'קברי צדיקים זו התרבות שלי'

 

הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'

מאת רונה ברנס


במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן.  כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.

שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."

מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".

אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות  הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:

שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)

בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן:  "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?

אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.

לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.

באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"

אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.

 

במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.

אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.

 

 

מודעות פרסומת

מה לעשות? או: למה ויתרנו על 22,000 ש"ח ממפעל הפיס

רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות


כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים


 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ויתור מענקי תמיכה מפעל הפיס עירובין ה 2019ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

'זו אני הלא משוררת': שני שירים חדשים מאת חיה לוי

חיה לוי


נמאס לי להיות משוררת

נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
מָחָר אֶנְהַג בְּמַשָּׂאִית
אֶרְאֶה אוֹתְךָ בָּרְחוֹב, אֶשְׁרֹק לְךָ בְּחֻצְפָּה
וְאוּלַי גַּם תָּבוֹא אִתִּי, לקבינה
זוֹ אֲנִי מַלְכַּת הַכְּבִישׁ
עִם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְלִי שׁוּם הִתְנַצְּלֻיּוֹת
אַף אַחַת לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה
אֲנִי מוֹבִילָה עַגְבָנִיּוֹת, מְבִיאָה לַשּׁוּק, מִסְתַּכֶּלֶת מִלְּמַעְלָה
זוֹ אֲנִי הַלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת, אֲנִי אוֹכֶלֶת מִלִּים שְׁלֵמוֹת לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

*

הַגֶּבֶר הַזֶּה לֹא קָרָא סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב אֲבָל
הָיָה עָצוּב אוֹ הָיָה לוֹ מַר אוֹ שֶׁכָּאַב לוֹ הַגּוּף
אוֹ שֶׁשָּׂמַח אוֹ שֶׁצָּחַק אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל עָלִים וּבָצָל
הוּא לֹא הָלַךְ לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לוֹ
הוּא שָׁמַע הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִין
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכַח חֲלוֹמוֹת

הָאִשָּׁה הָזו לֹא קָרְאָה סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה אֲבָל
הָיְתָה עֲצוּבָה אוֹ שֶׁצָּחֲקָה אוֹ שֶׁבִּשְּׁלָה עָלִים וּבָצָל
הִיא לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לָהּ
הִיא שָׁמְעָה הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִינָה
הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכְחָה חֲלוֹמוֹת

חַיֵּיהֶם הָיוּ כְּרוּכִים זֶה בְּזֶה כְּמוֹ פֹּאֲרוֹת

ירושלים: הערה, הפגנה

בתיה גלילי


היום בצהרי היום הלוהטים מצאתי עצמי משוטטת בירושלים. השמש קופחת, אין ענן לרפואה. אדם נחנק, והמכוניות נוסעות עד אינסוף ומזהמות כתמיד.

ובתוך כל זה עמדה ילדה קטנה, חמודה, בלונדינית כמו בשבדיה, עם שמלה אדומה ויפה, וגרביים לבנות משוכות מעט למעלה, שתי צמות קלועות משיערותיה הצהובות. כמה ריחמתי עליה, הקטנה. היא עמדה שם עם אביה, בחור חרדי אשכנזי, בעל פנים גלוחות, "מודרני", בן כעשרים וחמש, שאחז בידה.

פתאום החליט האבא המסור לקחת את ילדתו המתוקה למראה, לאסוף אותה בזרועותיו, ולהרימה אל העבר השני של הרחוב (מדובר בשדרות הרצל, והכל התרחש בתחנת הרכבת הקלה שסמוכה לגשר המיתרים).

ולאן פנו הילדה והאבא באופן פתאומי ונחוש זה? ניחשתם נכון! להשתין באמצע הרחוב (אבל בצד השני).

המקום הנבחר לפעולה ההכרחית: כניסה ראשית לאחד הבניינים.

כזהו הגועל היומיומי. כה רגיל עד שאיש לא העלה בדעתו להעיר להם דבר.

