בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שיוגש נגדו כתב אישום

לפני מספר ימים, נשא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאום בכנס פעילי ליכוד בכפר המכביה, וכהרגלו, השתלח בתקשורת ("פייק ניוז"), בהפגנות ("המאורגנות על ידי הקרן החדשה לישראל" – טענה שקרית) ולבסוף הצהיר שאין מה לדאוג, והוא לא מתכוון לזוז מכסאו בקרוב שהרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום". הקהל יצא מגדרו. בנוסף לכל אלה, טען נתניהו כי "רוב רובן של המלצות המשטרה… למעלה מ-60% נגמרות בלא כלום", והוסיף חטא על פשע כששילהב את קהלו במילים: "אז יהיו המלצות? אז מה?"

חלק מדברי נתניהו בכפר המכביה (מתוך עמוד הפייסבוק שלו):

בעקבות הנאום, רבים מהפרשנים דיברו על הזילות במשטרה שעודד ראש הממשלה בנאומו, ועל הזלזול בעבודתה, שהשתמע מדבריו. אחרים דיברו על כך שגם אם יוחלט שלא יהיה כתב אישום הרי שעדיין צל כבד מרחף מעל ראש הממשלה. בנוסף לאלה, ראש הממשלה גם הירבה באי דיוקים, למשל בטענתו כי המשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד חה"כ (בזמנו) ראובן ריבלין (הנשיא הנוכחי) בפרשות שחיתות, בעוד שלמעשה המשטרה המליצה שלא להגיש כתב אישום כזה.

אבל עזבו את כל זה, האמת היא שהכשל בדברי ראש הממשלה הוא בסיסי אף יותר. שכן, בניגוד לדברי נתניהו, רוב הסיכויים שדווקא כן יוגש נגדו לפחות כתב אישום אחד.

מדובר בחשבון פשוט:

ראש הממשלה נחקר היום בשתי חקירות, פרשת 1,000 ("פרשת המתנות") ופרשת 2,000 ("פרשת 'ידיעות אחרונות' " או "פרשת נוני-ביבי"). פרטים על החקירות ראו למטה.

בהסתמך על דברי נתניהו, נניח ש-60% מהמלצות המשטרה אינן מבשילות לכדי כתב אישום. לכן, הסיכוי שלא יוגש כתב אישום באף אחת מן החקירות הוא 36% = 60%*60%, כלומר הסיכוי שאכן כן יוגש לפחות כתב אישום אחד הוא כ-64%, ולא 40% כפי שהשתמע מנאומו של ראש הממשלה (אף על פי שגם סיכויים אלה אינם נמוכים).

עד כאן הסתמכנו על הנתונים שאמר נתניהו בנאומו.

אלא שמה שלא צויין בנאום הוא שמצב הדברים בכל הנוגע לחקירות אישי ציבור בכירים, שונה מאוד ממצב הדברים "הכללי".

בגלל רגישות הנושא, המשטרה מתייחסת לחקירות של בכירים ברשויות המדינה (או מה שהיא מכנה "אישי ציבור בכירים") ברצינות רבה. יש נוהל מיוחד לחקירות אלה. התוצאה של זהירות זו היא, שבניגוד לדברי ראש הממשלה ולפי דברי אנשי משטרה, רוב המלצות המשטרה ב"תיקי בכירים" דווקא כן מבשילות לכתב אישום.

לשם הנוחות, נניח שלא "רוב" ההמלצות אלא רק חצי, כלומר 50%, מבשילות לכתב אישום. מה הסיכוי של נתניהו לצאת מהעסק הזה בלא פגע?

נחזור לחשבון הפשוט:

הסיכוי שלא יוגש אף כתב אישום (בשתי החקירות) הוא: 25% = 50%*50%, כלומר 25% אחוז בלבד שלא יוגש כתב אישום נגד נתניהו.

לכן, יש 75% סיכוי שכן יוגש כתב אישום בלפחות אחת מהחקירות נגד ראש הממשלה.

*****


ברקע הדברים – חקירות נתניהו:

נתניהו נחקר היום בשתי חקירות שבהן הוא חשוד: פרשה אחת מתקראת תיק 1,000 ופרשה שנייה מתקראת תיק 2,000. תיק 1,000 הוא הכינוי ל"פרשת המתנות", שבמסגרתה נחשד נתניהו בקבלת מתנות מעבר למה שמתיר החוק, במה שמצטייר (על בסיס המפורסם בתקשורת) כשיטה. המיליונרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, למשל, חשודים באספקת מתנות וצ'ופרים שונים למשפחת נתניהו בקביעות.

