בין נחל דוד לירושלים

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


 

ברדיו התנגנו מנגינות תכניות הבוקר.

כשהתחילו השדרנים לדבר, ואחרי ברכות בוקר חפוזות, הבנו משהו כזה: ראש הממשלה בנימין נתניהו ביטל את ההסכם עם האו"ם, שאמור היה להסדיר סוף סוף את סוגיית מבקשי המקלט והמהגרים מאפריקה. לפי ההסכם כ-16,000 בני אדם אמורים היו למצוא את מקומם דרך האו"ם, במדינה מערבית כלשהי, וכ-16,000 בני אדם נוספים אמורים היו להיקלט בישראל, כתושבים, עם זכויות.

רק יום קודם לכן, כשראש הממשלה הודיע על תכניתו להסדרת מעמד חלק מהפליטים והמהגרים ומציאת פתרון לאחרים, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. "הלחץ הציבורי הצליח!" קראתי בקול.

לא האמנתי למה שאני רואה בכותרות, ואמנם – התברר כי המחזה היה טוב מכדי להיות מציאות. כמה חבל. לרגעים ספורים הרגשתי אפילו גאווה לאומית. חג הפסח, חג החירות, ובשורת החירות שמסירה את רוע הגזירה המוחלטת נדמתה מוגשת לנו כמתנה.

השמחה הייתה מוקדמת ומוגזמת. זאת כבר מבינים כולם.

***

כששמענו את שידורי הרדיו בבוקר, עם כל פתפותי הביצים הרגילים של הפוליטיקאים, ועם פטפוטי המוח הרגילים של הפרשנים היינו בדרכנו מירושלים לנחל דוד, הנמצא בתוך שמורת הטבע "עין גדי".

ממנו התכוונו לטפס כל הדרך ב"מעלה הציץ", אל מה שמכונה "מצפה עין גדי", ולהגיע לבסוף אל נחל ערוגות, בצד השני של השמורה. ואכן כך עשינו.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בקבוק הפלסטיק הירוק

מעשה בבקבוק פלסטיק ירוק שהושלך אל בריכת נחל גן עדן, ומחשבות בעקבותיו


 

צילום וכתיבה: בתיה גלילי

אביב הגיע פסח בא. והנה יצאנו גם אנחנו לאחרונה, ביום שישי בבוקר, לנחל עמוד שבצפון, לטייל במסלול "נחל עמוד עליון" – מסלול קצר, לא קשה, הדומה לגן עדן ארץ ישראלי קטן.

הגענו יחסית מוקדם, בהתחשב בנסיעה הארוכה לתחילת המסלול, והתחלנו ללכת שמחים וטובי לב.

הדרך מתחילה לא רחוק מכפר שמאי, מאוד לא רחוק מהעיר צפת, אשר אורבת מלמעלה. ההליכה מתחילה בירידה שמובילה אל ערוץ הנחל העמוק, אל הסלעים, אל מסתורי העמק, אל מתחת לעצים הנמוכים, המקנים צל מושלם לעייפים, ובייחוד כשהכל בקרבת מפלים קטנים, ובריכות זעירות וצלולות של מים יפיפיים. גן עדן אביבי.

בפינה נסתרת, שחובקת אשד קטן, מלאה סלעים נוחים לישיבה, ועלי שלכת חומים המרפדים את האדמה, החלטנו לעשות הפסקה קצרה. הוצאנו את סט הקפה, עם כוסות הזכוכית שלנו, והתחלנו להכין הכל.

כמה דקות לאחר מכן ראינו חבורה של נערים חרדים, לבושים בלבוש המקובל – שחור לבן. אמנם, לא כולם היו קונוונציונאליים באותה המידה – לאחד היה כובע קש, לאחר היה כובע מצחייה ובקבוק מים קשור על גבו בתיק מיוחד. אחד אחר אחז בבקבוק פלסטיק של ספרייט או משהו מעין זה, בצבע ירוק. נדמה לי שלכולם היו כובעים. הם נעמדו לא הרחק מאיתנו, כך שיכולתי לשמוע במעומעם את דבריהם.

הם עסקו בצורך לעשות הפסקה, לאכול משהו קטן, לנוח, אולי לשתות. אני מודה שהתעניינתי במיוחד בהתרחשות, כי רציתי לראות כיצד ינהגו בפסולת הנלווית למנוחות מעין אלה. אני תמיד סקרנית לראות כיצד קבוצות נוהגות בטבע.

הם החליטו שלא לעשות הפסקת ישיבה, אלא התרחקו מאיתנו מעט, ונעמדו בשביל כדי לשתות ולנוח שם. האקוסטיקה הייתה סבירה כך שיכולתי לשמוע שברי דברים בכל זאת. הם התחילו לשתות, כנראה מאותו הבקבוק הירוק שראיתי קודם.

