יום כיפור בסביבות ירושלים

מאת בתיה גלילי


white

ביום כיפור השנה הייתי עדה לראשונה בחיי הבוגרים למקבץ מעשי בריונות, של חבורת נערים מקרית נגד נערה אחת מקרית גם היא. נקרא לה הנערה ה'.

בזמן שרכבתי ביחד עם ידידי בשני זוגות אופנינו במורד הכביש, כנהוג ביום כיפור אצל החילונים שאינם מאמינים ואינם צמים, מצאתי עצמי סמוך למרכז המושב בית זית. בית זית הוא מושב שכמה מתושביו הם אמידים למדי, עם בתי מידות מפוארים למדי, ונחלות עצומות.

שם קרה המקרה וראיתי פתאום, לא רחוק מהמרכז, נערה שעומדת בצד הדרך, אופניה הוורדרדים שכובים על הצד על המדרכה, כשלידה עוברת חבורת נערים צעירים בני גילה על אופניים, צועקת לכיוונה דברים שלא הבנתי את כולם.

בכל אופן הבנתי בוודאות שהסיטואציה אינה בדיוק שוחרת טוב, והחלטתי לא להמשיך בנסיעה מיד. המתנתי במרחק מה מהמתרחש. ידידי המתין לי במורד הכביש, כמה מטרים הלאה, ולאחר כמה רגעים חזר אחורה מצטרף אף הוא לפוזיציית המעקב בה עמדתי.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תמונות משדה בוקר

כתיבה וצילום: בתיה גלילי


במהלך החג טיילנו בסביבות שדה בוקר – האין זה נפלא? האמינו לי – זה נפלא. אינני רוצה לחלוק את הסוד הידוע הזה לרבים  – אבל נחל צין הוא כנראה אחד הנופים היפים בעולם. אם אני הייתי בני ישראל במדבר, והמדבר היה נראה כך – לא היה מזיז לי להישאר באזור ארבעים שנה, כל עוד החבילה כוללת מים, אוכל וצל. צל אין הרבה בשדה בוקר, או בכלל במקומות היישוב בארץ הזאת (ועל כך ראו כאן), אבל בתקופה הקצרצרה של האביב הישראלי, מחסור זה עדיין נסבל.

ובכן – מה תמצאו בשדה בוקר? יעלים מזדנבים לארוחת בוקר דשנה מאחד השיחים שבגינתכם, לבן וצהוב וכחול בעיניים, ושקט, ואנשים טובים מאוד וגם – דמותו של בן גוריון המרחפת מדי פעם מעל כל מיני דברים באזור. ולא רק הרוח מרחפת. ולמעשה על כך רציתי להעיר.

גם דגלים מרחפים. ולא רק דגלי ישראל.  ליד מדרשת שדה בוקר, ליד היציאה או הכניסה מגן לאומי עין עבדת, עומדת "אחוזת הקבר" של ראש ממשלתנו הראשון. "מה הוא, ביבי?" שמעתי מישהי שמלמלת בעצבים לבן זוגה, "קיסר?"

ובכן, אין זו ממש אחוזה, אלא יותר גן, פארק, ירוק ויפה ונעים ביותר, הצופה אל עמק צין המרהיב ביופיו. ובגן, ליד הקבר עומד דגל – למעשה, עומדים שניים, שני דגלים: האחד  דגל ישראל, והשני דגל – שימו לב – – – של רשות הטבע והגנים.

כן. שני דגלים בלבד עומדים מעל שני קבריהם (החשופים אגב) של פולה (לבית מונבז) ודוד בן גוריון – דגל ישראל ודגל רשות הטבע והגנים, ממש כאילו היו דגלים אחים, בעלי אותה חשיבות וסמליות עצמה לאותו ראש ממשלה ראשון, שעמד בראשי מקימי הארץ ומוסדותיה. כשעמדתי שם והשתאיתי מעט, אבל רק מעט- כי אחרי הכל זה רק דגל, הגיע גבר מקומי בשנות הארבעים לחייו, והחל מפנה את קברו של בן גוריון מאבנים.

"רק את האבנים הגדולות", הוא אמר בעודו גורף מספר אבנים אל הארץ בזרועו החשופה. "זה ילדים זורקים".

דגלי ישראל ורשות הטבע והגנים ליד קבריהם של פולה ודוד בן גוריון

להמשיך לקרוא

איך ברוך מרזל כמעט הציל אותי מלהב"ה

מאת בתיה גלילי


היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.

בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים  שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.

"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה",  ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.

ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.

מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.

"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.

"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.

"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה,"  ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.

"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"

עכשיו, זה מעניין.

כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.

הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.

ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.

בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.

אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.

בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.

אבל אני לא רציתי ללכת.

הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.

"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.

השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.

"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.

אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.

בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,

"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"

בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של  מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!

כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.

"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.

"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.

אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.

"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.

בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים,  "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.

המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.

זה  נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.

"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).

ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.

עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."

הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.

הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.

והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.

כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.

20170208_211022

בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן  מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.

שתי תמיהות על ירושלים ואופניים

מאת: בתיה גלילי 


1.

אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.

אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:

איך זה שלריבלין אין אופניים?

להמשיך לקרוא

ירושלים וכל ניחוחותיה

על מעשה שהיה באמת וקורה כל הזמן לכולם

מאת : בתיה גלילי


טוב חברים, חייבים לדבר על זה.

ואין זמן טוב מעכשיו.

