כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

אמנם, בתחילת הערב הירושלמי הזה, בשעה 19:30 בערך באחת הנקודות הקרות בעיר (כיכר פריז, כאמור) ראו בעיקר אנשים שחצו את קו השבעים. הם היו נחושים, אבל בעיקר מנומסים, לפעמים חוזרים אחרי ססמאות שנצעקו במגאפון, אבל בעיקר מהנהנים ומסתכלים בצעירים המעטים שבסביבה. אכן, דרכו של עולם. וגם זה היה מראה מעודד בזכות עצמו. רבים מהם היו מהגווארדיה הוותיקה של ירושלים, שראו הרבה הפגנות בחייהם. לאקטיביסטים הירושלמים סגנון מיוחד, ובגיל שבעים זה לעתים רק משתבח.

אבל כאן לא הסתיים הערב. בתוך חצי שעה, התחיל המקום להתמלא עוד ועוד צעירים, עם חולצות שונות המשייכות אותם לארגונים שונים – "המשמרת הצעירה של העבודה", "עומדים ביחד", ועוד.  גם אז המאזן נותר עומד על כחצי-חצי ואולי אף יותר מזה לטובת הוותיקים יותר, אבל היה במספר הצעירים שבאו די כדי לעשות קצת רעש. בסך הכל הגיעו כמאה – מאה וחמישים אנשים.

עכשיו גם התחילו לצעוק, והמכוניות העוברות והשבות מסביב, ענו מדי פעם בצפירות חזרה, או בקללות חזרה מן היושבים בתוכה.

צעקו ססמאות כמו "הון, שלטון, עולם תחתון", "מושחתים בכנסת, המדינה קורסת", "ביבי, ביבי, תתפטר, הציבור שווה יותר", "העם רוצה צדק משפטי",  וגם "נתניהו מסוכן, גם מושחת וגם גזען".

היו שם מכל מיני מקומות – קבוצות שמאל מובהקות, אנשי מרכז נעימי-סבר, הרבה חילוניים ומעט דתיים, פרופסורים באוניברסיטה, פקידי שלטון לשעבר, סטודנטים, ואפילו שוביניסטים מזדקנים! (אבל זה כבר עניין לפוסט אחר).

באיזשהו שלב, סביב השעה 20:10, ובאופן מתבקש ביותר, ההפגנה החלה לנוע מכיכר פריז אל עבר רחוב בלפור, שם שוכן מעון ראש הממשלה הרשמי, כידוע, מרחק דקה הליכה מכיכר פריז.

האדון כנראה לא היה בבית, מאחר והוילון השחור והשערורייתי המכסה את הרחוב בזמן שהוד רוממותו מצוי באיזור, הורם למעלה. (נתניהו היה בדרכו לפריז בעניינים מדיניים, ביחד עם רעייתו.)

אבל איש לא חשב על זה, וגם לא היה טעם לחשוב על זה.

המפגינים נעמדו בסמוך לשער, אבל לא חסמו את התנועה ושרו שירים כמו "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש" ועוד. היו שלושה מגאפונים בקהל, בשניים אחזו גברים ובאחד אישה. היה כיף בסך הכל לענות אחריהם בהד. המפגינים גם ארגנו שלטים קטנים ועליהם נכתב "מושחתים נמאסתם" ועוד שלטים שסופקו על ידי הארגון "דרכנו", עליהם נכתבה סיסמה הדורשת מהממשלה לעבוד לטובת הציבור.

היה גם דגל ישראל גדול למדי, לכל מקרה שלא יבוא, ובסוף ההפגנה, סביב 20:30, אפילו הייתה שירת התקווה. אחרי הכל – אנשים מתגעגעים כנראה לממלכתיות.

כולם יצאו מרוצים. אורך ההפגנה היה לרצון כולם אף הוא – בלי יותר מדי דיבורים (אחרי הכל היה קר מאוד). היו עוברים ושבים שהביעו תמיכה, היו כאלה שזלזלו, אבל בסך הכל היה טוב לעמוד ליד ביתו של ראש הממשלה אשר ריח השחיתות עולה מלשכותיו באופן חריף ביותר בשנים האחרונות, ולצעוק סיסמאות שנועדו לערער את שלטונו, את האמון בשלטונו, ואת ההצבעה העיוורת מסביב לטובתו ולרעת כולנו.

פחות טוב היה לחזור הביתה ולדעת שכלום, בינתיים, לא השתנה. אבל תמיד יש את שבוע הבא. מתחילים בשבע בערב, בכל מוצ"ש. מושחתים הביתה, ויפה שעה קודם. (דבר פרקטי לעשות בימים אלה הוא לקנות מגאפון.)