תיק 2,000 הוא החקירה סביב השיחות הידועות לשמצה שהתקיימו בין נתניהו ונוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות". בשיחות שהוקלטו, השניים נשמעים משוחחים על סיקור רצוי בעיתון עבור ראש הממשלה, כחלק ממשא ומתן כללי בין עורך העיתון לראש הממשלה.

נתניהו אינו אחד החשודים בתיק 3,000, הידוע גם כ"פרשת הצוללות", אבל מקורבו – עוה"ד דוד שמרון (שהוא גם קרוב משפחתו) – דווקא כן חשוד. לפי המגנים על נתניהו, "הוא לא ידע". אנחנו משיבים – אם זה מסריח, לא בא לנו לתת בזה ביס.



מאת: מערכת אשפתון

 

שכחו להיות בני אדם

רונה ברנס


אנשים רבים בישראל מרגישים שהם במתקפה כמעט יומיומית. בכל בוקר מגלים כותרת נוראה אחרת בעיתון, ובדרך כלל יש כמה כאלה ביום אחד. המכנה המשותף של כולן הוא מה שנראה כתקיפה מתוזמרת על שלטון החוק, על הדמוקרטיה (שהיא תמיד רעועה), על האמונה באדם, ועל החיים האזרחיים במדינת ישראל. מדי פעם רואים גם את תוצאות התקיפות הללו, דרך התערערות החיים המוסריים של חלק מהאזרחים, ושינויים מפליגים בערכים הבסיסיים שפעם היו משותפים לרוב בני החברה הישראלית.

יום אחד כתוב שחברי הקואליציה מקדמים הצעת חוק לפיה פלסטינים יידרשו לשלם אגרה הגבוהה פי שלוש כדי לעתור לבג"ץ (חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי במובהק), יום אחר כתוב שראש הממשלה יר"ה חותם על מכתב הקורא לנשיא ריבלין להעניק חנינה לחייל הרוצח אלאור אזריה, יום אחר אנו קוראים על הגירוש המסתמן של פליטים אפריקאים לרואנדה בתמורה לתשלום של 5000 דולר לראש לממשלת רואנדה, הידועה בעולם כמושחתת וככזו שמפירה זכויות אדם באופן קבוע, ובו בזמן שמקודמת הצעת חוק שתאפשר הקמת יישובים ליהודים בלבד.

שמחה וששון.

מדינת ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים יהודים שמצאו את העוז להתחיל במלאכה, והיה להם המזל ההיסטורי גם לסיימה. הם הקימו מדינה, ובהרבה מובנים החזירו את הכבוד האבוד לעם היהודי. מה שנשכח מאיתנו בתהליך החזרת הכבוד העצמי הזה (שהוא כמובן פיקציה אנושית, אנושית מדי) –  הוא חמלה, ורגשי סולידריות בסיסית עם אנשים מדוכאים אחרים.

לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית, אבל הסבל אינו ייחודי לעם היהודי. עתה משלעם היהודי יש מדינה, היה מקום לקוות כי היהודים, יותר מכולם, יהיו זהירים בכבוד האדם, יהיו זהירים בסולידריות עם "האחר", ויקדמו כמה שיותר חיי שלום , מתוך כבוד לכלל בני האדם.

אבל ככל שהזמן עובר כך עולה הזחיחות של השולטים בעם היהודי בישראל, כך הם משתכרים יותר ויותר מן הכוח המצוי ברשותם, וכך הם מתעמרים יותר ויותר במי שהם יכולים – כי הם הריבון, ומי שלא מיישר איתם קו – הוא בוגד.

המבט של הישראלים נכנס יותר ויותר פנימה. אנו מסתכלים יותר ויותר אל תוך עצמנו, במקום החוצה ופנימה גם יחד. אנו מעסיקים את עצמנו לאין-ערוך יותר במצבם של היהודים החרדים מאשר במצבם של הערבים, שהם אזרחי המדינה, ואחינו למדינה הזאת, בדיוק כמו החרדים. אנו נחלצים לעזרת אוכלוסיה מתבדלת אחת יותר מלאחרת רק משום שזו יהודית וזו איננה יהודית (ואף גרוע מזאת – ערבית, היינו אוכלוסיה שמיוחסת לאויבי ישראל הנוכחיים, כביכול).