בחצי האוזן שמעתי פצפוצי פלסטיק מבשרי רע. היו כמה מילים שהוחלפו, וברגע אחד היה צליל שלא השתמע לשתי פנים: הם זרקו את בקבוק הפלסטיק הירוק שלהם מעבר לגשר שעליו הם עמדו, היישר אל תוך הבריכה הצלולה, בריכת גן העדן הנפלאה, שחובקת את המפל, שלצדו ישבנו אנחנו. את נפילת הבקבוק לא ראיתי ישירות, אלא רק שמעתי, משום שישבנו בצדו השני של הגשר.

כנשוך נחש זינקתי למקום בו הם עמדו, רצתי אליהם בעלייה שהפרידה בינינו, הבטתי מעבר לגשר, ואכן ראיתי את הבקבוק הירוק מונח שם בתוך המים הנפלאים!

להמשיך לקרוא

כיכר פריז נגד השחיתות השלטונית

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים


"מה זה כל הצעקות האלה, אבא?"

"סתם, אנשים צועקים סתם, מפגינים סתם."

כך קיבלה אותי כיכר פריז בירושלים  במוצ"ש (10.12.17) כשהתקרבתי אליה בהליכה מרחוב רמב"ם, מעט אחרי תחילת ההתרחשות.

אבל האנשים הצועקים לא צעקו סתם, אלא כי הרגישו שעובדים עליהם ושנמאס עליהם, שיש יותר מדי הילה של עולם תחתון בכנסת ושנמאס להם, ושהם לא מוכנים שחבורת אנשים שמכרה את נשמתם לאלוהי הממון והכוח ימשיכו לקבל החלטות יומיומיות שמשפיעות על החיים שלהם ושל ילדיהם.

במקומות אחרים כבר שמו לב לפרופיל יוצא הדופן של המפגינים בהפגנות מהסוג הזה נגד השחיתות השלטונית בישראל, וציינו את העובדה שבינתיים, לא מהפכנים צעירים ונרגשים רואים בהמוניהם בהפגנות אלה (לפחות אלה שבמרכז הארץ), אלא דווקא הרבה מהבורגנות הנינוחה בדרך כלל. אבל בירושלים, כמו בירושלים, הכל מעט אחר.

להמשיך לקרוא

יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

תמונות משדה בוקר

כתיבה וצילום: בתיה גלילי


במהלך החג טיילנו בסביבות שדה בוקר – האין זה נפלא? האמינו לי – זה נפלא. אינני רוצה לחלוק את הסוד הידוע הזה לרבים  – אבל נחל צין הוא כנראה אחד הנופים היפים בעולם. אם אני הייתי בני ישראל במדבר, והמדבר היה נראה כך – לא היה מזיז לי להישאר באזור ארבעים שנה, כל עוד החבילה כוללת מים, אוכל וצל. צל אין הרבה בשדה בוקר, או בכלל במקומות היישוב בארץ הזאת (ועל כך ראו כאן), אבל בתקופה הקצרצרה של האביב הישראלי, מחסור זה עדיין נסבל.

ובכן – מה תמצאו בשדה בוקר? יעלים מזדנבים לארוחת בוקר דשנה מאחד השיחים שבגינתכם, לבן וצהוב וכחול בעיניים, ושקט, ואנשים טובים מאוד וגם – דמותו של בן גוריון המרחפת מדי פעם מעל כל מיני דברים באזור. ולא רק הרוח מרחפת. ולמעשה על כך רציתי להעיר.

גם דגלים מרחפים. ולא רק דגלי ישראל.  ליד מדרשת שדה בוקר, ליד היציאה או הכניסה מגן לאומי עין עבדת, עומדת "אחוזת הקבר" של ראש ממשלתנו הראשון. "מה הוא, ביבי?" שמעתי מישהי שמלמלת בעצבים לבן זוגה, "קיסר?"

ובכן, אין זו ממש אחוזה, אלא יותר גן, פארק, ירוק ויפה ונעים ביותר, הצופה אל עמק צין המרהיב ביופיו. ובגן, ליד הקבר עומד דגל – למעשה, עומדים שניים, שני דגלים: האחד  דגל ישראל, והשני דגל – שימו לב – – – של רשות הטבע והגנים.

כן. שני דגלים בלבד עומדים מעל שני קבריהם (החשופים אגב) של פולה (לבית מונבז) ודוד בן גוריון – דגל ישראל ודגל רשות הטבע והגנים, ממש כאילו היו דגלים אחים, בעלי אותה חשיבות וסמליות עצמה לאותו ראש ממשלה ראשון, שעמד בראשי מקימי הארץ ומוסדותיה. כשעמדתי שם והשתאיתי מעט, אבל רק מעט- כי אחרי הכל זה רק דגל, הגיע גבר מקומי בשנות הארבעים לחייו, והחל מפנה את קברו של בן גוריון מאבנים.

"רק את האבנים הגדולות", הוא אמר בעודו גורף מספר אבנים אל הארץ בזרועו החשופה. "זה ילדים זורקים".

דגלי ישראל ורשות הטבע והגנים ליד קבריהם של פולה ודוד בן גוריון

להמשיך לקרוא

איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא