אזהרה מההווה: על האופטימיזציה של המלחמה ועוד, דרך צפייה בסרט 'נז"א'

רונה ברנס

הסרט נז"א (2026), בבימויים של יובל אברהם ורחל שור, הוא סרט תיעודי המבקש להביא את קולותיהם של החיילים אשר עמדו מאחורי איסוף והכנת המודיעין בזמן מלחמת עזה שבעקבות ה-7 באוקטובר.

לאחר שצפיתי בו סוף סוף, אפשר להתחיל מהכרזה ברורה על מהותו של הסרט הזה: הסרט נז"א הוא סרט מאוד ישראלי. במרבית חלקיו, הוא מסופר מנקודת מבטם של חיילים ישראלים. הוא לא פרופגנדה אנטי-ישראלית.  הוא מספר סיפור אמיתי ומורכב מאוד על זווית אחת בלחימה הישראלית מול עזה, בעקבות מתקפת הטרור עצומת-המימדים וחסרת התקדים שחוותה ישראל ב-7 באוקטובר 2023 . בניגוד לטענות שהושמעו נגד הסרט, הסרט אכן נותן מקום מרכזי מאוד לטראומה הישראלית המתמשכת. האימה שהופעלה על הישראלים היא חלק חשוב בסרט.

רק מי שאינו רוצה לראות יפספס את הנחת התשתית הבסיסית של אווירת פוסט-שבעה באוקטובר,  אשר בהחלט מתקיימת בסרט.

אין ספק, שהצופה האינטליגנט יבין בקלות את הקשר הנורא שבין ארועי השבעה באוקטובר לנכונות הישראלית  למלחמה שכמותה לא הייתה. כל ישראלי יכיר בדברים אלה כדברי אמת. רוב הישראלים עדיין חשים בתוכם רגשות נקמה עזים כשהם חושבים על השבעה באוקטובר, על החטופים, על הסבל האנושי ועל האכזריות הספציפית, אחד על אחד, שעליה שמענו וחלקנו ראינו בשנה הקשה הראשונה של המלחמה.

כידוע, הסרט מצולם כולו על גגות תל אביב, בתנאי חשיכה, שמצילים על פני הדוברים, כולם ישראלים צעירים, רובם הגדול גברים צעירים (ישנה רק אישה אחת מקרב המרואיינים), שהיו חיילים בזרועות המודיעין הישראלי בזמן המלחמה, ועסקו באיסוף מודיעין וביישום מודיעין על ידי תקיפה מטרות באמצעות כלי טיס ללא טייס (כטב"מים) ובאמצעות מטוסי קרב.

מעדויות הדוברים עולה תמונה מאוד מעניינת על שיטות קבלת ההחלטות לגבי תקיפות בעזה בזמן המלחמה. תמונה שהיא מורכבת הרבה יותר מכפי שהצטייר בדיון התקשורתי סביב הסרט, בעיקר בדיון העברי בישראל הקטנה, אבל גם בתקשורת היהודית בעולם.

מאחר ועמדותיהם הפוליטיות השמאליות "הקיצוניות" של הבמאים ידועות לכל, או לפחות כך נאמר לנו, הסרט נדון תמיד בהקשרן של עמדות אלה. למעשה, הסרט נדון בראש וראשונה מתוך עמדה שכמעט אינה מבוטאת בסרט, וגם כשהיא מבוטאת לא זה עיקרו.

אחת הסוגיות הראשיות שהסרט עוסק בהן, בעיקר בחציו הראשון הוא קבלת החלטות גורליות בעידן ה-AI בזמן מלחמה. הסרט מעלה שאלות מרתקות וחשובות מאין כמותן על אחריות מוסרית בעידן הבינה המלאכותית. הבינה המלאכותית (בקיצור "בינה", מעתה והלאה), כפי שמסביר אחד החיילים מוחשכי הפנים, מאפשרת אופטימיזציה של הלחימה. וכך הוא מסביר:

מרואיין: "המטרה הייתה לאפיין איך מתנהג פעיל חמאס. איך מתנהג טלפון של חמאסניק, ובאמצעות זה לתת לבינה מלאכותית למצוא טלפונים נוספים של פעילי חמאס [מקרב האוכלוסייה הכללית]."

מראיין: "כלומר, לבדוק הטלפון של מי באוכלוסייה הכללית מתנהג דומה למה שטלפון של חמאס מתנהג, עם בינה מלאכותית."

מרואיין: "שזו משימה קלאסית של בינה מלאכותית. באמת. לאפיין פרופיל ולהגיד שייך לקטגוריה? כן לא. משימה פשוטה.  חתול או כלב. לומר האם מאפיינים של חתול או מאפיינים של כלב. זה היה 'לבנדר'." ['לבנדר' הוא שמה של מערכת הבינה המלאכותית המדוברת].

