הצבה חד פעמית: יוזז אוהב את ביבי

היום (11.9.2019), יציב הצייר מנחם אדלמן-לנדוי, המתכנה יוזז, את ציורו שהוא צייר במיוחד לכבוד ראש ממשלתנו המרומם, בכיכר הבימה שבתל אביב.
שם הציור:
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחזיק את רגלו הימנית של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ובכך מוכיח שהוא אכן מר בטחון."
(הציור המקורי – שמן על קנבס)

יוזז אוהב את ביבי (צייר: מנחם אדלמן לנדוי)


הציור, שאותו אתם רואים כאן בדרכו לכיכר הבימה, הוא בגובה 1.90 ס"מ על 1.40 ס"מ רוחב, ולאחר מכן בהתאם לדרישות העירייה יתנייד איתו ברחבי העיר.
בהמשך היום יגיש אדלמן-לנדוי את ציורו לראש הממשלה היושב בבירתנו ירושלים ברח' בלפור, בצירוף הברכה הוורודה שבציור, ויהיה שמח.
אתם מוזמנים מאוד לבוא במהלך היום להבימה, להתרשם, לצלם, ולדבר עם הצייר, ואולי גם להוסיף דבר-ברכה משלכם, או לירושלים בשעות הערב (הכניסה לרח' בלפור מעזה). נעדכן כאן לגבי הלו"ז הצפוי.
כי מתי אם לא עכשיו הוא זמן ראוי להביע את הערכתכם לאחד והיחיד, רק ביבי, מי אם לא ביבי, נתניהו, מתת האלים?

על הבריסטול הוורוד כתובה ברכת הצייר לראש הממשלה:

"אדוני ראש הממשלה, מה בנימין נתניהו, מר בטחון, מלך ישראל והיקום כולו.
אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך ואני מרגיש שאין זמן טוב יותר לחזק את ידיך. לכן ציירתי לכבודך ציור במתנה!
באהבה,
יוזז"

למטה כתוב:

"הציור, המיצג וכל הנאמר על ידי היוצר בהקשר למיצג, הם הבעת דעה אמנותית, אישית וסאטירית, ואין לייחס להם כל משמעות אחרת."

מודעות פרסומת

'מנגינה מתגוררת בראשו של אדם'

קטעי סיפור מאת נועה גולן


 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.

 

 

עופר ללוש - דקל בנוף 1983 - לטקסט של נועה גולן

עופר ללוש, דקל בנוף, 1983, צבע מים על נייר. צולם מתוך הספר "אופקים רחבים – 120 שנות אמנות ישראלית" (עבודות נבחרות מאוסף גדעון עפרת)

 

נועה גולן, בת 22, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב. זהו קישור לעמוד הפייסבוק שלה.

'קברי צדיקים זו התרבות שלי'

 

הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'

מאת רונה ברנס


במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן.  כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.

שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."

מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".

אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות  הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:

שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)

בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן:  "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?

אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.

לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.

באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"

אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.

 

במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.

אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.

 

 

מה לעשות? או: למה ויתרנו על 22,000 ש"ח ממפעל הפיס

רונה ברנס, עורכת-שותפה בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות


כעס רב מעורר הדיון סביב מה שזכה כבר בחוגים מסויימים לכינוי "סערת מפעל הפיס". ואלה תולדות הסערה: הסרט "לאה צמל – עורכת דין" זכה במקום הראשון בתחרות היוקרתית של פסטיבל "דוקאביב". חלק הארי של הפרס ממומן על ידי מפעל הפיס. מייד לאחר הזכייה החל קמפיין אגרסיבי, שבו תמכה גם תנועת "אם תרצו", כנגד מתן הפרס לסרט, וזאת בשל נושאו – עו"ד צמל, המתמחה בתיקי הגנה על אסירים ועצורים פלסטינים, גם כאלה המואשמים בעבירות טרור. צמל אינה דמות אהובה בציבור הישראלי. בחוגים רחבים, כולל בקרב מצביעי "העבודה" ו"מרצ" למשל, היא אף מוקעת כבוגדת ונתפסת כמי שמעדיפה את העם האויב על פני עמה שלה. לאור זאת, ובעיקר לאור המגמה הכללית של השנים האחרונות המתאפיינת בהחרפת העמדה הלאומנית בישראל, אין זה מפתיע כי דירקטוריון מפעל הפיס החליט להתרצות לקמפיין הפופוליסטי, ובמהירות הבזק. בעקבות הקמפיין הכריע הדירקטוריון שלא רק שהוא יימנע ממימון פרס דוקאביב בשנים הבאות אלא שהוא גם יבחן את האפשרות לחזור בו ממתן הפרס השנה לסרט הזוכה.

