נשים, גברים ומספרים במוסף תרבות וספרות של הארץ: פרק ב

מערכת אשפתון


לפני כחצי שנה בדקנו את מספר הנשים לעומת מספר הגברים אשר שיריהם פורסמו במדור המקוון של ספרות ותרבות של עיתון הארץ בעריכת בני ציפר (ראו כאן).

בזמנו מצאנו כי במהלך כחצי שנה, תקופה שבה פורסמו 84 שירים (מקור ותרגום), 73 שירים נכתבו על ידי גברים, ו-11 בלבד על ידי נשים.

כלומר: כ- 13% בלבד מכלל השירים שפורסמו נכתבו על ידי נשים לעומת כ-87% גברים.

הפעם הרחבנו מעט את הבדיקה וכללנו 90 שירים שפורסמו:

גם הפעם, הבדיקה כללה את פרסומי מדור השירה המקוון בלבד. השיר המוקדם ביותר שנכלל בבדיקתנו הוא מה-14.4.15  והמאוחר ביותר הוא מה-29.10.15 (קצת למעלה מחצי שנה).

גם הפעם, הבדיקה נערכה אך ורק על סמך הדברים שהתפרסמו במדור השירה המקוון. לא נעשתה בדיקה בעיתון המודפס בתקופה זו. כן, לא נבדק כמה נשים פרסמו במוסף בכלל, אלא כמה נשים פרסמו שירה משלהן במקום שיוחד לכך במוסף הספרות.

***

ואלו הם ממצאינו:

מתוך 90 שירים שפורסמו (מקור ותרגום) 13 היו של נשים ו-77 של גברים.

כלומר 14.4% נשים לעומת 85.6% גברים. ככה זה נראה אם בונים מזה מגדלים:

אינפוגראפיקה מהסרטים - ספרות ותרבות נשים וגברים 2015

אמנם, לפי נתונים אלה חל שינוי לטובה ביחס השירים המפורסמים שנכתבו על ידי נשים.

בקצב הזה בעוד 20 שנה תוכלנה אולי הנשים המשוררות לראות גם את עצמן במוסף הספרותי החשוב במדינה במידה שתהיה סבירה ביחס למקומן היחסי באוכלוסיה.

***

עוד נתונים מעניינים:

גם הפעם, רוב רובה של השירה המתורגמת תורגמה על ידי גברים.

שתי המשוררות היחידות ששירתן תורגמה לעברית תורגמו על ידי נשים.

רוב הנשים שפרסמו שירה עברית מקורית הן נשים המוכרות מאוד לקהל הקוראים הישראלי ( חלק מהשמות חזרו גם בבדיקה זו: אגי משעול, נורית זרחי, אנה הרמן, נוית בראל).

לאור אלה, עדיין נראה כי במוסף זה לא תימצא בקלות במה למשוררות צעירות וישראליות.

***

נקודה לעתיד

לאחרונה נודע על מינויו של עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ, מר ציפר, להיות מנהלו האמנותי של פסטיבל מטולה, שהוא אחד הפסטיבלים החשובים בישראל לשירה.

האם נראה נטיות עריכתיות דומות גם שם?

לקראת כניסתו לתפקיד פורסמו קווי מתאר לתכניותיו של ציפר:

הייתי רוצה שכותרתו של פסטיבל המשוררים במטולה תהיה השנה 'זכות הצעקה' ושיושם בו דגש על כל אותם משוררים מעונים ומודרים, פיסית, רגשית ונפשית, מן הפריפריה ומן המרכז, שלא הוקצה להם מקום ראוי בקאנון ושצריכים לצעוק כדי שקולם יישמע: בכלל זה נארח ערב למשוררי קבוצת "ערס פואטיקה", ובהם רועי חסן ושלומי חתוכה. נערוך מחווה למשורר יחזקאל קדמי, החי זה שישים שנה כהומלס בירושלים וכותב פואמות מרטיטות נפש הידועות רק למעטים. אני פועל כדי להביא לפסטיבל משורר מן העדה היזידית שנמלט לא מכבר מאימת דאע"ש. נקדיש ערב לשירה ערבית, לשירה להט"בית. נייחד מקום לשירה מיסטית של שלוש הדתות, ולא ייפקד מקומה של שירת הילדים.

האם מקרי הוא שציפר מציין כאן רק משוררים זכרים?  אולי.
נחיה ונראה.


כאן תוכלו למצוא את פירוט המפרסמים והמפרסמות המלא (גברים מסומנים בוורוד ונשים בכחול):

פירוט נשים גברים הארץ 2015

שיר לילה מקרי (שיר מלחמה)

white

*

וְהָעוֹלָם מָלֵא הֲוָיוֹת

סִפּוּרִים שֶׁאֵינָם מִתְחַלְּפִים

רַק הַשֵּׁדִים מְשַׁנִּים שְׁמוֹתֵיהֶם

בְּעָמְדָם לִפְנֵי הַחַלּוֹן.

white

וְהָעוֹלָם מָלֵא אֲגֻדּוֹת-סְתרִים

כֻּרְסָאוֹת רְפוּדוֹת קְטִיפָה

גְּבָרִים מְנֻמְנָמִים חוֹלְמִים

מִלְחָמָה.

