ערווה, אישה, צניעות, שרה, כבוד, אימה

מאת: המערכת


קול באישה ערווה.
ערווה  באישה קולה.
ערווה מגרה לי את חושי המלכות.
אישה מערה לי את קולות התחושות.
הו ערווה.
הו אישה.
הו גאולה.
(שיר שכתבנו בהשראת מירי רגב, מלכת הכותרות האלמותית של החיים)

white

לאחרונה  נודע לאזרחי מדינת ישראל הקטנה שגם משרד התרבות הצטרף לחינגת הרבנים שהמליכו עצמם בממלכת הציונים האבודים למורי דרך, נביאים, מוכיחים-בשער, סלקטורים,  קובעי  טעם, מין ומיניות.

מה קרה?

משרד התרבות, אשר שרתו היא כידוע מירי רגב, נאמנתן הגדולה של  הכותרות, הוציא הודעה לתקשורת לפיה הוא ינחה גופי ציבור שממומנים מכספי מדינה להתנהל באופן המכבד את "כלל הציבור".

ואנחנו שואלים –

כלל הציבור כולל כולם?

כולל כולן וכולם בלי חרטות לעולם?

נשמע הגיוני לא?

שהרי מה יכול להיות רע במתן כבוד לרעיך בני האדם?

לכאורה, אין דבר רע בכך, אלא שההודעה הזו מגיעה לא בעקבות מחאה נגד מימון אייל גולן למשל, אשר היה קשור דרך אביו בבעילה לא חוקית של קטינה (דבר שלא מכבד אותנו- אנשי האשפתון למשל), או בעקבות המחאה נגד היחס החם שהארגון האלים "לה פמיליה" זוכה לו מצד שרת התרבות רגב (שהיא השרה של כולם – כולל ערבים, כולל שמאלנים, כולל נשים ואנשים טובים שלא רוצים אלימות כל הזמן סביבם).

לא – באופן לא מפתיע כלל ההודעה על ההכרח ב"יחס מכבד" הגיע דווקא בעקבות אישה שעמדה על במה בלבוש מינימאלי.

רחמנא ליצלן!

שומו שמיים והאזיני ארץ – אישה  בחזיה על במה עם עליונית ומכנסיים קצרים!  מכנסיים קצרים! בימינו אנו! מי חלם שלכך נגיע?!

כי כשבמשרד התרבות מדברים על לכבד את כולם, הם בעצם מתכוונים לכבד את האורתודוכסים, את השמרנים בחברה, את אלה שלא הבינו, כמו שג'סטין טרודו אמר, שהשנה היא  שנת 2016! (הוא אמנם התעקש שהשנה היא 2015 – אבל הרעיון הוא אותו רעיון)

גסטין טרודו.png

למה? כי הכי קל להיכנע לקולניים ביותר, לאלימים ביותר, ובעיקר – הכי קל לשמוע לאלה הטוענים שהם הם נושאי המסורת האמיתית, שומרי הגחלת, היהדות – הו! – היהדות הטובה והישנה.

באתר החרדי הפופולרי "כיכר השבת" גרמה ההודעה לתהות אם הגיעו כבר ימות המשיח.

כיכר השבת צניעות ימות המשיח.png

אין ספק שמירי רגב יודעת לעשות נעימי לכל האנשים הנכונים.

ואנחנו רוצים להזכיר:

מדינת ישראל הוקמה כמדינה חילונית, כמדינה אנושית.

הזהות היהודית שהיא עטתה על עצמה היא זהות לאומית, ולא דתית, תרבותית, ולא דתית.

איש  מבין חותמי מגילת העצמאות לא דמיין שיבוא יום והמדינה תשתמש בכוחה כדי לכפות חוקי צניעות המקובלים על המגזר הדתי בחברה היהודית.

המדינה  צריכה  להגן על עקרונותיה שהם (אנו רק מזכירים) – שוויון, חירות, צדק ועוד ועוד ערכים אנושיים שכאלה:

וכך אומרת מגילת העצמאות עצמה:

"מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

ועכשיו לשאלת השאלות:

האם משרד התרבות היה  מגיב כך לו היה מדובר בגבר?