או במילים אחרות, מציגים בפני הבינה את תיעוד פעילותו של פעיל מוכר של חמאס. מבקשים מהבינה ניתוח של הפעילות הטלפונית, ומבקשים ממנה למצוא תבנית דומה מבין כל הטלפונים העומדים לרשות אוספי המודיעין (כנראה חלק הארי מהטלפונים שבשימוש אנשי עזה). ההנחה כאן, היא שבאמצעות זיהוי תבניות אלה ניתן לערוך מיפוי ראשוני של פעילים, על בסיס תבניות פעולה מוכרות מהעבר.

לפי המרואיין הזה, סומנו כך כשישים-שבעים אלף מספרי טלפונים.

צילום מסך מתוך הסרט נז"א

מרואיין: "זה פרמטרים נורא נורא מורכבים שקשה לך לדעת מה הם. הדבר הזה ייצר הרבה טעויות.  הם קיבלו אדם בן שמונים או אישה מבוגרת. הפציצו לה את הבית עם כל המשפחה שלה.  והדבר הזה הטריד את קהיליית המודיעין מבחינה מקצועית. "

המערכת, לפי הערכת המרואיין, מצליחה לתת מידע מדוייק ב-85% מהמקרים. לפי המרואיין, התקבלה החלטה שאלה הם אחוזים מקובלים. הם – החיילים מקבלי החלטות התקיפה – החליטו שהמחיר (הנזק האגבי) שייצא מתוך חישוב זה, 15% מבחינה סטטיסטית, הוא מחיר שמקובל עליהם.

בנוסף לחמישה-עשר האחוזים של הנפגעים התמימים אשר זוהו באופן שגוי על ידי המערכת, יש להוסיף, לדברי המרואיין, עוד נז"א (נזק אגבי). "פלוס 20 נז"א", הוא מסביר. כלומר, מעבר לשגיאות הצפויות (התנקשות באדם הלא-נכון), על כל תקיפה מניחים עוד 20 איש שיהיו בסביבת המותקף הישיר בזמן התקיפה.

מרואיין אחר: "זה שבינה מלאכותית תחליט מי יחיה ומי ימות זה עדיף על פני אותו בנאדם שחבר שלו נהרג לפני שבוע על ידי פעיל חמאס – שהוא יחליט." (15:30 בערך)

לפי ההערכה של המרואיין – נהרגו כתוצאה ממערכת זו "המונים". אבל אחד המרואיינים מבהיר: "מי שהרג זה מי שהפעיל את הפצצות ומי שהפליל היה חוקר שהחליט על זה ומי שביצע את מדיניות האש היה קצין האש."

מראיין: "אתה יצרת את הכלי."

המרואיין: "כן. […] אם אני לא הייתי שם, כנראה שמישהו אחר היה עושה את זה."

אחת הנקודות שעולות היא איפה כדאי לתקוף מטרות (כלומר לוחמי חמאס) – במהלך קרב או היתקלות, או בבתיהם. התקבלה הדעה שעדיף בלילה – מדוע? כי הסיכויים הם גבוהים יותר לתקוף באופן יעיל ביותר. כפי שיובל אברהם מבהיר, המערכת יצרה מיפוי של מיקומי המטרות (פעילי חמאס בדרגותיהם השונות), לא כשהם נלחמים, אלא דווקא בבתיהם.

מרואיין אחד מסביר:

"מה המטרה הכי קלה למציאה? בתים פרטיים של אנשים. יש לנו הרבה יותר מידע עליהם."

זהו חישוב קר ואכזר, אשר מבוסס על תפיסה של אופטימיזציה – ייעול מירבי של המערכת, במקרה זה של המערכת הלוחמת מול חמאס. זוהי אופטימיזציה של הלחימה, המתבצעת על ידי כלים קלאסיים של אופטימיזצייה של מערכות באופן כללי. אלא שזוהי מערכת צבאית המופעלת על ידי בני אנוש, חיילים ישראלים, יהודים ברובם, באווירת פוסט-השבעה באוקטובר.  מה קורה במצב כזה לאופטימיזציה?

בזמן השיחות על סימון הבתים בעזה כמטרות צבאיות, המצלמה מתמקדת  שוב ושוב בחלונות הבתים הפרטיים שסביבם. וכך מוצאים את עצמם הצופים מאזינים לדברי החיילים הישראלים דוברי העברית מתארים את עבודת סימון הבתים הפרטיים בעזה, בעודם מציצים דרך חלונותיהם הפרטיים של אזרחי ישראל התל אביביים, החשים עצמם בטוחים, ספונים בבתיהם. מלאכת הצילום שנעשתה לאורך הסרט מעולה ונקייה.

אין ספק שזהו סרט אכזרי. 

צילום מסך מתוך הסרט נז"א

מראיין: "איך הפצצת אם שמעת תינוק בוכה בבית?

מרואיין: "ההלך רוח הכללי הוא… שנאה. עד שאתה מבין שכאילו… מחריבים. המטרה היא באמת… להחריב."

