה של המבט האחר, של היכולת לחשוב באמת מזווית של מישהו אחר: למשל – שלומי חתוכה שמנסה לחשוב מ"זווית אשכנזית" כביכול. קיוויתי למצוא נקודת מבט שאינני רגילה לקבל בדבריו של חתוכה. קיוויתי לשמוע מה דעתו, מה הוא חושב.

במקום זה קיבלתי ססמאות : "קשה לוותר על כוח ועל פריבילגיות, על נראוּת במרחב ועליונות במחשכים".

ובכן – אני אמנם לא מכחישה שהרוב המוחץ של האליטות במדינה הוא (עדיין) יהודי-אשכנזי. אני כן מכחישה שהסיבה להתנגדות  ל"מחאה המזרחית" האחרונה (שחתוכה הוא אחד הבולטים בפעיליה) היא ש"קשה לוותר על הכוח".

לוּ מודלים היו יכולים לדבר, אולי זה מה שהם היו אומרים על עצמם. אבל בני אדם לא חושבים בדרך כלל במונחים כאלה על עצמם. הם לא חושבים על עצמם במונחים של "נראוּת במרחב", גם לא הסנובים והיהירים שבהם. בני אדם בדרך כלל חושבים באופן פרטי יותר על הדברים. הם כועסים, מפחדים, וכן- בהחלט, גם נעלבים. אבל את אלה קשה הרבה יותר לנסח במילים, וכרגיל במקרים של קונפליקטים- קשה הרבה יותר להבין.

להמשיך לקרוא

הסיפור על איך הרגו לי את הכלב

סיפור קצר מאת: מ. צפרון

I

זה היה בוקר נחמד הבוקר ההוא. טיילתי עם רקס, הכלב שלי הקטן. קראתי לו על שם מלך בספר היסטוריה. אני מורה להיסטוריה בבית ספר. בבוקר הזה שבו הכל התחיל, הוא היה כלב נחמד במיוחד. רצה לרוץ איתי כל הזמן, והיה הולך לידי בשימחה כלבלבית אמיתית כזו, שרואים תמיד אצל כלבים של אנשים אחרים.ודווקא בבוקר הזה הם היו חייבים להופיע. בדיוק כשהגענו לעץ הגדול שליד הנדנדה נשמע קול.

להמשיך לקרוא