כלומר –  לו גבר חצי עירום היה שר על הבמה – האם משרד התרבות היה ממהר להודיע על הנחיות לגבי קיום הופעות עתידיות "שיכבדו את כלל הציבור"?

ובכלל – מהו לבוש "לא צנוע" לגבר?

מה זה בכלל "צניעות" מה זה "כבוד" – מה זה אומר?

ומה הקשר בין צניעות ובין אמנות? ועוד יותר מכך: בין כבוד ובין אמנות?

האם גם את פרדי מרקורי היו מורידים מהבמה? כנראה שכן.

ב”הארץ” הובאה כנהוג תגובת משרד התרבות:

"זהו בדיוק ההבדל שבין חופש הביטוי לחופש המימון. על כן, תצא הנחיה מסודרת לכלל גופי ההפקה הפועלים באמצעות משרד התרבות לוודא כי מדיניות זו ממומשת בכלל הארועים",

חופש המימון? מה זה אומר? החופש להגביל את החופש? האם המשרד אומר שמותר לו להגביל לפי ראות עיניו כי  הכסף נמצא בידיים שלו?

המשרד הממשלתי המתקרא משרד התרבות אינו מבין כנראה שהמדינה אמורה להיות מגן החופש, לא "משתית החושך בחסות הכסף שהוא מקבל מאנשים חופשיים דרך כספי המסים שלהם" וכו'.

אבל גם את זה נשרוד.

מה לרגב ולתרבות? לאמנות? לחופש? זה מעניין אותה בכלל? היא בכלל מבינה שאנשים מתו, ונרצחו, והוכו והופלו, ודיממו וסבלו רק כדי שהיא תוכל ללכת היום במכנסיים? בשמלה צמודה? בחולצה מכופתרת?

חופש המימון זה משחק מילים לא מתוחכם שמתאים לאישה לא מתוחכמת שכל תאוותה בחיים זה כוח, פרסום ואהבת הקהל.

ואנחנו אומרים: גם זה יעבור.

נשיקות מרובות ובלתי צנועות לכולם.

מודעות פרסומת

שלום אחרון לבמבי שלג

דברי פרידה אחרונים מאשת העיתונות והמחשבה במבי שלג
מאת חברתה, המתרגמת דינה מרקון

במבי יקרה שלי, כשנפגשנו אז, בסתיו הרחוק ההוא במעונות האלף, לא ידעתי שתהיי המלאך השומר שלי. ראיתי חיוך, פנים מאירות, עיניים גלויות וסקרניות כשל ילדה. כולם הלכו להופעה של יהודית רביץ, אנחנו לא, אז עשינו ארוחה משותפת וכך התחילה החברות שלנו, ארוכת השנים, חברוּת-אמת. לימדת אותי לראות מעבר למראית הדברים החיצונית – כי לא היה כמוך לדלג באומץ מעל למחיצות-לכאורה. את באת מסנטיאגו, אני מריגה, את היית מה שנקרא "דתייה לאומית", אני "חילונית". כל זה לא הפריע לחברות העמוקה שנרקמה בינינו. בזכותך הכרתי, עם השנים, אנשים נפלאים מעולמך, ואת – את החבורה ה"רוסית" שלנו, על ההתכנסויות שלה עד השעות הקטנות של הלילה, עם איזה נופך טיפה נוסטלגי של אנשים שנולדו בארץ אחת וניסו לגדל את עצמם בארץ אחרת.

ואת הכית כאן שורש מהר, ובאומץ הגדול שהיה לך, ובנחישות, ובאהבת החיים העצומה שלך, גידלת את עצמך לתפארת. היית מעורבת תמיד, ובכל הלב – החל מימי סיני ועד שנשאר בך כוח. לא פחדת לשנות את דעותייך, כשהבחנת בסכנה ובשקר שבאידיאולגיה קיצונית. רק בסוף יולי פרסמת מאמר על מה שאת חושבת על ביטול לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית – ושמת הכל גלוי על השולחן, בלי לייפות. תמיד אמרת את האמת שלך, ובשנתיים האחרונות היא רק התחדדה והתבהרה והוצגה גלויה לגמרי. ככל שנפטרת מהקליפות בעבודה הפנימית המופלאה שעשית, בייחוד מאז תחילת המחלה – האמת הלכה והצטטלה, משהו הלך והזדכך. ובמחלה, בניגוד למקובל, לא רצית להילחם – בגבורה ובאמונה ובחקרנות האופייניות לך הפכת כל אבן, ניסית לעמוד על טיבה, ביקשת למצוא תיקון. לא הסתייע.