לעיתים מושמעת ברקע אזעקה. זוהי תל אביב בזמן מלחמה, אחרי הכל.

מדי פעם הבתים שמסביב מקבלים נוכחות ממשית יותר בשיחה – מרואיין מצביע מיזמתו, תוך כדי שהוא מתאר את הליך איסוף המודיעין על הבתים העזתים ואומר "מרפסת כמו זו ששם למשל" ומצביע על מרפסת קרובה. המראיין מביט לאחור. המרחק הקצר שמפריד בין הבתים התל אביביים לבתים העזתים הוא נושא מרכזי נוסף של הסרט, וההקבלה הצילומית המבריקה בין בתי עזה לבתי תל אביב נמצאת ברקע כל השיחות המצולמות. בנקודה כלשהי בסרט אף מצויין בפירוש המרחק הקצר (בקילומטרים) שמפריד בין תל אביב לעזה.

כשמתוארת הפצצה של בית שבו נמצאו, לפי המודיעין, 13 נפשות מלבד יעד התקיפה, מוסבר לנו כי לאחר מכן התברר כי המבוקש עצמו כלל לא היה שם. כל ה-13 נהרגו. ומה עם המבוקש עצמו? המרואיין מניח שהוא מת.

מרואיין: "אם רוצים אותו מת בסוף הוא ימות. רוב הזמן זה עובד ככה."

בסרטו של ארי פולמן מ-2008, "ולס עם באשיר", ישנה סצינה שמעבירה מסר דומה מאוד. לצלילי השיר "כל יום הפצצתי את ביירות" (עיבוד עברי וביצוע של זאב טנא), רואים אנימציה של מטוס חיל האוויר שמנסה להפציץ מכונית נוסעת. המטוס מפציץ ומפציץ ומפציץ עוד, ורק בסוף, אחרי נזק בלתי נתפס של רחובות שלמים (על אנשיהם, אפשר להניח),  משיג המטוס את המכונית. "רוב הזמן זה עובד ככה."

לפי העדויות, בהמשך המלחמה ההוראה הייתה להוריד כמה שיותר בניינים. בעגה הישראלית "לשטח". השיטה: הפצצה. כיצד מפציצים? לפי העדויות, מפציצים היכן ש"לפי האלגוריתם", הבניינים פונו ב-75% מיושביהם. הכוונה הייתה החרבת האזור – ניקויו מבנייניו.

באחד הבירורים המוסריים הקשים שמתקיימים לעיני המצלמה, על מה שכונה "אזור ההשמדה", כלומר אזור שבו כל עזתי שנכנס אליו היה בן מוות מיידי, שואל המראיין את המרואיין, אשר היה כנראה אחראי על המצלמה שהעבירה את התמונות אל משרדי מודיעין שבתוך ישראל –  האם חשב לומר לאחראים לא לירות (למשל, במקרה של ילד שנכנס אל אזור זה). בתגובה עונה לו החייל: "אסור לך להגיד. זה לא התפקיד שלך."

מראיין: "מה התפקיד שלך"

מרואיין: "התפקיד שלי הוא טכני. אני לא אמור להביע אף עמדה עקרונית ואף עמדה מוסרית. התפקיד שלי הוא טכני לחלוטין."

ברקע נשמעות עבודות בנייה בתל אביב.

מפעיל רחפנים מתאר מראות זוועה של ילדים קטנים עומדים בין גופות.  מרואיין אחר נשאל "למה להרוג אותם [את העזתים]" ועונה "לא יודע."

זהו סרט שובר לב. בחלקו, במיוחד בקטעים הקצרצרים מעזה, המוצגים לרגע קצר יחסית בסוף הסרט, זהו סרט קורע לב.  כואב מאוד לראות את הכאב האנושי החי, גם את זה של האויב.

מדינת ישראל, באחד מרגעיה הקשים ביותר, שלחה אנשים צעירים ואנטליגנטים לבצע משימה. כמה פעמים חוזר המשפט המצווה המוכר לכל ישראלי "לשטח את עזה". אחד החיילים תוהה: מה ציפיתם שיקרה?

כמה וכמה פעמים מסבירים המרואיינים את מעשיהם בכך ש"הם עמדו במשימה". עתה, חובתה של מדינת ישראל להישיר מבט אל כל השלכותיה של משימה זו, ולאופן שבו היא בוצעה. זהו סרט שכולנו, כל הישראלים, ובמיוחד הישראלים היהודים, צריכים לראות.

האם אתם תסכימו עם מסקנות חלק מהדוברים? מסקנות הבמאים? אולי לא. האם הדוברים משקרים? לא. האם הם מציגים תמונה חלקית של המציאות. כן. ואיזה סרט דוקומנטרי אינו עושה כן? מעטים הם אלה, אם בכלל ישנם.

אני ממליצה מאוד לראות את הסרט. אולי אפשר לצאת מהסרט הזה שונאים פחות, גם אם לא אוהבים יותר. ובימים אלה, גם זה דבר שראוי לכוון אליו.