בעקבות זאת עלה קול מחאה ממוקדים רבים בישראל, בעיקר מצד יוצרים. אמיר מנשהוף ואני היינו בין הראשונים לנקוט בצעד מעשי כחלק מן הסולידריות המתבקשת, והוא ויתור על כספים שהובטחו לנו ממפעל הפיס להוצאת הקובץ החמישי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות שאותה אנו עורכים. שווי המענק היה 22,000 ש"ח. מאז הצטרפו אחרים לסירוב. עורכות כתב העת המקוון "המוסך", הפועל תחת חסות אתר הספרייה הלאומית, הודיעו כי הן ויתרו על כספי המענק שהובטחו להן (מעל ל-30,000 ש"ח). יש גם יוצרים "קטנים" הפועלים לבד שוויתרו על כספים שאמורים היו להבטיח את צאת ספריהם לאור. בנוסף, שלוש סופרות הודיעו שהן לא תגשנה את ספרן לפרס ספיר, שממומן אף הוא ממפעל הפיס, ושלושה חברי ועדות פרסי לנדאו וספיר התפטרו.  מדובר בבודדים בלבד, ובינתיים, למיטב ידיעתי – כמעט כולם מתחום הספרות.

אחרים בחרו להמשיך במחאה מבוססת עצומות ומכתבים. מנחם פרי, אחד העורכים החשובים בישראל, קרא לסופרים להסיר מועמדותם מפרס ספיר. במקביל, כארבעים סופרים וסופרות הודיעו כי לו יזכו בפרס ספיר השנה הם יתרמו חלק מן הפרס לטובת קידום הסרט על לאה צמל. מהלך זה של הסופרים זכה לביקורות רבות, ועיקרן הוא שצעד זה אינו אפקטיבי מספיק ומסיח את הדיון מעיקרו. ואכן, אפשר להניח בקלות כי לו היו ארבעים הסופרים והסופרות המכובדים הללו פורשים מן התחרות, היה נושא ההפחדה הפוליטית בישראל וסכנותיה עולה לכותרות. אך את המלאכה המלוכלכת השאירו בינתיים בידי יוצרים בודדים ובעלי השפעה פחותה יחסית. רבים מעשרות הסופרים הללו, שחלקם נמנים עם האנשים המוערכים והמשפיעים בשדה הספרות הזעיר של ישראל, הגנו על החלטתם שלא להסיר את מועמדותם בכך שפרסים וכספים הם דבר הכרחי ליצירה. בלי קמח, כידוע, אין תורה.