מעולם לא שיתפת פעולה עם השקר, עם הצביעות, עם הבוטות והציניות מחד ועם ההתחסדות מאידך, וגם לא עם החשיבה הסכמטית בשחור לבן, הנוחה כל כך לאסטרטגים של "הפרד ומשול", לאנשי השקר. וכמה שהיית רגישה לשקר ולזיוף. תמיד היית אַתְּ, נאמנה לעצמך, לאמת שלך ולאנשים שאהבת. במבט מהיר, בחושייך החדים, ידעת לזהות בהם את האוצר שהם בעצמם לא ידעו שטמון בהם.

בנית את החיים שלך באומץ האופייני לך, לא פעם השכלת למשוך את עצמך בשערות ראשך, כמו הברון מינהאוזן, לקום ולבחור בחיים.

ארץ אחרת.png

מקבץ חוברות של כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג החל משנת 2000 (מתוך ארכיון האתר)

הקמת משפחה נהדרת. אזכור תמיד את השבתות אצלכם – השיחות העמוקות, החמימות והנעימות, הנשמה היתרה ואיזה שקט וחסד השורים בכול.

 

רק אלה שהכירו אותך ידעו על הפגיעוּת שהסתתרה מאחורי החיוניות העצומה, מאחורי הנחישות והאמונה שבהן עשית דברים בעולם הזה שלנו.

סירבתי להאמין. האמנתי בכוחות הפלא שלך. סליחה שהייתי שקועה בעצמי, שלא שמתי לב לסימנים שאולי היו, שלא עודדתי אותך לשים לב לעצמך יותר.

כל כך יחסרו לי שיחות הנפש שלנו (וגם הוויכוחים הסוערים!), שבהן תמיד ידעת להאיר את הדברים מאיזו נקודת מבט מפתיעה, לשאול את השאלה המדויקת, אפילו המראה ששמת מולי לפעמים, ושלא תמיד אהבתי את הדברים שהשתקפו בה, היתה עוזרת לי לקום ולזוז מאיזו "נקודה מתה". כי תמיד ראית ללב הדברים וללב האנשים, מעבר למחיצות, מעבר להגדרות ומעבר לקליפות, מעבר למלכודות הנראֶה ולחיצוני. ראית את החוטים הנסתרים המקשרים בין בני האדם ובין התופעות. שינית את עולמי, שינית את עולמם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. הצלחת לנהל שיחה מעבר למחיצות, ליצור קשר – מעבר להן. איש לא נשאר אדיש, גם אלה שלא הסכימו עם השקפותייך. ולא היית קדושה כלל – היית אנושית מאוד. לא פעם ידעת להיות אישה במקום שלא היו בו אנשים.

היתה בך אמונה בטוּבם של בני אדם (ללא כל אשליה ותמימות) ובטובה הבסיסי של החברה שלנו. שירת חייך באמצע נפסקה. אני רוצה להאמין שהדברים הרבים כל כך שהספקת לעשות ולכתוב ישנו בסופו של דבר את עולמנו. כמיטב יכולתי, אנסה לתרום גם את חלקי-שלי.

כשהחברוּת שלנו עוד היתה בניצניה, הרבינו לדבר על ירושלים, על יופייה ורוחניותה. והנה עכשיו את בהר הזיתים, כנראה במקום הקרוב ביותר ללִבּהּ. ללב העולם, אולי, מי יודע?

***

ראו כתב העת ארץ אחרת, שאותו הקימה וערכה במבי שלג בין השנים 2000-2015
ראו עוד עליה ועל פועלה כאן