לדף אירוע ההפגנה המתקיימת מדי מוצ"ש בכיכר פריז

 

20171209_19220520171209_192322

 

 

 

 

מודעות פרסומת

דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

הדרישה הפשוטה: תנו לעבור!

מאבקה של שרה פרידמן נגד עיריית ירושלים על זכות המעבר החופשי במדרכות


אתמול פגשנו את ד"ר שרה פרידמן בספרייה הלאומית בירושלים. פרידמן היא אישה עיוורת העובדת כמתרגמת ספרים – בעיקר אקדמיים – מעברית לאנגלית. היא ד"ר לתרגום, ולאחרונה יצא ספרה שמבוסס על עבודת התזה שלה. אפשר לראות אותה עובדת בספרייה לעתים תכופות.

מזה שנתיים היא נאבקת מול עיריית ירושלים על הזכות הבסיסית של מעבר במדרכות באופן חופשי. כאדם עיוור הזכות הזאת אינה רק עניין של עקרון, אלא עניין של חיים.

לאחרונה הגישה פרידמן ביחד עם המרכז לעיוור בישראל ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ ובה היא דורשת מהעירייה לאכוף את האיסור על חניה על המדרכות.

לפי העירייה האכיפה נעשית היכן שיש "סכנה" בלבד. אבל עבור פרידמן, מכוניות החונות על המדרכה מהוות סכנת חיים. בנוסף, העתירה אינה מייצגת רק את האינטרס של העותרים. רחוק מזה. מדרכות פנויות הן חשובות לנשים עם עגלות, לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים, לילדים! (כדי שלא יצטרכו לרדת חלילה לכביש כדי לעבור) ועוד ועוד. אבל עבור אדם עיוור הסכנה בירידה אל הכביש מועצמת, והדבר ברור.

לפי העירייה, הסיבה המרכזית למצוקת המדרכות בשכונתה של פרידמן היא מצוקת החניה. ובכלל, אפשר להוסיף שאין מספיק מקומות חניה מוסדרים בשכונות המגורים, או שאנשים מעדיפים לחנות ליד הבית ולחסום את המדרכה מאשר לחנות מעט רחוק יותר במקום חוקי ולא לחסום.

ואכן זוהי מצוקה, לפעמים מצוקה קשה. אבל ניתן לפתור אותה באמצעים יצירתיים בשילוב עם אכיפה, דבר שהעירייה (עיריית ירושלים, אבל הדבר נכון גם לעיריות רבות אחרות) אינה עושה באופן מספק.

דרך אחת לעזור במצוקת עודף המכוניות המציפה את ישראל היא טיוב משמעותי של התחבורה הציבורית, העלאת מודעות בנושא, תוספת של מקומות חניה ודרישה מתושבים שלא יחנו בצמוד לבתים שלהם בכל מחיר (דבר שמוביל אף הוא לחניה על מדרכות), אלא רק במקומות חניה מוסדרים.

הדבר דורש התארגנות, כוונה, ומאמצים, אבל לפי הבנתנו כל מה ששרה והעותרים הנוספים לבג"ץ דורשים הוא שהעירייה תבצע את תפקידה.

אפשר היה לצפות מעיריית ירושלים להיענות לדרישות העותרים או לכל הפחות לקיים איתם דיאלוג בנושא שיוביל לפתרונות המקובלים על כולם, עוד לפני בירור העניין בבג"ץ. אבל פרידמן מתארת מצב של אטימות מצד הרשויות.

אין סיבה שעיריית ירושלים לא תעשה את התפקיד המוטל עליה, והוא דאגה לרווחת תושבי העיר כולם.

לפרטים נוספים ולתמיכה במאבק: שרה פרידמן: sara0231@gmail.com

עוד על פרידמן ומאבקה, בחדשות עשר.

שרה פרידמן תמונה.png

צילום מסך מן הכתבה שהוצגה בערוץ 10 בנושא

מפגש עם שליחת "אם תרצו" באוניברסיטת בר אילן

או: האם האוניברסיטה תומכת בטרוריסטים פלסטינים? (התשובה הקצרה היא: כנראה שלא)


היה זה יום נחמד להתחיל בו את שנת הלימודים. הסטודנטים סביבי היו נרגשים, צעירים ומבוגרים, ודוכנים צבעוניים הועמדו לאורך השבילים. אפילו העצים צהלו.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בסקרנות, מתעכבת בדרך לשיעור, פעם ליד דוכן זה ופעם ליד אחר, עד שהגעתי להתקהלות מסוג שונה.

