רונה ברנס
הסרט נז"א (2026), בבימויים של יובל אברהם ורחל שור, הוא סרט תיעודי המבקש להביא את קולותיהם של החיילים אשר עמדו מאחורי איסוף והכנת המודיעין בזמן מלחמת עזה שבעקבות ה-7 באוקטובר.
לאחר שצפיתי בו סוף סוף, אפשר להתחיל מהכרזה ברורה על מהותו של הסרט הזה: הסרט נז"א הוא סרט מאוד ישראלי. במרבית חלקיו, הוא מסופר מנקודת מבטם של חיילים ישראלים. הוא לא פרופגנדה אנטי-ישראלית. הוא מספר סיפור אמיתי ומורכב מאוד על זווית אחת בלחימה הישראלית מול עזה, בעקבות מתקפת הטרור עצומת-המימדים וחסרת התקדים שחוותה ישראל ב-7 באוקטובר 2023 . בניגוד לטענות שהושמעו נגד הסרט, הסרט אכן נותן מקום מרכזי מאוד לטראומה הישראלית המתמשכת. האימה שהופעלה על הישראלים היא חלק חשוב בסרט.
רק מי שאינו רוצה לראות יפספס את הנחת התשתית הבסיסית של אווירת פוסט-שבעה באוקטובר, אשר בהחלט מתקיימת בסרט.
אין ספק, שהצופה האינטליגנט יבין בקלות את הקשר הנורא שבין ארועי השבעה באוקטובר לנכונות הישראלית למלחמה שכמותה לא הייתה. כל ישראלי יכיר בדברים אלה כדברי אמת. רוב הישראלים עדיין חשים בתוכם רגשות נקמה עזים כשהם חושבים על השבעה באוקטובר, על החטופים, על הסבל האנושי ועל האכזריות הספציפית, אחד על אחד, שעליה שמענו וחלקנו ראינו בשנה הקשה הראשונה של המלחמה.
כידוע, הסרט מצולם כולו על גגות תל אביב, בתנאי חשיכה, שמצילים על פני הדוברים, כולם ישראלים צעירים, רובם הגדול גברים צעירים (ישנה רק אישה אחת מקרב המרואיינים), שהיו חיילים בזרועות המודיעין הישראלי בזמן המלחמה, ועסקו באיסוף מודיעין וביישום מודיעין על ידי תקיפה מטרות באמצעות כלי טיס ללא טייס (כטב"מים) ובאמצעות מטוסי קרב.
מעדויות הדוברים עולה תמונה מאוד מעניינת על שיטות קבלת ההחלטות לגבי תקיפות בעזה בזמן המלחמה. תמונה שהיא מורכבת הרבה יותר מכפי שהצטייר בדיון התקשורתי סביב הסרט, בעיקר בדיון העברי בישראל הקטנה, אבל גם בתקשורת היהודית בעולם.
מאחר ועמדותיהם הפוליטיות השמאליות "הקיצוניות" של הבמאים ידועות לכל, או לפחות כך נאמר לנו, הסרט נדון תמיד בהקשרן של עמדות אלה. למעשה, הסרט נדון בראש וראשונה מתוך עמדה שכמעט אינה מבוטאת בסרט, וגם כשהיא מבוטאת לא זה עיקרו.
אחת הסוגיות הראשיות שהסרט עוסק בהן, בעיקר בחציו הראשון הוא קבלת החלטות גורליות בעידן ה-AI בזמן מלחמה. הסרט מעלה שאלות מרתקות וחשובות מאין כמותן על אחריות מוסרית בעידן הבינה המלאכותית. הבינה המלאכותית (בקיצור "בינה", מעתה והלאה), כפי שמסביר אחד החיילים מוחשכי הפנים, מאפשרת אופטימיזציה של הלחימה. וכך הוא מסביר:
מרואיין: "המטרה הייתה לאפיין איך מתנהג פעיל חמאס. איך מתנהג טלפון של חמאסניק, ובאמצעות זה לתת לבינה מלאכותית למצוא טלפונים נוספים של פעילי חמאס [מקרב האוכלוסייה הכללית]."
מראיין: "כלומר, לבדוק הטלפון של מי באוכלוסייה הכללית מתנהג דומה למה שטלפון של חמאס מתנהג, עם בינה מלאכותית."
מרואיין: "שזו משימה קלאסית של בינה מלאכותית. באמת. לאפיין פרופיל ולהגיד שייך לקטגוריה? כן לא. משימה פשוטה. חתול או כלב. לומר האם מאפיינים של חתול או מאפיינים של כלב. זה היה 'לבנדר'." ['לבנדר' הוא שמה של מערכת הבינה המלאכותית המדוברת].
