אנחנו ליברליים

רונה ברנס


המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

לעורר את שריר ההתנגדות

רונה ברנס

"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.

נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים  לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.

ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.

חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.

רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.

עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.

לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.

רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).

אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.

Image may contain: 2 people, people on stage, crowd and text
מתוך עמוד הפייסבוק של קבוצת הבעלבתים

פואמת המשמעות הקטנה

מאת רונה ברנס


האמנות היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvinget_eyruvin

המשורר היא מילה בלבד

ואין לה כל משמעות

get_eyruvin

נשיא המדינה

ראש הממשלה

אין לה משמעות

get_eyruvin

מישורי המלח הגדולים

ערוצי הנחל

שפילת החוף

get_eyruvin

עם ישראל

עזרת השם

get_eyruvin

יצירי דמיון

עצי האורן מחפים על טיסת החשמל

בכבלי נחושת

בתוך אוויר הלילה הקריר

קירות לבנים

חלונות מחופים

אלומיניום

משמעות היסטורית חומרית של מעמד הביניים

get_eyruvin

סבלנות

get_eyruvin

נשים לבנות בסינרים

אופות עוגות אנגליות

בתבניות מעוגלות

מתבדרות בשיחות

get_eyruvin

חיילים

מדים מגוהצים

get_eyruvin

קפה עם קוביית סוכר

כפית מונחת בקערית קריסטל

ארונות עץ

שידות

מפה רקומה לעיטור ול-

הרחבת הרושם

ותוספת רום לחיזוק העצבים

get_eyruvin

אין לזה אפשרות לפעול עלי-

נו

היסטוריה לאומית

היסטוריה מקומית

get_eyruvin

גם זה יש

get_eyruvin

נחישות

הלב נחמץ

נשבר

ליבנו עם המשפחות

עם המשפחה

אויבינו

פשע מתועב

get_eyruvin

כל אדם

חיות אדם

כל עם ישראל

get_eyruvin

*

get_eyruvin

חשמל היא מילה

ואין לה כל משמעות

(אלקטרונים מתרוצצים בגבולות האפשרות)

כמו לוטוס צף באגמון קטן בגינה פרטית מאחורי

עיקול שביל הגישה

לאחוזה

get_eyruvin

יש לי דמיון מוגבל

get_eyruvin

שמש

ענן

יש במה להתגאות

בים

get_eyruvin

כתר       סגר

רצועה

אישורי עבודה

מנוחת חג

מנוחת צהריים

חדשות הערב

הפסקת פרסומות

get_eyruvin

*

תל אביב היא עיר קטנה

עזה הייתה עיר קטנה

שכם הורודה, יריחו הצהובה

בינות להרים המובילים אל הבקעה

get_eyruvinget_eyruvin

חאלב הייתה עיר

במישורים הפוריים של סוריה התחתונה

get_eyruvinget_eyruvin

משכילים פותחים שערים

אוחזים בספרים

דוברים שפות

מתי כל זה יכול היה להיות?

get_eyruvin

נפתח המחסום למעבר סחורות

מעבר תרופות

מטוסים מפציעים מעל הגגות

עד ירדן

ועד גבול מצרים

get_eyruvin

ראש הממשלה נוסע

בשיירה ברחביה

אל מעון ראש הממשלה

get_eyruvin

נשיא המדינה פוסע

בטלביה

אל מעון נשיא המדינה

get_eyruvin

מעבר

לזה יש

קיץ שחוזר על עצמו כל שנה.

רצפות שבנו ערבים בשנות החמישים

לקבלן יהודי בתחילת דרכו

שהקים שכונה חדשה בירושלים

get_eyruvin

 

_DSC0065_s

מתוך תערוכת היחיד "הצצה מצמררת" – רונה ברנס אוצרת חומרים קיימים , גלריה בצלאל 7, ירושלים, 2015

 

 

הצבה חד פעמית: יוזז אוהב את ביבי

היום (11.9.2019), יציב הצייר מנחם אדלמן-לנדוי, המתכנה יוזז, את ציורו שהוא צייר במיוחד לכבוד ראש ממשלתנו המרומם, בכיכר הבימה שבתל אביב.
שם הציור:
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחזיק את רגלו הימנית של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ובכך מוכיח שהוא אכן מר בטחון."
(הציור המקורי – שמן על קנבס)

יוזז אוהב את ביבי (צייר: מנחם אדלמן לנדוי)


הציור, שאותו אתם רואים כאן בדרכו לכיכר הבימה, הוא בגובה 1.90 ס"מ על 1.40 ס"מ רוחב, ולאחר מכן בהתאם לדרישות העירייה יתנייד איתו ברחבי העיר.
בהמשך היום יגיש אדלמן-לנדוי את ציורו לראש הממשלה היושב בבירתנו ירושלים ברח' בלפור, בצירוף הברכה הוורודה שבציור, ויהיה שמח.
אתם מוזמנים מאוד לבוא במהלך היום להבימה, להתרשם, לצלם, ולדבר עם הצייר, ואולי גם להוסיף דבר-ברכה משלכם, או לירושלים בשעות הערב (הכניסה לרח' בלפור מעזה). נעדכן כאן לגבי הלו"ז הצפוי.
כי מתי אם לא עכשיו הוא זמן ראוי להביע את הערכתכם לאחד והיחיד, רק ביבי, מי אם לא ביבי, נתניהו, מתת האלים?

על הבריסטול הוורוד כתובה ברכת הצייר לראש הממשלה:

"אדוני ראש הממשלה, מה בנימין נתניהו, מר בטחון, מלך ישראל והיקום כולו.
אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך ואני מרגיש שאין זמן טוב יותר לחזק את ידיך. לכן ציירתי לכבודך ציור במתנה!
באהבה,
יוזז"

למטה כתוב:

"הציור, המיצג וכל הנאמר על ידי היוצר בהקשר למיצג, הם הבעת דעה אמנותית, אישית וסאטירית, ואין לייחס להם כל משמעות אחרת."

'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

קטעי סיפור מאת נועה גולן


 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.

 

 

עופר ללוש - דקל בנוף 1983 - לטקסט של נועה גולן

עופר ללוש, דקל בנוף, 1983, צבע מים על נייר. צולם מתוך הספר "אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית" (עבודות נבחרות מאוסף גדעון עפרת)

 

נועה גולן, בת 22, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. זהו קישור לעמוד הפייסבוק שלה.