האבא היעני-אלגנט, הסיר את תחתוניה הוורודים של ביתו, ומעל המדרכה המרוצפת (אפילו לא מעל פיסת אדמה זנוחה), הציב אותה ואת שמלתה האדומה בתנוחה שתאפשר לה להטיל את מימיה בפרהסיה, מן האוויר, משל הייתה כלבה קטנה מעופפת. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאני רואה אנשים לוקחים את ילדיהם להשתין כך באמצע הרחוב, והסברה הבטוחה היא שלא תהיה זאת האחרונה.

אבל כל אלה עדיין אינן סיבות טובות להפגין בקיץ הזה החם. לא השמש, לא הילדה בשמלה האדומה ולא אביה, חסר הנימוסים, שאולי יגדל את בתו לנהוג כמותו עם צאצאיה. לעומת זאת, התנהלותו של ראש הממשלה שלנו היא סיבה מצויינת לצאת להפגין, והפעם קרוב לבית, הבית שלו כמובן. מזג האוויר הערבי, במיוחד בנקודה הגבוהה שעליה ניצב בית רה"מ, היא סיבה משנית אמנם, אך בהחלט נעימה.

ההפגנה ביום חמישי הקרוב תתקיים מול רחוב בלפור (כנראה בלפור-פינת עזה), ירושלים, בשעה 19:30.

מפגינים נגד ראש הממשלה שמנסה להביא להשחתתה הגמורה של מדינת ישראל, והכל כדי למלט את עצמו מן הדין, ולשמור על עמדת השלטון ככל שיוכל. אל תתנו לזה לעבור בשקט.

בואו בתופים והביאו גם מצילות, שלטים, דגלים, ומחבתות.

בקיצור, נתראה שם.

הפגנה 29.5.19

הדמוקרטיה בסכנה? יוצאים להפגין

הערב, מחר וביום חמישי: הנה שלוש הפגנות ומחאות שבהן אולי תרצו לקחת חלק.


ההפגנה הערב (25.5.19) נגד חוק החסינות ברחבת מוזיאון תל אביב: מתחילים ב-20:30

על מה מפגינים: נגד התנהלות נתניהו כראש ממשלה החשוד בפלילים. נגד הרפורמות במערכת המשפט שהוא מנסה להנהיג כדי להיטיב עם מצבו האישי ולמלטו מן הדין.

דברים שאמרו מומחים למשפט בעניינים אלה:

פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר:

"בנימין נתניהו נמצא בראשות הממשלה שנים לא מעטות ובחלק גדול מהן לא היו שום חקירות נגדו, זה היה בהחלט זמן מתאים לדון ברפורמות מתאימות. הדבר הזה לא נעשה. עכשיו, כאשר התיקים מתחילים להתגלגל וחרב תלויה מעל ראשו, פתאום הכל יוצא החוצה. וזה נראה לי לחלוטין פסול, דבר שאי אפשר להשלים אתו ואי אפשר לקבל אותו." עוד: כאן.

פרופ' מרדכי קרמניצר על המאמצים לתיקון חוק החסינות:

"הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבחן של ממש. חברי הכנסת של הקואליציה, ובמיוחד אלה מן הליכוד, צריכים לשאול את עצמם שאלה מכבשונו של הפטריוטיזם – האם טובת המדינה והעם היא בראש דאגתם או אינטרסים אחרים? האם ימלאם לבם להרים ידם נגד שלטון החוק ולטובת השחיתות? אם יסרבו, יצילו את נפשם וכבודם. אם יאטמו אפם ויתמכו בחוק, לא יהיה מנוס מלקרוא לעברם מושחתים, נמאסתם.' " עוד: כאן.

פרופ' נויה רימלט, אוניברסיטת חיפה:

"בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת." עוד: כאן.

Image may contain: text

מחר, ראשון, 26.5.19:

משמרת מחאה בין 8:30 ל-17:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים (רחוב בלפור, פינת עזה). פרטים נוספים: כאן.

יום חמישי, 30.5.19:

הפגנה למען הגנת בית המשפט העליון, כנגד הנסיונות לפגוע בתפקידו הדמוקרטי, כגורם שיפוטי מבקר. איפה: רחבת בית המשפט העליון בירושלים, מול הסינמה סיטי, 18:00. באים בחולצות לבנות. פרטים נוספים: בעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו.