אנשים, בלי חולצה מזהה ובלי תג שם, עמדו שם מחתימים בקדחתנות עוברים ושבים על דבר-מה, כנראה מעין עצומה.

ניגשתי לראות במה מדובר.

בחורה צעירה יחסית עם מבטא צרפתי ושיער צבוע בלונד עמדה שם, בדיוק מסיימת להחתים מישהו על פיסת הנייר שברשותה.

"מה זה? מה עושים כאן?" שאלתי את הבחורה , ברגע שהתפנתה אליי, מצביעה על האנשים החותמים והמחתימים.

"אנחנו 'אם תרצו', מכירה?"

הנהנתי בציפייה לבאות. וודאי שאני מכירה…

להמשיך לקרוא

נשים, גברים

ר"ב ירושלמי


במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).

לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."

זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).

להמשיך לקרוא

יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

נסיונות במסדרונות, או: על חוויית הג'יבריש העילאי

מחשבות בעקבות "שרים בכיכר" של נועם ענבר במוזיאון תל אביב לאמנות

מאת רונה ברנס


נועם ענבר הוא אמן יוצא דופן מבחינת נכונותו "להתאבד" על אמנותו, להתמסר לה, ולשלם את המחיר. בפרק החדש בחייו, עובד ענבר על הקצנת הקיצוני באמנות. הקצנת מעשה האמנות, ובחינת אפשרות לאמנות טהורה. אפשר לראות בסדרת האירועים של ענבר "שרים בכיכר", שמסתיימת בשבוע הבא, כנסיון (מוצלח מאוד) להתמודד עם השאלה –  כיצד אפשר להגיב אל העולם בתור אמן? איזו מן אחריות (אם בכלל) יש לך בעולם הזה בתור אמן?

הסדרה כוללת שלוש הופעות פרפורמנס שונות, שמערבות את הקהל, ובהשתתפות אמנים שונים ומצויינים, כמו יונתן לוי למשל, שעמם ענבר שיתף פעולה. ענבר, בכל מיני פרוייקטים שלו, לא רק "שרים בכיכר" – אלא גם "מקהלת גיא בן הנום" (שתחתום את הסדרה ב-6.7 במוזיאון) ומוקדם מאלה, גם בתקופתו כסולן להקת "הבילויים" – מנסה למתוח את גבולות הנונסנס הוירטואוזי. זהו נונסנס במובן העמוק, שהוא מעין נוגדן לכניעה לקיטש הבלתי מסוייג המצוי כאן בכל פינה וצורה. בתנאים יסודיים כאלה, כדאי אולי, כפי שמרמז הנונסנס, לחזור ליסודות – יסודות המילים, יסודות הצלילים, לחזור אל המעגל התומך של אמנים העומדים יחד לפני המחנה (או מאחוריו) ועוסקים במלאכה הזאת שמעטים כל כך מוכנים אליה ומסוגלים לה. אמנות.

מילים: יונתן לוי, מוסיקה: נועם ענבר ומקהלת גיא בן הנום:

הרצון להיות אמנים, והקיום כאדם חושב בישראל הוא קשה. הרבה אמנים צעירים מוצאים את עצמם מחוץ לארץ, ולא רק בגלל התגמול הכלכלי שפעמים רבות הוא גדול יותר עבור מלאכתם, או המגוון האנושי המצוי בארצות הים הגדולות מרובות בני האדם, אלא גם בגלל הבעייתיות הבסיסית של מה אומרים נוכח המפעל של בניית מדינת ישראל בתנאים שנוצרו כאן.

וכיצד אפשר לעשות משהו בכלל בלא שהאמנות תהיה מגויסת מטרה? מגויסת פוליטיקה? ענבר, ב"תערוכתו המוזיאלית", כפי הגדרתה, מראה כיצד אפשר לעשות זאת. הוא ממקד את האמנות בעצמה, ועם זאת באדם. האמנות בידיו של ענבר היא ריפוי, אבל אינה תרפיה, היא ריפוי מכוח הכוח המצוי בצלילים של המוסיקה, מכוח התנועות, מכוח ההתכנסות שלנו כדי לראות את כל אלה בחלל יפהפה, מואר באור טבעי.