ישראל מקדישה הרבה יותר זמן ומשאבים לעוני של החרדים מאשר לעוני אצל הערבים, הרבה יותר למאבק על חזון החינוך אצלם מאשר אצל הערבים.

אנו מקדישים הרבה יותר זמן ומשאבים לתכניות על יהדות, על הדת היהודית, על התפילות היהודיות ובכלל – תכניות העוסקות ביידישקייט מהזן הסנטימנטלי ביותר, מאשר לתכניות שעוסקות, למשל, במהפיכה המחשבתית של הנאורות שהביאה אותנו עד הלום, בדמוקרטיה, במהפיכות של המאה ה-18, ה-19 וה-20, ועל מה זה אומר להיות אדם בעולם.

להמשיך לקרוא

כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

דברים שאפשר לומר לאישה

ר"ב ירושלמי


לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק סיפור שתפס את עיני: בחורה אחת, נקרא לה י', ראתה גבר שהתנהג בגסות כלפי מלצר במסעדה ביפו. בתגובה למה שראתה, הפטירה הבחורה את המילה "חצוף". בתגובה לזאת צעק לעברה הגבר האלים: "יא מכוערת, תסתמי את הפה, מי יגע בך עם מקל״

הוא צעק זאת לעברה אף על פי שלא היה, לכאורה, שום קשר בין הסיטואציה לבין העלבון, שעסק במיניותה באופן וולגרי.

אבל חוסר קשר זה הוא רק לכאורה, שהרי במערכת החברתית שאנו חיים בה, נוצרו נורמות לגבי עלבונות השמורים לנשים ואלה השמורים לגברים, נורמות שאף על פי שהן נסתרות מן העין, הן בהירות כשמש למי שעושה בהן שימוש כוחני תדיר.

כמה פעמים למשל שמעתם את העלבון "לא הייתי נוגעת בך עם מקל" מפי אישה? ובאיזה הקשר שמעתם זאת?

עכשיו – כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה מופנה לאישה/בחורה/ילדה/נערה? ובאיזה הקשר? ומה עם: "תראו אותה – איזו מכוערת, אמא'לה"

שימו לב שפעמים רבות אין בהכרח קשר בין עלבונות אלה לבין הסיטואציה שבה הם נאמרים.

לאחרונה, אורן חזן פתח את פיו נוטף המרגליות ואימץ את כל כוחו כדי להעליב את חברת הכנסת מיכל בירן, וכיצד הוא בחר לעשות זאת? על ידי התייחסות אל המראה החיצוני של אותה חברת כנסת, ששוב – לא היה קשור, לכאורה, לסיטואציה.

"אפילו דילרית לא הייתי נותן לך להיות" הוא אמר לה, לאחר שבירן התייחסה אליו כ"מנהל קזינו". בתגובה, בירן כינתה אותו סרסור, והוא בעקבות זאת הציע לה "למלא טופס עבודה", אבל אז חזר בו ואמר ש"גם ככה אף אחד לא ירצה להסתכל עלייך".

ההתנהגות של אורן חזן נתפסה במקרה במצלמה, אבל הטבעיות שבה משפט זה נפלט מפיו מרמזת כי לא הייתה זאת הפעם הראשונה, וסביר להניח שגם לא האחרונה שהוא נקט בעלבון מעין זה כלפי אישה.

מיד לאחר המקרה שאירע בינו ובין ח"כ בירן, העירה לו חה"כ רחל עזריה וקראה לעברו "שוביניסט". הוא נשמע מופתע לשמע הכינוי הזה: "עכשיו אני שוביניסט?" ענה לה, כאילו לא הציע שניות לפני כן לקולגה שלו "טופס עבודה" לזנות, מיד לפני שהשתמש במעמדו החברתי (כגבר) כדי לפסול את ההיתכנות המקצועית של העניין.

אף אחד לא יסתכל עלייך

הביטוי החזירי "אף אחד לא יסתכל עלייך" מטרתו להשפיל את חברת הכנסת אליה כוונו הדברים, באמצעות החלוקה הברורה: הגבר אמור "לרצות" והאישה אמורה "להירצות", ואם היא אינה יכולה "להירצות" בסיטואציה של סחר מכר, היא שווה כקליפת השום, שהרי בכך אישה נמדדת, גם בכנסת.