הסדרנים המנומסים של כנסת ישראל

רונה ברנס

 

מה קורה לנימוס של הסדרנים בכנסת כשהם ניצבים מול הוראה של יו"ר יהודי להורדת ח"כ ערבי באמצע ריב קולני בין השניים?

ולעומת זאת מה קורה כאשר המצב הוא הפוך והיו"ר הוא ערבי וחה"כ הוא יהודי?

ובכן, תוכלו לשפוט בעצמכם:

ביום רביעי (21.10.15),  לאחר שחה"כ השר אלקין האשים את טיבי באופן אישי ב"דם שנשפך, גם של יהודים וגם של ערבים" ובגל הטרור, דרש חה"כ טיבי שיחזור בו מדבריו, אחרת הוא יורידו מן הדוכן.

בהקלטת ההתרחשות רואים כי אלקין מסרב לעשות כן, ואומר כי לטיבי אין זכות להורידו.

טיבי מבקש מיד להורידו מן הדוכן.

זמן מועט לאחר מכן, מתייצבים שני סדרנים מהוססים לשמאלו של טיבי, מתבוננים בנעשה.

אלקין ממשיך ומתעקש לחזור על טענתו כנגד טיבי.

טיבי ממשיך ודורש להורידו מן הדוכן,  תוך שהוא מצהיר "אני פה הריבון עכשיו!" מספר פעמים.

עתה הסדרנים כבר קרובים אל אלקין.

אלקין מחייך.

עוד מעט הוא יירד מן הדוכן, הוא מסביר בתנועת יד קלה לשומריו המנומסים, הממתינים לו שיסיים את דבריו, שומרים על כבודו.

ואכן, בסופו של דבר אלקין יורד בכוחות עצמו, לאט, אבל לא לפני שאמר את המילה האחרונה כמובן:

"תשכח מהתקווה שאתה תהיה ריבון כאן. אתה לא ריבון כאן ולא תהיה ריבון"

תוך צפייה בוידאו הקצר המתעד כל זאת לא יכולתי שלא להיזכר בהורדתו האלימה מן הדוכן של חה"כ ג'מאל זחאלקה בכנסת ה-19, לפני קצת פחות משנה.

מקרה זחאלקה, מבחינת הנסיבות היבשות היה הפוך למקרה אלקין.

זחאלקה, ח"כ ערבי הוא שנאם מעל הדוכן, ואילו מי שניהל את הישיבה היה חה"כ היהודי משה פייגלין.

שלא כמו במקרה של טיבי-אלקין, במקרה דנן, וכפי שרואים בקלות בוידאו, כל תהליך ההורדה מתבצע במהירות החלטית ונחושה.

הפעם, הדברים מתרחשים לאחר שזחאלקה מכנה את פייגלין "פאשיסט".

פייגלין מבקש שיחדל מדבריו, ולאחר שזחאלקה מסרב הוא קורא לסדרנים כדי שיורידוהו מן הדוכן.

זחאלקה ממשיך, ומהר מאוד מגיע לצעקות רמות, וכהרף עין מתייצבים שני סדרנים. מיד הם נוגעים בגופו של זחאלקה (הצועק ומשתולל), לופתים את זרועו בבירור, ומיד מוסיפים גם כף יד על החזה. לאור תגובתו האלימה של זחאלקה, שנלחם במורידיו, מגיע שומר שלישי, ומאחורה מושך בכתפו של זחאלקה שנדחף תוך כדי צעקות למטה.

אין ספק שגם  לסגנון הדברים יש השפעה על אופן התנהלות הסדרנים,  אבל  קשה  שלא לשים לב לאיפוק המופגן, שלא לומר הססנותם, שמציגים הסדרנים במקרה טיבי-אלקין, לעומת היעילות האלימה שמאפיינת את התנהגותם במקרה פייגלין-זחאלקה.

white

הנה הן שתי ההקלטות.  שפטו בעצמכם:

טיבי-אלקין:


פייגלין-זחאלקה:

תורת הפרצוף

סנדריל יעקובי

בעיית תקצוב כתבי עת, אסופות, קבצים וכל דבר שקשור בספרות היא בעיה מובנת וברורה. ובכל זאת, הייתי רוצה להעיר הערה קטנה על בחירות אסתטיות של כמה ממפיציהן/ם ויוזמיהן/ם של מפעלים שכאלה בארץ, וברשותכם, אתמקד בפרסומים אלקטרוניים בלבד, ששם נושא הערתי יצא, כמדומה, מכלל שליטה כמעט.

בשנתיים האחרונות שמתי לב לתופעה מעצבנת למדי:ריבוי צילומי דיוקן של המשוררים, שפעמים רבות מתלווים באופן זה או אחר לפרסומיהם.

להמשיך לקרוא