או במילים אחרות, מציגים בפני הבינה את תיעוד פעילותו של פעיל מוכר של חמאס. מבקשים מהבינה ניתוח של הפעילות הטלפונית, ומבקשים ממנה למצוא תבנית דומה מבין כל הטלפונים העומדים לרשות אוספי המודיעין (כנראה חלק הארי מהטלפונים שבשימוש אנשי עזה). ההנחה כאן, היא שבאמצעות זיהוי תבניות אלה ניתן לערוך מיפוי ראשוני של פעילים, על בסיס תבניות פעולה מוכרות מהעבר.
לפי המרואיין הזה, סומנו כך כשישים-שבעים אלף מספרי טלפונים.

מרואיין: "זה פרמטרים נורא נורא מורכבים שקשה לך לדעת מה הם. הדבר הזה ייצר הרבה טעויות. הם קיבלו אדם בן שמונים או אישה מבוגרת. הפציצו לה את הבית עם כל המשפחה שלה. והדבר הזה הטריד את קהיליית המודיעין מבחינה מקצועית. "
המערכת, לפי הערכת המרואיין, מצליחה לתת מידע מדוייק ב-85% מהמקרים. לפי המרואיין, התקבלה החלטה שאלה הם אחוזים מקובלים. הם – החיילים מקבלי החלטות התקיפה – החליטו שהמחיר (הנזק האגבי) שייצא מתוך חישוב זה, 15% מבחינה סטטיסטית, הוא מחיר שמקובל עליהם.
בנוסף לחמישה-עשר האחוזים של הנפגעים התמימים אשר זוהו באופן שגוי על ידי המערכת, יש להוסיף, לדברי המרואיין, עוד נז"א (נזק אגבי). "פלוס 20 נז"א", הוא מסביר. כלומר, מעבר לשגיאות הצפויות (התנקשות באדם הלא-נכון), על כל תקיפה מניחים עוד 20 איש שיהיו בסביבת המותקף הישיר בזמן התקיפה.
מרואיין אחר: "זה שבינה מלאכותית תחליט מי יחיה ומי ימות זה עדיף על פני אותו בנאדם שחבר שלו נהרג לפני שבוע על ידי פעיל חמאס – שהוא יחליט." (15:30 בערך)
לפי ההערכה של המרואיין – נהרגו כתוצאה ממערכת זו "המונים". אבל אחד המרואיינים מבהיר: "מי שהרג זה מי שהפעיל את הפצצות ומי שהפליל היה חוקר שהחליט על זה ומי שביצע את מדיניות האש היה קצין האש."
מראיין: "אתה יצרת את הכלי."
המרואיין: "כן. […] אם אני לא הייתי שם, כנראה שמישהו אחר היה עושה את זה."
אחת הנקודות שעולות היא איפה כדאי לתקוף מטרות (כלומר לוחמי חמאס) – במהלך קרב או היתקלות, או בבתיהם. התקבלה הדעה שעדיף בלילה – מדוע? כי הסיכויים הם גבוהים יותר לתקוף באופן יעיל ביותר. כפי שיובל אברהם מבהיר, המערכת יצרה מיפוי של מיקומי המטרות (פעילי חמאס בדרגותיהם השונות), לא כשהם נלחמים, אלא דווקא בבתיהם.
מרואיין אחד מסביר:
"מה המטרה הכי קלה למציאה? בתים פרטיים של אנשים. יש לנו הרבה יותר מידע עליהם."
זהו חישוב קר ואכזר, אשר מבוסס על תפיסה של אופטימיזציה – ייעול מירבי של המערכת, במקרה זה של המערכת הלוחמת מול חמאס. זוהי אופטימיזציה של הלחימה, המתבצעת על ידי כלים קלאסיים של אופטימיזצייה של מערכות באופן כללי. אלא שזוהי מערכת צבאית המופעלת על ידי בני אנוש, חיילים ישראלים, יהודים ברובם, באווירת פוסט-השבעה באוקטובר. מה קורה במצב כזה לאופטימיזציה?
בזמן השיחות על סימון הבתים בעזה כמטרות צבאיות, המצלמה מתמקדת שוב ושוב בחלונות הבתים הפרטיים שסביבם. וכך מוצאים את עצמם הצופים מאזינים לדברי החיילים הישראלים דוברי העברית מתארים את עבודת סימון הבתים הפרטיים בעזה, בעודם מציצים דרך חלונותיהם הפרטיים של אזרחי ישראל התל אביביים, החשים עצמם בטוחים, ספונים בבתיהם. מלאכת הצילום שנעשתה לאורך הסרט מעולה ונקייה.
אין ספק שזהו סרט אכזרי.

מראיין: "איך הפצצת אם שמעת תינוק בוכה בבית?
מרואיין: "ההלך רוח הכללי הוא… שנאה. עד שאתה מבין שכאילו… מחריבים. המטרה היא באמת… להחריב."
לעיתים מושמעת ברקע אזעקה. זוהי תל אביב בזמן מלחמה, אחרי הכל.
