דיבור ישיר: ציטוטים נבחרים מן העת האחרונה

כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…

דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:


white

אוקטובר 2015:

שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):

"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."

יהודה משי זהב (ראש זק"א):

"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."

ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):

"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."

white

דצמבר 2015

גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):

"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ירושלים וכל ניחוחותיה

על מעשה שהיה באמת וקורה כל הזמן לכולם

מאת : בתיה גלילי


טוב חברים, חייבים לדבר על זה.

ואין זמן טוב מעכשיו.

אתמול נסעתי במכוניתי הקטנה כדי לאסוף את כיסא המשרד החדש שקניתי לעצמי דרך האינטרנט ברשת "הום סנטר" (בהנחה של כ-200 ₪ דרך אגב – בגלל שביצעתי את הקניה דרך האינטרנט, ולא דרך החנות עצמה).

ובכן, אחרי שנאבקתי על מקום חניה צפוף ואפרורי, מלא פיח ועשן באזור התעשיה תלפיות בירושלים, ולאחר שפילסתי דרכי דרך האנשים הרבים שהחליטו משום מה להתאסף לקניות דווקא כשאני החלטתי לעשות כן, ואחרי שאספתי בהצלחה ובלי בעיות את הכיסא החביב שאמור לשפר את איכות חיי העתידיים, מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה לחלוטין בלתי צפויה.

אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה הייתה אותה סיטואציה בלתי צפויה, אעשה אתנחתא קטנה כדי להיזכר קצת ברקע תרבותי הכרחי לענייננו:

אני חושבת שהיה זה מאיר שלו שבאחד מטוריו כתב כי הכותל הוא אולי (אבל רק אולי) הקיר היחיד בירושלים שעליו לא השתינו (ואני אוסיף: בחמישים השנים האחרונות).

ירושלים, מכל הערים, היא עיר מסריחה במיוחד. ריח מיוחד עולה ממנה. זהו ריח השתן, ניחוח חריף שהמטייל התמים בעיר יתקשה לחמוק ממנו, ושאין בו שום דבר חביב, נוסטלגי, מתוק או מעורר תיאבון.

לחיפה יש אמוניה, לתת אביב אגזוז וזיעה, ולירושלים יש את השתן המוכר והטוב. אכן ירושלים של זהב (הרי ידוע שמאז ומתמיד הייתה לעיר בעיית מי שתייה).

ובכן – בחזרה לסיפורנו, וליציאה מסניף הום סנטר הממוקם בקניון הדר המהודר, בתוך אזור התעשיה תלפיות: עתה וודאי לא תתפלאו כלל לשמוע כי בכניסה לסניף, בין כל המכוניות, בין כל האנשים, וממש ליד הדלת האוטומטית הנאה שמקבלת את באי ויוצאי המקום, עמדה אם חביבה למראה מחזיקה בילדתה הרכה בשנים, תוך שהיא מלמדת אותה את אמנות השתינה באזור הומה אדם בירושלים.

כן כן! ממש מחוץ, כלומר ממש מעבר לדלת האוטומטית, וליד הב.מ.וו הנוצץ, ג'יפ הקאיה האדום ומכונית הסיאט-ספורט הצהובה, עמדה ילדה קטנה והשתינה על מדרכת ההולכים, ממש מתחת לתקרת החניון של קניון הדר המהודר, והכל בהדרכתה הנאמנה של אמה בעלת העקבים הגבוהים.

עכשיו חברים וחברות, אבות ואמהות יקרים, אני חזרתי משם וישר התחלתי לכתוב—כי אנחנו חייבים לדבר על זה. שהרי כמה ירושלים יכולה עוד לספוג? ואני מתכוונת באמת, באופן ישיר וברור- כמה עוד היא יכולה לספוג? האם אין פה איזו סכנת אקוויפר או משהו?

אבל העניין האמיתי הוא שזהו מקרה קלאסי לגמרי, ולא יוצא דופן בכלל. למעשה הסיטואציה ה"לא-צפויה בכלל" הייתה כמובן צפויה בריבוע.

בהום סנטר יש שירותים (אני עצמי ביקרתי בהם לא מזמן), ובקניון יש כמה וכמה שירותים! אפילו אם מחליטים שהשירותים הציבוריים במקומות הללו הם פשוט בלתי נסבלים אז למה לא ללכת למקום צדדי לחלוטין? איך אפשר לעמוד מול דלתות הזכוכית של הום סנטר עם ילדה ולהשתין, פשוטו כמשמעו, בפרצופי העוברים והשבים.

ואני אומרת די!

הפורים הזה כולנו, כלומר אני וגם אתם בדמיוני רב העוצמה, זועקים קריאה עזה לכל תושבי ירושלים הנעלים –לא עוד!

אנא מנעו מאיתנו את הנוזל הנוזלי הזה. אנחנו ראויים ליותר, ואנחנו רוצים מזה פחות. החל מהפורים הזה משתינים רק בשירותים.

Manneken_Pis_Brussel.jpg

**

עד כאן מבתיה גלילי. היו איתנו גם להבא.

צודקים ומצטדקים

רונה ברנס

[דברים אלה פורסמו בגירסה דומה מאוד באתר זה בעבר ומפורסמים בשנית בעקבות האירועים האחרונים]


מאחורי כל נשק מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים, הנמתחת בגאון לאורך השנים האחרונות.מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו. הן עומדות גם מאחורי הרג הבטום זהרום. קו ישיר מתוח בין כל אחד ואחד מהמקרים הללו, ואת הקו הזה מנחים נתניהו וממשלתו. במקום להתוות דרך הם בוחרים להיות מסיתים לדבר עבירה, תוך רחיצה מתמדת בנקיון כפיהם. הם מעולם לא התכוונו להסית חלילה לאלימות.

אבל האמת היא שהצדק התמידי העומד אך ורק לצידה של ישראל כביכול בכל הקשר ובכל צורה, בלי שאריות פקפוק, ספק, והכי גרוע – בלי חמלה, בלי שמץ של חמלה — הם שהובילו אותנו למצב המוסרי המפוקפק שאנו עדים לו עתה. קשה למנות את הרעות שאנו עדים להן לאחרונה. ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים נוכח האלימות המטורפת, ובמקרים מסויימים גם נוכח האידיאולוגיה המופרעת העומדת מאחוריה.

תפקידם של מנהיגים איננו להצטרף להמון! תפקידם של מנהיגים הוא תמיד להציב אלטרנטיבה לאלימות, לחוסר תקווה ופחד, לא מתוך דורסנות שמונעת מרעיונות אנטי-דמוקרטיים, אלא מתוך אהבת-אדם כנה ורצון לבנות חיים משותפים עם בני האדם שסביב לנו. לשם כך צריך לאמץ צורת חשיבה המבוססת על כבוד הדדי, דבר שנדמה כי הוא זר לחלוטין לנתניהו ובני חוגו, אשר מרבים לדרוש וממעטים לקיים.

את האלימות המופרעת, שגרורותיה כבר פשו כדי כך שאיננו מזועזעים מגילויי אלימות המתגלים אחרי פיגועים רבים כלפי מחבלים "מנוטרלים" (כלומר כלפי אנשים חסרי ישע),  חייבים לסלק מחיינו ומתרבותנו. המקרה האחרון של ירי החייל בחסר הישע (כן, כן, מ-ח-ב-ל אבל חסר ישע!)  הוא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מקרים דומים. הדבר היחיד שאינו רגיל במקרה אחרון זה הוא תגובת הציבור. שהרי בדרך כלל אנו אפילו לא מזועזעים (ראו אם תזכרו למשל את מקרה האזרח שהרים מוט על מחבל פצוע שהיה שרוע על הקרקע, או את מקרה פאדי עלון, הדומה מאוד למקרה החייל האחרון).

הדורסנות, העליונות, והכוחנות המטופטפת לרבים מדי מאזרחי ישראל מינקות (מימין ומשמאל) היא העומדת בשורש אבדן עשתונות זה.

החיים כאן, חיי אנוש, הפכו הפקר. המנהיגים במדינת ישראל מפקירים את רעיונות הדמוקרטיה, חשיבות חיי האדם ואושרו לטובת לאומנות מדומיינת, גזענות והנצחת עליונות מדומה. למה? כי זאת הדרך הקלה כמובן. תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. עלינו להתקדם מתוך ועל בסיס האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. אכן, עלינו להילחם בטרוריסטים ובאלימות, אבל זאת כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.

_DSC0059

מתוך פרויקט טוקבק

על יום האישה וחסרונותיו

עדי תשרי

תמיד שנאתי את יום האישה ולא הבנתי למה. התרבות המערבית מקדישה יום להעצמה נשית, האין זה דבר חיובי? מחזק? מעורר השראה אפילו?

ובכן לא. בשנת 2016 יום האישה לא מרגיש מעצים כלל: בדיוק להיפך, הוא מרגיש כמו הנצחה של כלל הסיבות שבגללן אנו מציינים יום כזה מלכתחילה.

יום האישה הבינלאומי מצוין ב-8 במרץ בכל שנה.‏ מוקד החגיגות נע באופן מסורתי בין ציון כללי של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים. עם זאת, על אף הרקע וכוונתו המוצהרת של יום זה לקידום שוויון בין המינים (וראו סיכום היסטורי קצר כאן), דומה כי כיום מתמקד יום זה בצדדיו המסחריים בעיקר – עוד סיבה למסיבה ברשתות החברתיות, מבצעים בקניונים ומפגשים "נשיים" יזומים אחרים.

להמשיך לקרוא

עינה ארדל: שיר

white

ברגעים בהם את בלתי כשירה לדבר אחרי יום של עבודה  –

עייפה מכדי לנהל שיחה אינטליגנטית,

אבל חפצה מאד להרגיש שאת בת-אדם,

מטלפנת בכל זאת לאחד החברים

ונתקלת במכשול הבלתי עביר של השעמום.

להמשיך לקרוא