אין ספק שהדבר נכון, ולא ניתן להוציא ספרות בלי כסף. אלא שלא אלה הם נושאי המאבק, ונראה שהמהומה גרמה להסחת הדעת מן הנושא העיקרי, שהוא הצורך הדחוף להפגין התנגדות לדורסנות והכוחניות הלאומנית המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית. לא תמיד ניתן לבחור בקרבות שלך או בעיתויים. עתה, כשמפעל הפיס פוגע פגיעה כה משמעותית ביצירה הקולנועית בישראל, וכל זאת בגלל קמפיין הפחדה אלים נוסף, זה הזמן שלנו להתנגד, ולהכריז שאנו איננו מפחדים ממעשי הבריונות של קבוצות אלימות ואנטי-דמוקרטיות בישראל. מילת המפתח כאן היא להפגין. הפגנת סולידריות, ויותר מזה הפגנת כוח. לא מדובר כאן ב"החרמת" מפעל הפיס, אלא בהתנגדות לאווירה החנפנית הכללית בישראל. באווירה זו הולכים ומתרבים רודפנים מקצועיים (כמו שמאי גליק, ו"הצל") הפועלים, לעתים כיחידים ולעתים בארגון, באמצעות פגיעה בעצם הלגיטימיות של נושאים שלמים. גבולות השיח הציבורי ה"מקובל" הולכים ומצטמצמים. אין ספק כי זהו רק עניין של זמן עד שרבים נוספים ייפגעו ממצב זה באופן אישי.

נושא הצנזורה וה"צנזורה העצמית" הוא נושא שנדון רבות בשנים האחרונות, מזוויות שונות, בכנסים, בתערוכות, במאמרים ובעוד פעילויות מסוג זה. אבל האם אנחנו מוכנים לפעולה הכוללת התרחקות מהממסד, שהוא כיום בעל המאה האולטימטיבי בענייני תרבות ואמנות בישראל? מחאה פוליטית או חברתית תמיד יש בצידה מחיר, והיא אף פעם לא מושלמת. במעשה שלנו, ביקשנו – אנו וחברינו שויתרו על מענקים – להשתמש במעמדנו הזמני (כזוכים מקריים במענקים) כדי להצהיר בקול וברעש כי אנו איננו מפחדים.

אין ספק שיש לפעולה זו השלכות בעייתיות מבחינת היכולת להמשיך בעשייה הספרותית והאמנותית בישראל במתכונתה הנוכחית, ובהחלט ייתכן כי הגיעה השעה לשקול הקמת גוף עצמאי, שיבוסס על כספי הציבור המעוניין ביצירה אמנותית בישראל, אשר יהיה הוא אמון על עזרה ותמיכה כספית בפרוייקטים מצטיינים. אבל בינתיים, ובלי שום קשר, הסולידריות והמחאה היא קריטית לחיזוקה של החברה האזרחית בישראל. אם איננו מוכנים לשלם את המחיר, למעשה איננו מוכנים למחות. אני מקווה כי עורכים, אמנים, סופרים ויוצרים אחרים יצטרפו אלינו להתנגדות משותפת. עוד לא מאוחר לשנות עמדה.

 

בתמונות: כריכות ארבעת קבצי "עירובין" שיצאו עד כה. הקובץ החמישי נמצא כעת בהכנה, ועתיד להתפרסם כמתוכנן לקראת סוף השנה. לחצו כאן לרכישת הקבצים הקודמים


 

המכתב שנשלח למפעל הפיס, מטעם "עירובין" – סדרה לספרות ואמנות:

ויתור מענקי תמיכה מפעל הפיס עירובין ה 2019ראו עדכונים נוספים ב"מקום הכי חם בגיהנום"

'זו אני הלא משוררת': שני שירים חדשים מאת חיה לוי

חיה לוי


נמאס לי להיות משוררת

נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
מָחָר אֶנְהַג בְּמַשָּׂאִית
אֶרְאֶה אוֹתְךָ בָּרְחוֹב, אֶשְׁרֹק לְךָ בְּחֻצְפָּה
וְאוּלַי גַּם תָּבוֹא אִתִּי, לקבינה
זוֹ אֲנִי מַלְכַּת הַכְּבִישׁ
עִם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְלִי שׁוּם הִתְנַצְּלֻיּוֹת
אַף אַחַת לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה
אֲנִי מוֹבִילָה עַגְבָנִיּוֹת, מְבִיאָה לַשּׁוּק, מִסְתַּכֶּלֶת מִלְּמַעְלָה
זוֹ אֲנִי הַלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת, אֲנִי אוֹכֶלֶת מִלִּים שְׁלֵמוֹת לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

