חודש: אוקטובר 2014

צל, עצים, ונחמה

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

חיפה

באחת השבתות בקיץ האחרון הלכתי לפגישה בבית קפה עם גברת שהייתי איתה בקשר-מכתבים זה זמן מה. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב מוריה, בחיפה.

אף על פי שבשנים האחרונות אני מתגוררת בירושלים, נולדתי וגדלתי בחיפה, ואני אוהבת את העיר. ודווקא אהבה זו היא שגורמת לי כנראה לשוב ולהסתכל עליה בכל ביקור, בעיניים בוחנות במיוחד.

בפעם האחרונה שכתבתי עליה כאן התפייטתי לא מעט על אסתטיקת הענקים העתידנית שמשתלטת לה על העיר. עתה חשבתי כי ראוי שמישהו סוף סוף יעלה את סוגיית הצל, שהיעדרו מהרחובות הישראלים והחיפאים בפרט לא רק שאינו מוסיף כל עונג לשיטוט העירוני, אלא גם אינה מוצדקת כלל:

כמו בערים רבות בישראל, גם בחיפה עדיין לא הבינו את נפלאות הצל וחשיבותו העירונית הייחודית.

להמשיך לקרוא ←

מה בין תמיכת המדינה במדעי הרוח ותמיכת המדינה בבני ישיבות

"Curiosity, like virtue, is its own reward"

Charles Brockden Brown, Edgar Huntly, 1799

רונה ברנס

לאחרונה פרסם הלל גרשוני, המעיד על עצמו שהוא חוקר תלמוד, מאמר ב- nrg שכותרתו "אין צורך לממן את מדעי הרוח".

גרשוני מסביר שם כי הסיבה שאין נרשמים למדעי הרוח היא כי הציבור אינו מעוניין בתחום, וכי הדרך הנכונה ביותר לפתור חוסר עניין זה היא להבין את הבעיה, ולפעול כך שעניין הציבור ישוב כביכול. במילים אחרות- יש להתחרות על לב הציבור לפי כללי השוק החופשי, והמנצח לוקח הכל.

אחת השאלות הראשונות שהוא שואל היא :

'למה כשמדברים על תקצוב לכוללים ולישיבות עולה על שפתי העיתונאים קצף והם מזדעקים חמס על תקצוב הפרזיטים האלה, ואילו כשמדובר על "מדעי הרוח" פתאום הופך הדבר לקודש קודשים, שראוי לתקצבו ככל האפשר? מדוע מי שכותב תיזה על החלקים האנונימיים בתלמוד הבבלי במסכתות סוטה ועבודה זרה ראוי לתקציבים, ואילו מי שסתם לומד את מסכתות סוטה ועבודה זרה, ואפילו מוציא עליהן חוברת חידושים, הוא טפיל שחי על חשבון המדינה?'

ובכן נתחיל בהבדל הבסיסי והטכני ביותר:

להמשיך לקרוא ←

שנינותו של העורך הספרותי

רונה ברנס

באחד המכתבים הפרסיים של מונטסקייה (פורסם לראשונה ב-1721), מסופר לנו על זוג חברים שנפגשים בסלון ביתי בפריז. הם מטכסים עצה כיצד יוכלו להותיר רושם טוב, כך שיוכלו שניהם להמשיך לקבל הזמנות לארוחות הערב האופנתיות בעיר. בשיחה אנו מגלים כי הכלי המרכזי להשגת מטרותיהם הוא "השנינות" – היינו היכולת המופלאה לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון ובמינון הנכון, כך שכולם יהיו מרוצים. החיוך הקטן של הדשנות הנדיבה יופיע מדי פעם, כולם יבינו את הבדיחה והארוחה תעבור בשקט. "אם תשמע לי" מבטיח החבר "תוכל לקבל מינוי ל'אקדמיה' כבר בתוך שישה חודשים".

להמשיך לקרוא ←

העיתונאי והפוליטיקאי: ההשוואה והטעות

רונה ברנס

על התגייסות ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל ל"חיזוק המורל" בזמן ימי הלחימה בעזה, כבר נכתב רבות, וודאי עוד ייכתב. בתוך כל המהומה הפטריוטית הזאת היו חריגים, ועל כן גם בולטים במיוחד, צפצופי ההתנגדות. גדעון לוי קיבל את זמן הבמה המירבי שניתן לבעלי דעות ביקורתיות, אנטי-אחדותיות. ואכן, הצלחה זאת מוסברת כנראה דווקא משום שמאמריו המרובים לא באמת נלקחו ברצינות על ידי רוב רובו של ציבור המיינסטרים הישראלי; התבטאויותיו היו לא יותר מצפצפופים נלווים שרק מחזקים את שלטונה הבלתי מעורער של "האחדות".

ואף על פי שוליות הטיעונים, היו וישנם רבים שעבורם טיעוני-הנגד המעטים האלה נדמו כסכנה הדחופה ביותר, איום על הנצחון הנכסף. "גדעון לוי" האיש והפרדיגמה, הפך לאויב מספר אחת.

להמשיך לקרוא ←