Image may contain: 3 people, people smiling, people standing and outdoor

תמונה מן המחאה להגנת מערכת המשפט כנגד התערבותו האישית של נתניהו, 23.5.19, מעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו. רחבת בית המשפט העליון בירושלים.

אם אתם באים לאחד מהאירועים הללו: הביאו שלטים, ממתקים, רעשנים, ומצלמות. נתראה שם.

'האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה'

ראיון עם אישה אחת, פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהחליטה לא לשתוק בפני המצב שבו ראש ממשלה חשוד-בפלילים מרכיב ממשלה, ממנה מבקר מדינה, ובינתיים, מצטיין בהתחמקות מן הדין


נויה רימלט, פרופסור למשפטים המלמדת באוניברסיטת חיפה, החליטה לעשות מעשה. ביום ראשון השבוע החלה רימלט סדרה של משמרות מחאה מול בית ראש הממשלה כנגד התנהלות בנימין נתניהו על רקע חקירותיו המשפטיות. הכוונה היא להפגין נוכחות רציפה בכל יום ראשון, ולהזכיר, כפי שציינה רימלט בפוסט בפייסבוק לקראת המשמרת הראשונה, שיש "להילחם על כך שהחשוד בפלילים לא יהיה במעמד לחרוץ את גורלה של מערכת המשפט." (קישור לעמוד של רימלט)

משמרות המחאה מתוכננות להתרחש בכל יום ראשון בשבועות הקרובים החל מ-8:30 ועד 17:00. בסך הכל מתוכננות המחאות להתקיים במשך שישה שבועות.

ספרי בבקשה על עצמך, ועל הרקע שלך כאקטיביסטית

אני חוקרת ומלמדת בנושאים של שוויון מגדרי. מעצם היותי פמיניסטית תמיד הייתי מעורבת באקטיביזם למען קידום שוויון מגדרי.
למשל, לפני מספר שנים ניסחתי הצעת חוק מקיפה לרפורמה בהסדר ההפלות הישראלי. במרכז הרפורמה עמדה ההצעה לתת לאישה זכות להחליט על הפסקת הריונה בשלב הראשון של ההריון. כרגע המצב הנוהג בישראל הוא שאין לאישה זכות בחירה כזו כלל. אישה שרוצה להפסיק את הריונה צריכה לפנות לועדה להפסקת הריונות וזו יכולה לתת לה אישור על בסיס אחת מארבע עילות המנויות בחוק העונשין. רצון האישה אינו עילה רשמית בחוק, אלא ניתן לאשר הפלה רק מטעמים של חשש לבריאות האישה, חשש לבריאות העובר, גיל האישה, היותה לא נשואה או נסיבות פליליות כגון אונס או גילוי עריות. המטרה היתה לבסס את זכותה של אישה לחופש בחירה ושליטה על גופה, לפחות בשלבים הראשונים של ההריון, כפי שמקובל במדינות מתוקנות רבות אחרות.
ההצעה הונחה על שולחן הכנסת על ידי ח"כ זהבה גלאון, אבל נתקעה שם.

נויה רימלט - תמונת פרופיל

פרופ' נויה רימלט

הייתי גם חברה בקבוצה המייסדת שהקימה את 'נשים עושות שלום' בשלהי מבצע צוק איתן בשנת 2014 ומעורבת מאוד בפעילות התנועה בשנה הראשונה להקמתה.

ספרי על הפרויקט הנוכחי שלך, ההפגנות מדי ראשון – על מה מדובר?

ביום ראשון האחרון (19 במאי 2019) קיימתי משמרת מחאה מול בית ראש הממשלה בירושלים. אני מתכננת לעשות זאת מידי יום ראשון.

המסר הוא שראש הממשלה איבד את היכולת לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הציבורי כפי שהוא חייב מתוקף תפקידו. ההישרדות הפוליטית שלו מכתיבה את כל המשא ומתן הקואליציוני וכל יוזמה מתגבשת, כמו פגיעה במערכת המשפט – הכל מוכתם באינטרסים האישיים שלו.