לינק לצפייה ישירה (עם כתוביות בצרפתית).

על פרשת אבו שחאדה (נגד הקמפיין של נתניהו/בן-גביר)

רונה ברנס

איתמר בן-גביר זיהה את הבמה (ועדת הבחירות), כתב את התסריט, והזמין קהל. בן גביר הגיש בקשה לפסילת מועמדותו של אבו שחאדה, יצר אווירת לחץ על מפלגות אחרות להצטרף לבקשתו, וקטף את הפירות. הפרי הוא לא פסילתו של אבו שחאדה (החלטה שעוד מחכה לאשרור או ביטול של בית המשפט העליון), הפרי הוא הפיצול והבלבול שהוא ושותפיו זרעו ביד כה מיומנת בקרב המחנה הליברלי הציוני, אבל גם בקרב המחנה האזרחי הרחב יותר – המתהווה והשברירי – המחנה המבקש שינוי, יהודים וערבים, ציונים ולא ציונים. זוהי הצלחתו הגדולה של בן גביר מארועי הימים האחרונים.

הצטרפות "הדמוקרטים" וכל מפלגות "גוש השינוי" לבקשת בן-גביר היא תעודת עניות לכל המחנה. כל שעשו הוא לתרום את חלקם לקרקס דעת הקהל שאותו מנהל בן גביר ביד רמה, על חשבונם. מן הראוי היה לא לשתף פעולה עם קרקס זה.

בדמוקרטיה יש חשיבות גדולה לנראות. האזרח הישראלי המתבונן במעשי הפוליטיקאים בימים האחרונים רואה את המהלך הבא: איתמר בן גביר, שר שבעבר קרא לגירוש הערבים מארצם (וכן זוהי גם ארצנו היהודים – אפשר גם וגם), שר שמתהדר ביחס משפיל ומעודד התעללות באסירים ועצירים, שר שבז לשלטון החוק ולזכויות אזרח, ולערכים ליברליים מערביים דמוקרטים שבנו את העולם החופשי – השר הזה פותח בקמפיין נגד פוליטיקאי ערבי בכיר, סמי אבו שחאדה, ולא זאת בלבד – אלא שהוא מצליח לגייס את כל הכוחות הפוליטיים בחברה היהודית הדומיננטית, כולל מתנגדיו המובהקים.

בשורה התחתונה, נציגי הציבור הישראלי הרחב אשר סולד ואף נגעל מעמדותיו הפוליטיות של בן גביר, ומזהה בצדק את בן-גביר כאדם  מסוכן ואלים, התייצבו לצד איתמר בן גביר.

כיצד הדבר הזה קורה? בזכות כשרונו הפוליטי וערמומיותו של בן גביר שהובילו אותו לנקודה האפקטיבית ביותר בפוליטיקה הישראלית: ניצול פחדיו העמוקים והמדממים ביותר של הציבור הישראלי המיינסטרימי והפעלתם נגד אותו ציבור עצמו.

הציבור הישראלי רוצה להיות מערבי, הוא רוצה להיות ליברלי, הוא רואה עצמו חלק מ"העולם החופשי". אבל בשכונה כמו זו שלנו, לנכונות הזו להיות ליברל, יש מחירים קשים. אנחנו הישראלים, איננו מחונכים להתמודד עם האתגר הקשה של להיות ליברל במצבי קיצון וייאוש עמוקים של מלחמה ושל הישרדות. אנחנו איננו מלמדים את עצמנו ואת ילדינו כיצד להתמודד עם הדיסוננס שיש בין רצונך לשמור על החופש לבין המשמעות של חופש זה. אחת המשמעויות היא לשמוע דברים קשים ואולי אכזריים, ואולי אפילו בלתי-נסבלים על עצמך, על עמך, על ההיסטוריה שלך. אולי אפילו לשמוע שקרים, אולי אפילו לשמוע דברים מסוכנים ומסיתים (כל מקרה צריך להיבחן לגופו).

אין פירוש הדבר שהחברה הישראלית צריכה לסבול קריאה לאלימות, או חלילה קריאה למדינות אויב לפעול כפי שפעלה הנהגת עזה ב-7 באוקטבר – כפי שיכול היה בקלות להשתמע ממאמרו והתבטאויותיו של סמי אבו שחאדה מן ה-8 באוקטובר הן בשל ההקשר, הן בשל התזמון.  החברה הישראלית צריכה להוקיע את אבו שחאדה על התנהלותו. אבל היא גם צריכה להוקיע את עמדותיו של איתמר בן גביר, אשר מתכנן לישראל עתיד של עליונות יהודית, של מניעת זכויות בסיס, של צמצום החופש, ובעיקר בעיקר – של צמצום ורמיסת כבוד האדם וחירותו בעולם הזה.