לאחרונה, פורסם ב"ניו-יורקר" מאמר מצויין מאת אלכס רוס בעקבות פתיחת תערוכה במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק שמוקדשת לאמן הצרפתי ז'וזפן פלאדן (Joséphin Péladan), שייצר בדמותו את דמות האמן-מאג במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.  רוס מדבר על התפקיד המיוחד והמרתק שהיה ל"עולם הנסתר", עולם האיזוטריה, הכשפים, הלחשים והמשיכה המשונה לאל-טבעי בתהליך גיבושה של המודרנה המערבית, ואת פלאדן כאחת התופעות של קשר מרתק זה.

פלאדן מתואר כאמן שראה את עצמו כ"מאג", המאג של פריס. הוא ביקש לקרוא תיגר על המציאות כחלק אינהרנטי, כחלק מן ההגדרה של להיות אמן. האמנות הטובה אינה יכולה להיות זו המסבירה, אינה יכולה להיות זו הדוברת בלשון בני אדם, היא דוברת בשפה אל-טבעית. לא סוריאליזם היה זה, אלא מצב שבו האמנות נוטלת מעמד אל-אנושי, בעל תפקיד מוביל בחברה.

מתוך הסדרה "שרים בכיכר" נכחתי אך ורק ב"ספר האתגרים ב: עבודה לשלושה זמרים" שכתב ענבר – השנייה בסדרת היצירות. ואף על פי שהאקצנטריות לא הייתה נוכחת במיוחד בעבודה זו, ברור גם כאן הנסיון המודרניסטי להתייחס אל המציאות מתוך הלא-מציאות, דרך אימוץ הלא-טבעי – או ה-על-טבעי, כאילו היה זה הנכס, אולי אפילו ההגדרה, של האמנות.

ההופעה, שהתרחשה בתחילת יוני היא שילוב של נסיון לשחק עם תפקידה המסורתי של המוסיקה, ובייחוד זו הגופנית, היינו השירה והמזמור במסורת הריפוי המאגית בתרבויות שונות, יחד עם כתיבה הרמונית ניאו-קאלסית לשלושה קולות.

20170603_121627

ענבר, פיי שפירו (משמאל), מתנדבת מן הקהל ומאחורה- נטע ברזילי

אבל זהו איננו מיצג וענבר רחוק מלהתרכז רק במשחק אינטלקטואלי עם מסורות מוסיקליות והתמהמהות ייצוגית על תפקידה של המוסיקה בחיי האדם וריפויו. זוהי עבודה לשלושה זמרים, או שמא – עבודה לשלושה זמרים וקהל.

תחילת העבודה באמת אופיינה במגע קרוב עם הקהל. בכל פעם נבחר מישהו אחר מן הקהל כדי להילקח אל תוך מעגל שיצרו שלושת הזמרים, ובו הם רשפו צלילים בג'יבריש מאוד גופני ויצרי סביב גופו של המנודב.

נטע ברזילי הייתה נפלאה במיוחד בקטע זה, כמו מכשפת היא הסתובבה, כל גופה קצף צלילים, והיא נדמתה למי שמבקשת להתיר כישוף ממושאה הנבחר. נועם ענבר, בשיערו המאפיר, נראה מרוכז מאוד, לא שמאני במיוחד דווקא. המיוחד בהופעתה של ברזילי בקטעים אלה היה הטבעיות המוחלטת שאפיינה את כל התנהלותה. הדבר נדמה למתבונן כמעשה ההולך ונוצר ברגעים אלה ממש, מעשה הנגלה לצופה ברגעי לידתו.  פיי שפירו, כפי שעשתה לא רק בקטע זה בעבודה, או כך נראה לפחות למתבונן מן החוץ, הייתה האחראית על הדיוק הצלילי של כל המתרחש. דמותה הייתה מעין עוגן להתרחשויות הצפופות סביבה. מטלה קשה ביותר, במיוחד בתנאי העבודה בחלל הפתוח מלא הקולות הזרים וההדים של המבואה הנבחרת להופעה במוזיאון.

בין קטע לקטע, שבו ניסו השלושה להפעיל את קסמי הצלילים הגופניים על גופיהם המתחלפים של מתנדבים מן הקהל שהובלו למרכז העניינים, היו מעין קטעי סיכום קצרצרים, בהם התכנסו השלושה (בלי הקהל) למעין קטע מסכם "מוסיקלי טהור" הנשען על הרמוניות קלאסיות, קנטטיות, שנסתיימו בדרך כלל באקורד מז'ורי (אקפלה כמובן – לא היו כלי נגינה בנמצא כלל).