אין כאן עניין של ימין או שמאל. קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים פוגעת באינטרס הציבורי ומסכנת את עתידה של מדינת ישראל. מסיבה זו ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר. אני מניחה שכותרת טובה לפרויקט יכולה להיות 'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'.

למה החלטת דווקא עכשיו להקדיש מזמנך למטרה זו?

אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש. כאשר ראש הממשלה מנסה לפרק את מערכת המשפט רק כדי להציל את עורו, הדמוקרטיה שלנו בסכנה ממשית. לנבחר ציבור יש אחריות לשחק לפי כללי משחק מסוימים, שהם הבסיס ליכולתה של דמוקרטיה ליברלית להתקיים. ביבי שבר את כל הכלים. הוא מצוי בעיצומו של מסע הרס שיטתי ואם לא ננסה לעצור אותו עכשיו, כאשר נתעורר יהיה מאוחר מידי. אין קיום לדמוקרטיה ללא בתי משפט חזקים, ללא מערכת של איזונים ובלמים, ללא פיקוח שיפוטי על עבודת הכנסת והממשלה.

מי שמגן על האזרח הקטן מפני עריצות הרוב הם רק בתי המשפט. במקום שאין איזונים ובלמים ואין ביקורת על פעילות רשויות השלטון השונות, אין עוד דמוקרטיה.

כמה זמן את מתכננת להפגין כך?

כרגע אני מתכננת לעמוד שם במשך ששת השבועות הקרובים. אני מקווה שזה יהפוך לאירוע המונים שיימשך עד לתוצאה הנדרשת והיא התפטרותו של חשוד בפלילים מתפקיד ראש הממשלה.

האם עומד מאחורי מחאתך גורם מממן?

לא.

כיצד את מפרסמת את ההפגנה?

בינתיים בפייסבוק.

האם ישנם מצטרפים? ומי הם?

יש המון תמיכה ועידוד. ביום ראשון האחרון עמדו איתי עוד ארבעה אנשים. מקווה שביום ראשון הקרוב כבר יגיעו יותר.

לראיון נויה רימלט

משמרת המחאה הראשונה ליד בית ראש הממשלה, 19 במאי 2019

אם מגיעים להפגנה – מה את מציעה להביא מהבית?

שלטים. זה מאוד פשוט להכין. קונים קאפה ומקל ובוחרים סיסמה קליטה.
כמה רעיונות לסימאות:
'חשוד בפלילים לא יחרוץ את גורל מערכת המשפט'
'ראש ממשלה חשוד בפלילים חייב להתפטר'
'טובת המדינה קודמת להישרדות הפוליטית של ראש הממשלה'
'קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים זה שחיתות'

וגם אפשר את הציטוט של ביבי עצמו מלפני 10 שנים כאשר ידע בדיוק מהו הדבר הנכון לעשות וקרא להתפטרות אולמרט:
"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי."

מהו המסר העיקרי שאותו את רוצה להעביר?

בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת.

אני קוראת לאנשים ונשים מימין ומשמאל להצטרף אלי. זוהי מחאה של אזרחים ואזרחיות מהשורה שנמאס להם/ן. לא פשוט לעמוד שעות ארוכות עם שלט, אבל האלטרנטיבה של לא לעשות כלום הרבה יותר גרועה.

האם את חושבת שעדיין יש תקווה לישראל?

אני עצמי הייתי מאוד פסימית במשך תקופה ארוכה, התייאשתי, ויתרתי, אבל בסוף הגעתי למסקנה שאסור לוותר. יש לי שלוש בנות ואני חייבת לעשות כל מאמץ להבטיח להן עתיד טוב יותר. סבי ד"ר אלימלך רימלט שהיה מנהיג המפלגה הליברלית, היה מבוניה של המדינה הזו. אנחנו חייבים להם – לאבות המייסדים – וחייבים גם לדור הצעיר להילחם ולא לוותר. ייאוש הוא פריבליגיה שלא קיימת כרגע.

לסיכום: פרטים חשובים על אודות מיקום ושעות

איפה? ליד בית ראש הממשלה בירושלים. רחוב עזה, פינת רחוב בלפור.

מתי? כל יום ראשון בין השעה 08:30 בבוקר ועד השעה 17:00.