אחד ההבדלים הברורים בין בן-גביר לאבו שחאדה הוא הבעת הצער על המעשים. אבו שחאדה הביע צער והתנצל על מעשיו, והצהיר בפירוש שדרכו מתנגדת לאלימות וטרור ושהוא טעה בכתיבת המאמר. בן-גביר לעומת זאת, נותר תלמידו הגאה של כהנא, ממשיך לתמוך בתפיסות עולמו האנטי-דמוקרטיות והאלימות (ולכן עומדות בניגוד לישראל הדמוקרטית), ומעודד כאוס אלים דרך טרור מתנחלים שבחסות המדינה (אשר הוא חבר בכיר בהנהגתה) המשתולל בחודשים האחרונים בגדה המערבית.

מי מבין השניים מסוכן יותר לדמוקרטיה הישראלית? מי מבין השניים פועל ביתר שאת לחורבנה?

החלטתה של מפלגת הדמוקרטים לתמוך במהלך שיזם איתמר בן גביר לפסילת סמי אבו שחאדה היא החלטה שגויה, ואולי יש עוד זמן לתקן.

היה עליהם לצאת בהצהרה ברורה נגד דבריו חסרי ההצדקה של אבו שחאדה שנכתבו ובוטאו גם בעל פה מייד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, ובעוד בישראל עוד סופרים את הגופות, ובעוד איננו יודעים אפילו את מספרם של החטופים ומי עוד יצטרף למתקפה. בזאת אין ספק. אבל אסור להם לשתף פעולה עם דרכיו הדמגוגיות של בן גביר, אשר הצליח לסחוט את המירב ממצבם הנפשי הרעוע של ישראלים כה רבים, אשר עדיין נמצאים במצב של אסון מתגלגל, ועדיין מרגישים שהם צריכים להיאבק על עצם קיומם בכל כך הרבה חזיתות.

לדעתי, אבו שחאדה אינו ראוי לאמון הציבור הישראלי- גם לא הערבי הישראלי. מדוע? מפני שברגעיהם הקשים ביותר של חבריו למדינה, אחרי מתקפת חמאס –  הוא בחר שלא לעמוד לצד חבריו האזרחים הישראלים המדממים בכאב, אימה ופחד ולא הפגין סולידריות בסיסית המצופה מאדם במעמדו (פוליטיקאי ישראלי).

בדיוק כפי שיאיר גולן כתב, בחירה זו אכן מעידה עליו שאין הוא מבין את פירושה ואת דרכיה של שותפות ערבית-יהודית, שהיא דבר מורכב מאין כמותו בארצנו. לכן הוא אינו ראוי, לא לעמדת הנהגה ולא לאמון הציבור.  

התוצאה הנוכחית שלפיה מפלגת הדמוקרטים בחרה לפעול לפי האינטרסים המובהקים של הכוחות האלימים והמסוכנים ביותר בחברה הישראלית היום (בן גביר, נתניהו ושות')  – אינה מקובלת והיא איננה הדרך הנכונה. זוהי אינה הדרך לשותפות יהודית ערבית, שלהן מטיף יאיר גולן. וכן, שותפות יהודית-ערבית, כפי שהסביר יפה לא פעם ח"כ יואב סגלוביץ' האמיץ, היא קשה ומכאיבה. הדרך למצוא את הדרך לקיים אותה אינה ליזום דרכים להשתיק בכוח את אלה שאיננו רוצים לשמוע, אלא לחזק את הקולות הליברלים והדמוקרטים שמייצגים אפשרות לעתיד משותף על בסיס שוויון אזרחי, בתוך מדינת ישראל הדמוקרטית – מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם ביתם הלאומי של הפלסטינים החיים בה. אין דרך אחרת.

עוד לא מאוחר. אפשר להודות על טעות, אפשר לשנות את הכיוון

****************************************************.

להלן צילום מסך מתוך תצהיר שהגיש סמי אבו שחאדה לועדת הבחירות, ספטמבר 2026

דרך עמותת עדאלה
https://www.adalah.org/uploads/uploads/6171120cd2c4f7a4d82bbbe7b50fb263.pdf

ביקורת ספר: "כיבוש מבית" מאת מיכאל ספרד

רונה ברנס

מיכאל ספרד הוא אחד האנשים הכי אמיצים בישראל. הוא גם אחד הקולות בשמאל הישראלי שאותם אני מכבדת יותר מכל, על רהיטותו, על בהירותו המחשבתית ועל נסיונו להיות הוגן. בספרו החדש "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (2025, הוצאת קרן ברל כצנלסון) כל אלה באים לידי ביטוי מזהיר. זהו ספר המאתגר את הקורא והפותח דלתות רבות למחשבה מחודשת על המציאות הקשה בישראל היום.