מדי פעם הבתים שמסביב מקבלים נוכחות ממשית יותר בשיחה – מרואיין מצביע מיזמתו, תוך כדי שהוא מתאר את הליך איסוף המודיעין על הבתים העזתים ואומר "מרפסת כמו זו ששם למשל" ומצביע על מרפסת קרובה. המראיין מביט לאחור. המרחק הקצר שמפריד בין הבתים התל אביביים לבתים העזתים הוא נושא מרכזי נוסף של הסרט, וההקבלה הצילומית המבריקה בין בתי עזה לבתי תל אביב נמצאת ברקע כל השיחות המצולמות. בנקודה כלשהי בסרט אף מצויין בפירוש המרחק הקצר (בקילומטרים) שמפריד בין תל אביב לעזה.
כשמתוארת הפצצה של בית שבו נמצאו, לפי המודיעין, 13 נפשות מלבד יעד התקיפה, מוסבר לנו כי לאחר מכן התברר כי המבוקש עצמו כלל לא היה שם. כל ה-13 נהרגו. ומה עם המבוקש עצמו? המרואיין מניח שהוא מת.
מרואיין: "אם רוצים אותו מת בסוף הוא ימות. רוב הזמן זה עובד ככה."
בסרטו של ארי פולמן מ-2008, "ולס עם באשיר", ישנה סצינה שמעבירה מסר דומה מאוד. לצלילי השיר "כל יום הפצצתי את ביירות" (עיבוד עברי וביצוע של זאב טנא), רואים אנימציה של מטוס חיל האוויר שמנסה להפציץ מכונית נוסעת. המטוס מפציץ ומפציץ ומפציץ עוד, ורק בסוף, אחרי נזק בלתי נתפס של רחובות שלמים (על אנשיהם, אפשר להניח), משיג המטוס את המכונית. "רוב הזמן זה עובד ככה."
לפי העדויות, בהמשך המלחמה ההוראה הייתה להוריד כמה שיותר בניינים. בעגה הישראלית "לשטח". השיטה: הפצצה. כיצד מפציצים? לפי העדויות, מפציצים היכן ש"לפי האלגוריתם", הבניינים פונו ב-75% מיושביהם. הכוונה הייתה החרבת האזור – ניקויו מבנייניו.
באחד הבירורים המוסריים הקשים שמתקיימים לעיני המצלמה, על מה שכונה "אזור ההשמדה", כלומר אזור שבו כל עזתי שנכנס אליו היה בן מוות מיידי, שואל המראיין את המרואיין, אשר היה כנראה אחראי על המצלמה שהעבירה את התמונות אל משרדי מודיעין שבתוך ישראל – האם חשב לומר לאחראים לא לירות (למשל, במקרה של ילד שנכנס אל אזור זה). בתגובה עונה לו החייל: "אסור לך להגיד. זה לא התפקיד שלך."
מראיין: "מה התפקיד שלך"
מרואיין: "התפקיד שלי הוא טכני. אני לא אמור להביע אף עמדה עקרונית ואף עמדה מוסרית. התפקיד שלי הוא טכני לחלוטין."
ברקע נשמעות עבודות בנייה בתל אביב.
מפעיל רחפנים מתאר מראות זוועה של ילדים קטנים עומדים בין גופות. מרואיין אחר נשאל "למה להרוג אותם [את העזתים]" ועונה "לא יודע."
זהו סרט שובר לב. בחלקו, במיוחד בקטעים הקצרצרים מעזה, המוצגים לרגע קצר יחסית בסוף הסרט, זהו סרט קורע לב. כואב מאוד לראות את הכאב האנושי החי, גם את זה של האויב.
מדינת ישראל, באחד מרגעיה הקשים ביותר, שלחה אנשים צעירים ואנטליגנטים לבצע משימה. כמה פעמים חוזר המשפט המצווה המוכר לכל ישראלי "לשטח את עזה". אחד החיילים תוהה: מה ציפיתם שיקרה?
כמה וכמה פעמים מסבירים המרואיינים את מעשיהם בכך ש"הם עמדו במשימה". עתה, חובתה של מדינת ישראל להישיר מבט אל כל השלכותיה של משימה זו, ולאופן שבו היא בוצעה. זהו סרט שכולנו, כל הישראלים, ובמיוחד הישראלים היהודים, צריכים לראות.
האם אתם תסכימו עם מסקנות חלק מהדוברים? מסקנות הבמאים? אולי לא. האם הדוברים משקרים? לא. האם הם מציגים תמונה חלקית של המציאות. כן. ואיזה סרט דוקומנטרי אינו עושה כן? מעטים הם אלה, אם בכלל ישנם.
אני ממליצה מאוד לראות את הסרט. אולי אפשר לצאת מהסרט הזה שונאים פחות, גם אם לא אוהבים יותר. ובימים אלה, גם זה דבר שראוי לכוון אליו.
לינק לצפייה ישירה (עם כתוביות בצרפתית).