ההרמוניה הקלאסית, הפתאומית, הגרוטסקית, והמאולצת במידה מסויימת בתוך כל הבלאגן היישומי הזה (הנושא ניחוח שמאני מובהק כאמור), שומשה על ידי ענבר כדי ליצור חיץ בין קטע לקטע, כדי לתחום את היצירה לקטעים ממשיים, וכדי ל"גאול" אותה ממעין תעופה בחלל של קטעים בלתי חבורים אלה לאלה, "סכנה" גדולה במיוחד כאשר מבצעים את היצירה בפואיה  פתוח, החשוף לכל צלילי העוברים, ופגיע לכל ההדים שנוצרים בחלל הפתוח של המוזיאון.

חסרון החלל הנבחר הורגש במיוחד לאחר שנסתיימה הופעת ילדים כלשהי במקום אחר, לא רחוק, בבניין המוזיאון, דבר שהוביל, מיד עם פתיחת דלתות האולם בו שהה הקהל, לגל ילדים והוריהם, שנשא עמו רעש רב שלא פסק במשך כעשרים דקות. האנסמבל עמד בנחשול הזה בגבורה.

היצירה הסתיימה עם הזמנתו של ענבר את הקהל להתקבץ במעגל, וליצור יחד עם השלושה מעגל בישיבה על הרצפה. בשלב זה חולקו דפים מצולמים, ששודכו יחדיו, ועליהם תרגומים מן הסונטות של שייקספיר, בתרגום שמעון זנדבנק לעברית.

ענבר כתב לכולן מנגינה רפטיטטיבית אחת, שחזרה על עצמה בכל סונטה וסונטה שנקראה בצוותא מחדש – ענבר מוביל, שפירו וברזילי לצדו, והקהל – שתחילה היסס ולאחר מכן שיתף פעולה – עמם.

היה זה כמובן משחק נוסף, המפלרטט עם המסורת של מוסיקה ומילים – בצירופים מיוחדים המיועדים לכך – כדי ליצור שינוי בעולם. כל הסונטות עוסקות באהבה.

בין יתר הקטעים שנכללו בהופעה, הקטע הקליט ביותר אולי, זה שיש לו פוטנציאל מובהק להיהפך ל"ויראלי" ברשת, הוא  הגרסה הפוכה שכתב ענבר ל"עוף גוזל" (מילים – אריק אינשטיין, לחן – מיקי גבריאלוב). הפוכה גם מבחינה מוסיקאלית, פחות או יותר,  וגם מן הבחינה המילולית. ענבר לא רק הפך את סדר המילים, אלא הפך את סדר האותיות שבתוך המלים, כדי, שוב, ליצור לנו חווית ג'יבריש עילאית.

*

השם "שרים בכיכר" שניתן לסדרת הארועים של ענבר, הוא  כמובן שם אירוני. זהו אותו השם הניתן לארועים המתקיימים מדי שנה  בערב יום הזכרון בתל אביב. הכוונה בכותרת המקורית "שרים בכיכר" היא "שרים שירים להעלאת זכר החיילים הנופלים" בכיכר רבין, בכיכר המרכזית בעיר.

גם הארוע המקורי, המתוחזק, ממומן ומופעל על ידי המדינה, הוא ארוע מעין שמאני, שמגייס את כוחה הייחודי של המוסיקה, ושל המילים המצטרפות בצירופים משונים – לכדי מעין ריפוי לאומי. כביכול. אלא שלא כ"שרים בכיכר", אנחנו, הבאים לצפות ביצירתו של ענבר, התכנסנו ברצון, ולאחר ששילמנו מחיר מלא, כדי להבדיל את עצמנו באמצעות האמנות מן השכחה העצמית.

כאמור, ענבר הוא תופעה מיוחדת אבל בכל זאת, אולי הוא מבטא איזושהי תנועה רחבה יותר של התמסרות מחודשת לאמנות מצידה הבלתי רציונאלי והבלתי מתבייש. לתנועה הזאת שייך גם יונתן לוי (עליו ראו גם כאן), ואולי, במידה שונה, גם תופעת כתב העת הבה להבא, ואפילו, במידה עוד יותר מסוייגת, הפרפורמר המשורר רועי צ'יקי ארד בימי גרילה תרבות העליזים (ראו למשל כאן).

כך או כך, כשרונו של ענבר ניטף מכל דבר שהוא נוגע בו ככל הנראה. נקווה כי ימשיכו לתת לו עוד ועוד הזדמנויות לקיימו בתוך המרחב שלנו, ולא רק בתל אביב.