*

הַגֶּבֶר הַזֶּה לֹא קָרָא סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב אֲבָל
הָיָה עָצוּב אוֹ הָיָה לוֹ מַר אוֹ שֶׁכָּאַב לוֹ הַגּוּף
אוֹ שֶׁשָּׂמַח אוֹ שֶׁצָּחַק אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל עָלִים וּבָצָל
הוּא לֹא הָלַךְ לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לוֹ
הוּא שָׁמַע הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִין
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכַח חֲלוֹמוֹת

הָאִשָּׁה הָזו לֹא קָרְאָה סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה אֲבָל
הָיְתָה עֲצוּבָה אוֹ שֶׁצָּחֲקָה אוֹ שֶׁבִּשְּׁלָה עָלִים וּבָצָל
הִיא לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לָהּ
הִיא שָׁמְעָה הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִינָה
הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכְחָה חֲלוֹמוֹת

חַיֵּיהֶם הָיוּ כְּרוּכִים זֶה בְּזֶה כְּמוֹ פֹּאֲרוֹת

ירושלים: הערה, הפגנה

בתיה גלילי


היום בצהרי היום הלוהטים מצאתי עצמי משוטטת בירושלים. השמש קופחת, אין ענן לרפואה. אדם נחנק, והמכוניות נוסעות עד אינסוף ומזהמות כתמיד.

ובתוך כל זה עמדה ילדה קטנה, חמודה, בלונדינית כמו בשבדיה, עם שמלה אדומה ויפה, וגרביים לבנות משוכות מעט למעלה, שתי צמות קלועות משיערותיה הצהובות. כמה ריחמתי עליה, הקטנה. היא עמדה שם עם אביה, בחור חרדי אשכנזי, בעל פנים גלוחות, "מודרני", בן כעשרים וחמש, שאחז בידה.

פתאום החליט האבא המסור לקחת את ילדתו המתוקה למראה, לאסוף אותה בזרועותיו, ולהרימה אל העבר השני של הרחוב (מדובר בשדרות הרצל, והכל התרחש בתחנת הרכבת הקלה שסמוכה לגשר המיתרים).

ולאן פנו הילדה והאבא באופן פתאומי ונחוש זה? ניחשתם נכון! להשתין באמצע הרחוב (אבל בצד השני).

המקום הנבחר לפעולה ההכרחית: כניסה ראשית לאחד הבניינים.

כזהו הגועל היומיומי. כה רגיל עד שאיש לא העלה בדעתו להעיר להם דבר.

האבא היעני-אלגנט, הסיר את תחתוניה הוורודים של ביתו, ומעל המדרכה המרוצפת (אפילו לא מעל פיסת אדמה זנוחה), הציב אותה ואת שמלתה האדומה בתנוחה שתאפשר לה להטיל את מימיה בפרהסיה, מן האוויר, משל הייתה כלבה קטנה מעופפת. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאני רואה אנשים לוקחים את ילדיהם להשתין כך באמצע הרחוב, והסברה הבטוחה היא שלא תהיה זאת האחרונה.

אבל כל אלה עדיין אינן סיבות טובות להפגין בקיץ הזה החם. לא השמש, לא הילדה בשמלה האדומה ולא אביה, חסר הנימוסים, שאולי יגדל את בתו לנהוג כמותו עם צאצאיה. לעומת זאת, התנהלותו של ראש הממשלה שלנו היא סיבה מצויינת לצאת להפגין, והפעם קרוב לבית, הבית שלו כמובן. מזג האוויר הערבי, במיוחד בנקודה הגבוהה שעליה ניצב בית רה"מ, היא סיבה משנית אמנם, אך בהחלט נעימה.

ההפגנה ביום חמישי הקרוב תתקיים מול רחוב בלפור (כנראה בלפור-פינת עזה), ירושלים, בשעה 19:30.

