הערה על היעדר האומץ של ה'שמאל המזרחי'
מאת רונה ברנס
במאמרו האחרון "שפיר, שקד ולעומתן אלמקייס" (הארץ, 16.8.19), מדגים היטב אבי שילון את תהומות האבסורד ה"פוליטי"-זהותי שבתוכו אנו מתבוססים. במאמר הוא מציג את המצב הפוליטי הישראלי דהיום ככזה שבו בולטות שלוש דמויות נשים חזקות. על שתיים מהן אין ויכוח: איילת שקד וסתיו שפיר. כולנו מכירים אותן, ולרבים מאיתנו יש דעה עליהן. כרמן אלמקייס (מספר 10, הלא-ריאלי, ברשימת העבודה-גשר) לעומת זאת מוכרת הרבה פחות. ובכל זאת שילון חושב שהיא מייצגת את אחד "הזרמים העיקריים העומדים לבחירה" בישראל, בהקשר הבחירות הקרובות.
שילון מעדיף את אלמקייס. שקד לדידו היא "גרסה הייטקיסטית של בגין", ושפיר גם היא "שמרנית במהותה". על מה מתבסס שילון בקביעה זו בעניין שפיר? על "בחירתה בכנסת, ולא בעשייה חברתית חוץ־ממסדית" וכן ב"חבירתה לגברים הלבנים וליתר האליטיסטים המאיישים את המחנה הדמוקרטי ותומכיו". אלה מעידים לדידו (כמובן) על "הפוליטיקה הישנה הטבועה בה."
מול שתי אלה הלבנבנות מציג שילון את אלמקייס כגיבורת-על "מזרחית" (אלמקייס היא בת ליהודים יוצאי מרוקו), "שגדלה בפריפריה והקדישה את חייה להגנה על החלשים שלא מעל דוכן הנואמים".
אחרי שקראתי את מאמרו של שילון גיליתי שאלמקייס נהפכה בימים האחרונים למעין קדושה מעונה. כל המי-ומי בשמאל המזרחי יצאו להגנתה (בעיקר בפייסבוק) בעקבות כמה פוסטים או התבטאויות אחרות שלה מן העבר שהועלו לאחרונה למודעות הגולשים, ובהם היא מתגלה כאישה גסת רוח, אלימה וכוחנית (דוגמאות למטה וגם כאן). לטענת מגיניה החרוצים של אלמקייס, אלה גררו תגובות שחשפו שוב את "השד העדתי" המפורסם. אין ספק, כרוניקה מוכרת מאוד. מייד הבנתי אם כן שנכנסתי לביצה עכורה שקשה לצאת ממנה, במיוחד למישהי כמוני, בלא פגע. ובכל זאת חשתי צורך להתייחס לטיעוניו. אבל מאחר ויש נקודות רבות מדי במאמרו הראויות להתנגדות, החלטתי בסופו של דבר להתייחס דווקא לאלמקייס עצמה, וזאת בקצרה:
שילון מכנה את אלמקייס "מהפכנית", אבל לא מציג דבר מהפכני מן האידיאולוגיה או תפיסתה הפוליטית. האם לפעול מחוץ לממסד הופך אותך אוטומטית ל"מהפכני"? (שלא לדבר על זה שאלמקייס דווקא כן מנסה את כוחה במירוץ אל הממסד, אבל ניחא)
בסדרה "הנביאים" שכוונתה להלל פעילים מזרחים בישראל, אומרת כרמן: "קברי צדיקים זו התרבות שלי." האם זוהי מהפכנות פוליטית? כדאי לזכור כי לנשק קמיעות ולהאמין באנשים המכונים צדיקים שטוענים לקשר מיסטי עם בורא עולם, היה חלק ניכר וחשוב גם בתרבות של יהודים רבים ממזרח אירופה, למעשה – עד סוף המאה ה-19 של מרבית היהודים הללו. אז מה? האם זה משהו לאמץ? לשבח?