נתראה שם


הביאה לפרסום: רונה ברנס

דיאלוג עם פרימיטיבי

במאמר דעה שפרסם לאחרונה הכותב החרדי ישראל כהן ("אני פרימיטיבי גאה"), הוא מספר כי הוא מרחם על רוגל אלפר, הידוע בדעותיו החילוניות התקיפות, ועל שכמותו. "למען איזה ערך, אידיאה או רעיון עמוק הוא מוכן להמשיך להתגורר בארץ המסוכסכת והאלימה הזאת?" שואל כהן, אף על פי שהתשובה לא באמת מעניינת אותו. אחר כך פוצח כהן בשיעור היסטוריה (וזאת על אף שהצהיר כמה שורות קודם כי הוא "נבער מתוך בחירה"). לפי ההיסטוריון החובב, "המדינה היהודית שהוקמה כאן נועדה לפני הכל לשמש בית ומגן למי שנרדפו במשך שנות דור בגלל העמידה על אמונתם ה'פרימיטיבית', ובגלל השמירה על אורח חייהם היהודי 'הנבער'."

קביעה זו אינה מדוייקת. המדינה היהודית נועדה לשמש בית ריבוני ליהודים, כדי שיוכלו להיות "נורמליים", עם ככל העמים (רק יהודי כמובן). המדינה לא הוקמה כדי להגן על המגזר החרדי בציבור היהודי, מה עוד שמגזר זה על פי רוב לא היה שותף למאווים להקמת המדינה, ופעמים רבות אף התנגד למאמצים שהובילו בסופו של דבר, גם אם לא בדרך ישירה, לכינונה.

כהן ממשיך לתקוף את אלפר וטוען כי הוא "מוכן להכיל כל השקפה שונה בשם הליברליזם", ורק ב"ערכים ובאמונות של בית גידולו" הוא בועט. קל לשים לב שכהן מייחס כאן לאלפר רקע חרדי. ומדוע? משום שעבור כהן כל יהודי בא בסופו של דבר מרקע חרדי. שהרי, החרדים הם המקור, הם הדבר האמיתי, הם הבית היהודי החם והמתוק, עם הקיגל, והקניידלעך. אחר כך מרהיב עוז כהן ומכנה את המסורת החרדית "מסורת אבותיו [של אלפר] בת אלפי השנים". דבר בתיאור זה אינו נכון. המסורת החרדית היא איננה מסורת אבות של כל עם ישראל, אלא רק של סקטור מסויים שפנה לדרך משונה זו אי שם במאה התשע-עשרה. בנוסף, מסורת זו איננה בת אלפי שנים. כאמור, היא בת כמאתיים שנים בלבד, ואף פחות.

אולי כהן היה יכול לדעת משהו מאלה לו היה לומד, לא רק "לשם פרנסה" כפי שהוא מעיד בטורו, אלא מתוך עניין אמיתי בעולם שסביבו. שהרי זוהי הבעיה העיקרית של הציבור החרדי: ההסתגרות המתמדת, ההרסנית, והזחוחה. לקראת סוף דבריו מוסיף כהן את הדובדבן שחרדים רבים אוהבים לשלוף בוויכוחים מסוג זה – "היהודים נחשבו בכל שנותיה בגולה לחכמים בשל שקידתם על לימוד התורה". ובכן, גם זה לא מדוייק. היהודים נחשבים לחכמים בדיוק בשל יכולתם להסתגל, ללמוד, להתפתח לפי תנאים חדשים, ולפתח אגב כך גם את סביבותיהם. זאת הסיבה שהיהודים זכו ועדיין זוכים להערכה במקומות רבים. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו הנצחי, מרבה להתגאות ב"הייטק ניישן", לא ב"תורה ניישן". אולי לו היה לומד כהן אנגלית בבית הספר, לא היה מפספס פרט זה.


white

בתמונות: שאריות כרזות בחירות של אגודת ישראל, או: העתיד (שבו במקום לשכנע את הציבור, בוחרים להטיל עליו אימה אלוהית). צולם ליד אוניברסיטת בר אילן ב-1 במאי 2019

מלאך האלוקים - לתגובת לישראל כהןכרזת בחירות אגודת ישראל תגובה ישראל כהן