מפגינים נגד ראש הממשלה שמנסה להביא להשחתתה הגמורה של מדינת ישראל, והכל כדי למלט את עצמו מן הדין, ולשמור על עמדת השלטון ככל שיוכל. אל תתנו לזה לעבור בשקט.

בואו בתופים והביאו גם מצילות, שלטים, דגלים, ומחבתות.

בקיצור, נתראה שם.

הפגנה 29.5.19

הדמוקרטיה בסכנה? יוצאים להפגין

הערב, מחר וביום חמישי: הנה שלוש הפגנות ומחאות שבהן אולי תרצו לקחת חלק.


ההפגנה הערב (25.5.19) נגד חוק החסינות ברחבת מוזיאון תל אביב: מתחילים ב-20:30

על מה מפגינים: נגד התנהלות נתניהו כראש ממשלה החשוד בפלילים. נגד הרפורמות במערכת המשפט שהוא מנסה להנהיג כדי להיטיב עם מצבו האישי ולמלטו מן הדין.

דברים שאמרו מומחים למשפט בעניינים אלה:

פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר:

"בנימין נתניהו נמצא בראשות הממשלה שנים לא מעטות ובחלק גדול מהן לא היו שום חקירות נגדו, זה היה בהחלט זמן מתאים לדון ברפורמות מתאימות. הדבר הזה לא נעשה. עכשיו, כאשר התיקים מתחילים להתגלגל וחרב תלויה מעל ראשו, פתאום הכל יוצא החוצה. וזה נראה לי לחלוטין פסול, דבר שאי אפשר להשלים אתו ואי אפשר לקבל אותו." עוד: כאן.

פרופ' מרדכי קרמניצר על המאמצים לתיקון חוק החסינות:

"הפוליטיקה הישראלית נמצאת במבחן של ממש. חברי הכנסת של הקואליציה, ובמיוחד אלה מן הליכוד, צריכים לשאול את עצמם שאלה מכבשונו של הפטריוטיזם – האם טובת המדינה והעם היא בראש דאגתם או אינטרסים אחרים? האם ימלאם לבם להרים ידם נגד שלטון החוק ולטובת השחיתות? אם יסרבו, יצילו את נפשם וכבודם. אם יאטמו אפם ויתמכו בחוק, לא יהיה מנוס מלקרוא לעברם מושחתים, נמאסתם.' " עוד: כאן.

פרופ' נויה רימלט, אוניברסיטת חיפה:

"בימים אלה נחרץ גורלה של מדינת ישראל.  כל סעיף בהסכמים הקולאיציונים המתגבשים, כל שקל שהולך לשותפה כזו או אחרת, כל רפורמה מתוכננת במערכת המשפט, כל מינוי מקצועי מתוכנן לתפקיד מבקר המדינה ועוד מעט לתפקיד פרקליט המדינה –הכל נועד לסייע לחשוד בפלילים לחמוק מאימת הדין. כאשר כך מתנהלת מדינה, זוהי ראשיתו של הסוף. אין לנו מדינה אחרת." עוד: כאן.

Image may contain: text

מחר, ראשון, 26.5.19:

משמרת מחאה בין 8:30 ל-17:00 מול בית ראש הממשלה בירושלים (רחוב בלפור, פינת עזה). פרטים נוספים: כאן.

יום חמישי, 30.5.19:

הפגנה למען הגנת בית המשפט העליון, כנגד הנסיונות לפגוע בתפקידו הדמוקרטי, כגורם שיפוטי מבקר. איפה: רחבת בית המשפט העליון בירושלים, מול הסינמה סיטי, 18:00. באים בחולצות לבנות. פרטים נוספים: בעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו.

Image may contain: 3 people, people smiling, people standing and outdoor

תמונה מן המחאה להגנת מערכת המשפט כנגד התערבותו האישית של נתניהו, 23.5.19, מעמוד הפייסבוק של יוסי חביליו. רחבת בית המשפט העליון בירושלים.

אם אתם באים לאחד מהאירועים הללו: הביאו שלטים, ממתקים, רעשנים, ומצלמות. נתראה שם.