אין ספק שהפוליטיקה היהודית המודרנית היא במובנים רבים צאצאית של תנועות אשר נאבקו בתפיסות אלה. תנועת ההשכלה/הנאורות באירופה נלחמה בדיוק ב"נחשלות" זאת למען קידום מחשבה ביקורתית יותר, פתוחה יותר בקרב הציבור, וזאת מתוך אמונה באדם ואופטימיות עקשנית. התפתחויות אלה, שאפיינו בעיקר את אירופה, כללו בין היתר התנגדות לתרבויות דתיות מעין אלה, אשר נחשבו על ידי אידיאולוגים שונים (לא רק קארל מראקס) כפוגעים ביכולתו של הציבור הרחב ("ההמון") להיות אדון לעצמו, ולנתב את חייו הציבוריים למסלול הנכון.
לאלמקייס, כפי שאנו רואים בדבריה הגאים, אין את האומץ הבסיסי להתנער מתופעות הרסניות כמו כניעה גורפת לרצון רבנים ופעולה לפי אמונה ולא לפי מחשבה שמנסה להיות מחשבה רציונלית. תופעות אשר פוגעות קודם כל, ולפני הכל, בחלשים ביותר בחברה, ומרפדים את כיסיהם של אנשים ציניים, תאבי שלטון.
באותו פרק בסדרה ("הנביאים") ממשיכה אלמקייס ומסבירה כי היא "באמת מאחלת להם [לאשכנזים?] רק שיילכו ללמוד קצת על הצדיקים האלה ואיזה אנשים גדולים הם היו", שהרי, כך היא מסבירה "אתה לא יכול ללעוג לדת שלהם […] ואז לומר 'וואו למה הם לא בוחרים בי'"
אולי דווקא ציטוט זה מספק רמז לטקטיקה הצינית של אלמקייס ואחרים בשדה הפוליטיקה הרחב. שהרי אלמקייס, בדומה למירי רגב, נתניהו ואח', לא מתביישת בכלל להודות בכך שרטוריקת הצדיקים נועדה למעשה כדי לקרב בוחרים.
במכולת ברחוב שלי עובדים שני אנשים דתיים. אחד לבוש כחרדי, אחד לבוש כ"דתי לאומי". שניהם אנשים חסרי השכלה גבוהה, וכנראה שגם בינונית. שניהם נוהגים לצפות באדיקות בסרטוניו של "הרב" אמנון יצחק. זוהי "התרבות" שלהם. להקשיב לאיש המכונה רב והנתפס על ידיהם ועל ידי רבים אחרים כמורה דרך, אשר מרבה להפיץ טמטום, שקרים, ושנאה בעולם. האם להתנגד ל"תרבות" זו היא התנשאות? וודאי שיש בכך אלמנטים של התנשאות, שהרי מלכתחילה המבקרים נהנים בדרך כלל מיתרונות "מעמדיים" רבים על המבוקרים. הם בדרך כלל משכילים יותר, בדרך כלל עשירים יותר. אבל האם מטרתם של המבקרים תופעה זאת היא לעג או שמא מאבק בחושך שמפיצים אמנון יצחק ואח'? רק לפני כמה חודשים עברתי ליד אותה המכולת, ובעליה (שמאז הספיק לעזוב את העסק) הסביר למישהו בשכנוע-עצמי רב מדוע מקומה של האישה הוא במטבח ובגידול הילדים. לא היה לי נעים לעצור ולהצטרף לשיחה. אין לי ספק שגם את זה הוא שמע בסרטון או בשיעור מפי רב שכזה.
אני יודעת שנישוק קמיעות או השתטחות על קברי צדיקים הפכו להיות סימבול, סמל למאבק נגד "הדיכוי האשכנזי" בישראל. אבל כמה חבל שכך הם הדברים. כמה חבל ש"מהפכנות" היא תמיכה בהבלים, והגנה על מי שפוגע בציבורים רחבים בישראל נחשבת בטעות להגנה על אותו הציבור עצמו. חוסר הצדק והאווילות הגמורה ברורים עד כאב.
אשפתון להמון 