אז למען הסר ספק, חזן וכל גבר שמשתמש במראה של אישה/נערה/ילדה כדי להשפיל, להפחיד, לדכא, או להעליב, הוא שוביניסט. משיכה פיזית או חוסר משיכה פיזית בין גבר לאישה תמיד יתקיימו בחברה שלנו, אבל בינתיים, הגברים הם בעיקר אלה שנמצאים במעמד כדי לייצר מצב בו המראה של המין השני הוא רלוונטי לכל דיון בכל עניין.

להמשיך לקרוא

הדרישה הפשוטה: תנו לעבור!

מאבקה של שרה פרידמן נגד עיריית ירושלים על זכות המעבר החופשי במדרכות


אתמול פגשנו את ד"ר שרה פרידמן בספרייה הלאומית בירושלים. פרידמן היא אישה עיוורת העובדת כמתרגמת ספרים – בעיקר אקדמיים – מעברית לאנגלית. היא ד"ר לתרגום, ולאחרונה יצא ספרה שמבוסס על עבודת התזה שלה. אפשר לראות אותה עובדת בספרייה לעתים תכופות.

מזה שנתיים היא נאבקת מול עיריית ירושלים על הזכות הבסיסית של מעבר במדרכות באופן חופשי. כאדם עיוור הזכות הזאת אינה רק עניין של עקרון, אלא עניין של חיים.

לאחרונה הגישה פרידמן ביחד עם המרכז לעיוור בישראל ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ ובה היא דורשת מהעירייה לאכוף את האיסור על חניה על המדרכות.

לפי העירייה האכיפה נעשית היכן שיש "סכנה" בלבד. אבל עבור פרידמן, מכוניות החונות על המדרכה מהוות סכנת חיים. בנוסף, העתירה אינה מייצגת רק את האינטרס של העותרים. רחוק מזה. מדרכות פנויות הן חשובות לנשים עם עגלות, לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים, לילדים! (כדי שלא יצטרכו לרדת חלילה לכביש כדי לעבור) ועוד ועוד. אבל עבור אדם עיוור הסכנה בירידה אל הכביש מועצמת, והדבר ברור.

לפי העירייה, הסיבה המרכזית למצוקת המדרכות בשכונתה של פרידמן היא מצוקת החניה. ובכלל, אפשר להוסיף שאין מספיק מקומות חניה מוסדרים בשכונות המגורים, או שאנשים מעדיפים לחנות ליד הבית ולחסום את המדרכה מאשר לחנות מעט רחוק יותר במקום חוקי ולא לחסום.

ואכן זוהי מצוקה, לפעמים מצוקה קשה. אבל ניתן לפתור אותה באמצעים יצירתיים בשילוב עם אכיפה, דבר שהעירייה (עיריית ירושלים, אבל הדבר נכון גם לעיריות רבות אחרות) אינה עושה באופן מספק.

דרך אחת לעזור במצוקת עודף המכוניות המציפה את ישראל היא טיוב משמעותי של התחבורה הציבורית, העלאת מודעות בנושא, תוספת של מקומות חניה ודרישה מתושבים שלא יחנו בצמוד לבתים שלהם בכל מחיר (דבר שמוביל אף הוא לחניה על מדרכות), אלא רק במקומות חניה מוסדרים.

הדבר דורש התארגנות, כוונה, ומאמצים, אבל לפי הבנתנו כל מה ששרה והעותרים הנוספים לבג"ץ דורשים הוא שהעירייה תבצע את תפקידה.

אפשר היה לצפות מעיריית ירושלים להיענות לדרישות העותרים או לכל הפחות לקיים איתם דיאלוג בנושא שיוביל לפתרונות המקובלים על כולם, עוד לפני בירור העניין בבג"ץ. אבל פרידמן מתארת מצב של אטימות מצד הרשויות.

אין סיבה שעיריית ירושלים לא תעשה את התפקיד המוטל עליה, והוא דאגה לרווחת תושבי העיר כולם.

לפרטים נוספים ולתמיכה במאבק: שרה פרידמן: sara0231@gmail.com

עוד על פרידמן ומאבקה, בחדשות עשר.

שרה פרידמן תמונה.png

צילום מסך מן הכתבה שהוצגה בערוץ 10 בנושא