ספרד הוא עורך דין ידוע המתמחה בזכויות אדם ובדין הבינלאומי, והוא קנה את שמו בעיקר בזכות מעורבותו בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, כמייצג המשפטי בתיקים משפטיים, שהפכו להיות מקרי מבחן ידועים לזכויות האדם בישראל, בעיקר בכל האמור לזכויות הפלסטינים החיים תחת הממשל הצבאי בישראל, וגם כמייצגם של עמותות המזוהות עם השמאל בישראל כגון עמותות זכויות אדם הפועלות למען זכויות פלסטינים בגדה המערבית. נוכחותו העקבית בצמתים כה רבים בעיצוב פני השמאל הביקורתי והאופוזיציוני בישראל היא אחת הסיבות שכדאי כל כך להקשיב לו. באחד החלקים הפותחים בספר למשל, ספרד מספר על חלקו המפתיע בסיפור הקמתו של ארגון "שוברים שתיקה" שהתחיל כתערוכת צילומים אנונימיים שנשאה שם זה בשנת 2004. לא רק שהוא היה שם, הוא עדיין ישנו שם, והוא עדיין פועל ללא חת באווירה ציבורית שנעשית יותר ויותר עוינת ואלימה, מצוייד בשכל חריף ובעקביות ועקשנות מעוררות השתאות, גם אם לא מסכימים עם עמדותיו ומסקנותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

התזה המרכזית והתשתיתית שספרד מבקש להציג בספרו היא זו: מה שמכונה היום "ההפיכה המשטרית" (או בלשון שגורה יותר "ההפיכה המשפטית") הוא למעשה תוצאה ישירה של מציאות הכיבוש הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון ובעיקר של אידיאולוגיית הימין הקיצוני, הדתי, אשר מבקשת להפוך מצב של כיבוש למציאות של סיפוח. הם עושים זאת באמצעות הליך של הכללת הגדה המערבית, מבחינה חוקית ומשפטית ובאמצעות תהליכי חקיקה הדרגתיים, תחת ריבונות ישראלית דה פקטו. תהליכים אלה התרחשו לאורך העשור האחרון, תחת ממשלות נתניהו בעיקר ובגיבוי מערכת המשפט בדרך כלל. ועם זאת, עדיין החסם העיקרי בפני האצת הליך הסיפוח נותר הרשות השופטת, על בתי המשפט והיועצים המשפטיים. על כן הצורך הדחוף לנטרלם מכוחם. עם זאת, ספרד חוזר שוב ושוב על עמדתו לפיה בית המשפט העליון, למרות בלימות נקודתיות פה ושם (שזכו להדים רבים) דווקא איפשר באופן כללי את התהליכים הרחבים של החלת ריבונותה החוקית של ישראל על הגדה המערבית.

ספציפית, ספרד מצביע על הקשר הישיר בין העובדה שהימין המתנחלי קנה בעשור האחרון אחיזה אדירה בשלטון הישראלי ובמשאביו המדינתיים לבין הדחיפות לשנות את החסם הדמוקרטי היחיד אשר עומד בפני תכניותיהם לסיפוח השטח הפלסטיני בלא הענקת אזרחות לתושביו. גם בלי להסכים עם התזה הסופית, אין ספק שספרד מציג את טיעוניו באופן משכנע, מבוסס, ורציונאלי. גם בלי להסכים לפרשנותו של ספרד בדבר הקשר שבין הקרע הפנים-ישראלי לבין הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, הרי שהקוראים ימצאו בספר מדריך מרתק ובהיר להבנת המציאות הישראלית היום, דרך ניתוח פוליטי-חברתי שמציע ספרד, המבוסס על מקרים פרטיים, על עבודתו כעורך דין ועל היותו מתבונן ביקורתי וחריף של מדיניות ישראל, כבן התרבות הישראלית המכיר אותה הכרות אינטימית.

בתמונה: מיכאל ספרד, מקור: ויקיפדיה

עם מרבית הטענות שמביא ספרד קשה להתווכח, משום שהן טענות עובדתיות נכונות. הפרשנות היא כאמור סיפור אחר. דוגמה  מצויינת היא הקטע המתאר את מה שספרד מכנה "האפרטהייד הישראלי" ביהודה ושומרון. עם העובדות קשה להתווכח: ישראל כוננה שתי שיטות חוקיות שבהן שני סוגי אוכלוסייה מנוהלים בשטחים המנוהלים על ידי צבא ישראל: יהודים וערבים, יהודים בעלי זכויות אזרח, והערבים נעדרי אזרחות ונעדרי זכויות (כולל זכות התנועה, חופש הביטוי, חופש המחאה הזכות לבחור ולהיבחר—כלומר להשפיע על הנעשה – ועוד). מסקנתו החד-משמעית של ספרד לפיו מדובר באפרטהייד היא מסקנה משפטית, הנשענת על פרשנותו לדין הבינלאומי ולתחולתו על המקרה הישראלי-פלסטיני. הדבר אשר חסר במיוחד בדיונים מסוג זה בספר הוא הקשר היסטורי, אשר בהחלט יכול לערער על הפסקנות החד משמעית שדרכה מציג ספרד את הכותרת "אפרטהייד" כאילו זוהי פרשנות המציאות הלגיטימית שאין בלתה. ספרד לא עוסק במציאות המדינית הפנים-פלסטינית המבוקעת, או ביחסי הפלסטינים עם הממלכה הירדנית למשל (אשר שללה את אזרחותם *הירדנית* של הפלסטינים תושבי הגדה רק בשנת 1988 למשל). ספרו עוסק באחריותה הבלעדית של ישראל על המצב (ואמנם, יש מקום לטעון לאחריות כזו, לאור החלטתה של ישראל להישאר הכוח הכובש בשטחים). במילים אחרות, אין דיון היסטורי בנסיבות ההיסטוריות שהובילו למצב האנומלי שבו ישראל שולטת בשטח שבו נמצאים בני אדם שאינם אזרחיה לצד כחצי מליון מאזרחיה, דבר אשר מוביל מיסודו לאפליה, דיכוי וטינה מצטברת – וכל זה על רקע קונפליקט לאומי ולאומני מדמם שקדם למצב זה. במיקודו זה מצוי חוזקו של הספר אך היעדר ניתוח כללי יותר של המציאות יכולה להיראות גם כנקודת חולשה בו.

ספרד מסביר באופן מאיר עיניים כיצד הפכה מדינת ישראל בעשור האחרון של השלטון הצבאי בגדה (שכונן החל מ-1967 כדי למשול על השטחים שנכבשו מירדן וממצרים – הגדה המערבית ועזה בהתאמה) לחלק מהמבנה השלטוני של המדינה. ספרד מסביר שלפי הדין הבינלאומי יש להבדיל בין גופי השלטון של המדינה הכובשת לבין הגוף המנהל האמון על  השטח הכבוש של המדינה – ובספר הוא מתייחס בעיקר לגדה המערבית, אם כי גם עזה כלולה בכך. כדי לייצר את ההבדלה הזאת יצרה ישראל את המנהל האזרחי אשר שייך מבחינה ארגונית לצבא ולא למשרדי המדינה.

שנת האפס מבחינת ספרד בהקשר השינוי שישראל מקדמת במעמדה החוקי של הגדה היא 2017, אז עבר לראשונה בחוק ההסדרים תחת ראש הממשלה נתניהו חוק המאפשר גזל קרקעות על ידי המדינה מידיים פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית, תוך  הלבנת פולשים לקרקעות פרטיות מסוג זה והפקעת קרקעות כאלה בדיעבד מידיים פלסטינים לידיים יהודיות. זוהי נקודת תפנית חשובה משום שלפי ספרד, זוהי הפעם הראשונה אשר בה נחקק חוק בישראל אשר תחולתו המפורשת מסדירה את המציאות החוקית בגדה המערבית, אשר אינה מוגדרת באופן רשמי כשטח ישראל.  זהו חלק מהליך שאותו רבים נוהגים לכנות הסיפוח הזוחל.

אך כשספרד רוצה להסביר את שנת האפס של "ההפיכה המשטרית" הוא חוזר דווקא לשנת 2010 ולראיון אחד ספציפי שערך בן כספית עבור עיתון מעריב עם תנועת "אם תרצו". לפי  ספרד, היה  זה הראיון אשר התניע את קמפיין ההשחרה המאסיבי, שזכור עדיין לרבים, שיזמה עמותת אם תרצו כנגד עמותת שמאל וזכויות אדם כגון שוברים שתיקה, בצלם, יש דין ואח', ואולי יותר מכל – נגד הקרן החדשה לישראל (באמצעות קמפיין השחרה שכינה אותה למשל "הקרן לישראל החדשה" – שם שקנה אחיזה איתנה בציבור לפי מיטב שיפוטי) תוך כינויים בוגדים ותומכי טרור. כל זאת בשל  עמדותיהם הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ב-2015 יזמה "אם תרצו" את הקמפיין הזכור לשמצה בשם "קמפיין השתולים". בכתבה של ערן סיקורל מתאגיד השידור הציבורי "כאן" מ-2025, שציינה עשור לקמפיין זה, סיקורל ציין כי הקמפיין הזה "שינה את הכללים": "עם מוזיקה של סרט אימה וקריינות מאיימת, הוא הציג את פעילי ארגוני זכויות האדם – לא כיריבים פוליטיים לגיטימיים, אלא כ"שתולים".'

לעתים מרשה לעצמו ספרד מעט יותר מדי סגנון חופשי בכתיבתו, אגב חשיפה פתוחה יחסית של קשת הרגשות אשר דמויות שונות מייצרות אצלו. כזהו למשל, במיוחד, הקטע העוסק  ברונן שובל ותנועת "אם תרצו". ניכר מאוד הבוז העמוק שרוחש מחבר הספר לעמותה ולאנשיה ובראשם לשובל, וזה אינו תמיד משקף באופן חיובי על ספרד ובטח לא על סגנונו ובהירות מחשבתו המאפיינת אותו בדרך כלל, ובספר בפרט.

אך גם עם נקודות חולשה אלה, זהו ספר המבקש להעמיד בפני הקוראים את המציאות כפי שהיא נחווית מאדם הבקיא בה עד נימי נשמתו, הפעיל בה כפועל מקצועי וידען. מיכאל ספרד הוא למוד קרבות בשדה זכויות האדם והפגיעה בזכויות האדם בהקשר הישראלי-פלסטיני, במיוחד ביהודה ושומרון ומשום כך זווית הראייה שהוא מציע לנו בנדיבות ובפתיחות נדירה היא בעלת ערך אדיר לישראלים החפצים לנסות להבין מקורות המציאות הקשה של היום כדי לנסות להבין את הנתיבים האפשריים ברי הקיימא לעתיד.

פעמים רבות  ספרד הוא שופט נטול רחמים למדינת ישראל. פעמים רבות הוא אינו מאמין ברצונה הטוב של המדינה (במובן bona fide), פעמים רבות יותר הוא רואה במדינת ישראל שקרנית מניפולטיבית, ובמבט ציני רואה בה בעלת יצר כיבוש ותאווה לשטחים (דבר שלדעתי אינו מתיישב עם המדיניות ההססנית והבלתי עקבית שישראל הדגימה לאורך עשורי כיבוש יהודה ושומרון). לעתים הוא אף משווה במובלע ובמשתמע בין מחוייבויות בית המשפט העליון הישראלי למחוייבות לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ובכך מתעלם מהמצב הקשה שעמו מתמודד בית המשפט שבו מצד אחד עומדים מולו אזרחי מדינתו ומצד שני אנשים ללא מעמד השייכים לקבוצה המוגדרת כאויבת. עם רבים מטיעוניו המוסריים, ההיסטוריים והאנליטיים של ספרד איני מסכימה. כזוהי למשל מסקנתו שמדיניותה הקיצונית והאנטי-דמוקרטית של ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי אזרחיה שלה נובעת באופן כמעט דטרמיניסטי מאיזה תסביך שורדים של היהודים פוסט-השואה. כך, ספרד מסביר שנתיב הכוחנות נבחר ליהודים שבחרו בדרך הלאומית במשרפות אושוויץ – דבר שכהיסטוריונית איני מקבלת כטיעון רציני. פעמים רבות, אם כן, מסקנותיו וניתוחיו לוקים בפשטנות יתירה. דוגמה בולטת נוספת היא התייחסויותיו של ספרד לאמונתו כי הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטינים הם שורש כל רע בחברה הישראלית ושלא ניתן להילחם בהפיכה המשפטית/משטרית בלי מאבק בכיבוש. אין בכוונתי לטעון שאין קשר בין שליטתה המתמשכת של ישראל בפלסטינים לבין ההתדרדרות הדמוקרטית של החברה והמדינה. בוודאי שיש, אבל הקשר אינו פשטני כפי שלעתים עולה מן הספר, כך גם הרקע לשורשי הכוחנות הישראלית, כאמור. הרקע והשורשים לכוחנות אינהרנטית ישראלית זו (וגם לצדדים החיוביים יותר של ישראל כמדינה וכחברה) מצויים עשורים רבים לפני מלחמת העולם השנייה.

ובכל זאת, אני ממליצה על הספר לכל החפץ או החפצה להעמיק את בקיאותו בנעשה בישראל בשני העשורים האחרונים מנקודת מבט של אדם הפעיל בשטח ובקיא בנעשה, ולכל מי שחסרה לו שיחה אינטליגנטית ומאתגרת על המצב שאליו הגענו. בתקווה, ספר זה יתרום להבנת הדרך החוצה מן הנתיב הנוכחי שבו אנו צועדים, אשר מאיים על המדינה היהודית הליברלית והדמוקרטית שהייתה מושא שאיפתם של דורות רבים של יהודים, מאז המאה ה-19 ועד היום. בספר הזה צריך לקרוא כדי להבין מול מה אנו לוחמים. גם מי שאינו מסכים עם ספרד לא צריך להילחם בספרד אלא ללמוד ממנו כיצד ואיפה צריך ואפשר לשנות את המציאות.

מיכאל ספרד, "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (קרן ברל כצנלסון, 2025), 181 עמודים מודפסים

עוד ממיכאל ספרד:

על שפת חיים אל מול השבר

*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים

רונה ברנס

איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.

אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023  ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות ארבעת ילדיו, מתי, יובל, לי ובן דנציג ואת אשתו רחל. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן.  רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.

אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.

בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.

אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.

כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.  

בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.

קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.  

תאוריית המציאות של רוטמן וסמוטריץ'

רונה ברנס

בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.

ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.

סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.

בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.

מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.

המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).

אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.

רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".

עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.

לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.

סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.