אתמול נסעתי במכוניתי הקטנה כדי לאסוף את כיסא המשרד החדש שקניתי לעצמי דרך האינטרנט ברשת "הום סנטר" (בהנחה של כ-200 ₪ דרך אגב – בגלל שביצעתי את הקניה דרך האינטרנט, ולא דרך החנות עצמה).

ובכן, אחרי שנאבקתי על מקום חניה צפוף ואפרורי, מלא פיח ועשן באזור התעשיה תלפיות בירושלים, ולאחר שפילסתי דרכי דרך האנשים הרבים שהחליטו משום מה להתאסף לקניות דווקא כשאני החלטתי לעשות כן, ואחרי שאספתי בהצלחה ובלי בעיות את הכיסא החביב שאמור לשפר את איכות חיי העתידיים, מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה לחלוטין בלתי צפויה.

אבל לפני שאספר לכם בדיוק מה הייתה אותה סיטואציה בלתי צפויה, אעשה אתנחתא קטנה כדי להיזכר קצת ברקע תרבותי הכרחי לענייננו:

אני חושבת שהיה זה מאיר שלו שבאחד מטוריו כתב כי הכותל הוא אולי (אבל רק אולי) הקיר היחיד בירושלים שעליו לא השתינו (ואני אוסיף: בחמישים השנים האחרונות).

ירושלים, מכל הערים, היא עיר מסריחה במיוחד. ריח מיוחד עולה ממנה. זהו ריח השתן, ניחוח חריף שהמטייל התמים בעיר יתקשה לחמוק ממנו, ושאין בו שום דבר חביב, נוסטלגי, מתוק או מעורר תיאבון.

לחיפה יש אמוניה, לתת אביב אגזוז וזיעה, ולירושלים יש את השתן המוכר והטוב. אכן ירושלים של זהב (הרי ידוע שמאז ומתמיד הייתה לעיר בעיית מי שתייה).

ובכן – בחזרה לסיפורנו, וליציאה מסניף הום סנטר הממוקם בקניון הדר המהודר, בתוך אזור התעשיה תלפיות: עתה וודאי לא תתפלאו כלל לשמוע כי בכניסה לסניף, בין כל המכוניות, בין כל האנשים, וממש ליד הדלת האוטומטית הנאה שמקבלת את באי ויוצאי המקום, עמדה אם חביבה למראה מחזיקה בילדתה הרכה בשנים, תוך שהיא מלמדת אותה את אמנות השתינה באזור הומה אדם בירושלים.

כן כן! ממש מחוץ, כלומר ממש מעבר לדלת האוטומטית, וליד הב.מ.וו הנוצץ, ג'יפ הקאיה האדום ומכונית הסיאט-ספורט הצהובה, עמדה ילדה קטנה והשתינה על מדרכת ההולכים, ממש מתחת לתקרת החניון של קניון הדר המהודר, והכל בהדרכתה הנאמנה של אמה בעלת העקבים הגבוהים.

עכשיו חברים וחברות, אבות ואמהות יקרים, אני חזרתי משם וישר התחלתי לכתוב—כי אנחנו חייבים לדבר על זה. שהרי כמה ירושלים יכולה עוד לספוג? ואני מתכוונת באמת, באופן ישיר וברור- כמה עוד היא יכולה לספוג? האם אין פה איזו סכנת אקוויפר או משהו?

אבל העניין האמיתי הוא שזהו מקרה קלאסי לגמרי, ולא יוצא דופן בכלל. למעשה הסיטואציה ה"לא-צפויה בכלל" הייתה כמובן צפויה בריבוע.

בהום סנטר יש שירותים (אני עצמי ביקרתי בהם לא מזמן), ובקניון יש כמה וכמה שירותים! אפילו אם מחליטים שהשירותים הציבוריים במקומות הללו הם פשוט בלתי נסבלים אז למה לא ללכת למקום צדדי לחלוטין? איך אפשר לעמוד מול דלתות הזכוכית של הום סנטר עם ילדה ולהשתין, פשוטו כמשמעו, בפרצופי העוברים והשבים.

ואני אומרת די!

הפורים הזה כולנו, כלומר אני וגם אתם בדמיוני רב העוצמה, זועקים קריאה עזה לכל תושבי ירושלים הנעלים –לא עוד!

אנא מנעו מאיתנו את הנוזל הנוזלי הזה. אנחנו ראויים ליותר, ואנחנו רוצים מזה פחות. החל מהפורים הזה משתינים רק בשירותים.

Manneken_Pis_Brussel.jpg

**

עד כאן מבתיה גלילי. היו איתנו גם להבא.

על המרחב בירושלים

בתיה גלילי

אחרי שהשתתפתי בהפגנה שהתקיימה הערב בירושלים (10.10.15) נגד אלימות ונגד פעילויות נקמה, ברחבת המשביר הישן, על פינת קינג ג'ורג'-בן יהודה, שאלתי את עצמי –

האם איננו מפקירים את המרחב?

מולנו , בגן הסוס הקטן עמד קומץ זניח אך רועש של אנשים, עם דגלים, וססמאות. לעתים מוות למחבלים, לעתים מוות לערבים, לעתים מוות לשמאלנים, ולעתים מוות לבוגדים.

כמובן, שבין היתר נשלחנו – כל מי שעמד מולם ולא הצטרף למופע השטנה – לעזה.

מי שהלך אחרי ההפגנה במורד מדרחוב בן יהודה אל כיכר ציון יכול היה לראות עוד קומץ, שוב התקהלות של דגלים, מדי פעם מוות לערבים, למחבלים, מדי פעם קריאות תמיכה נלהבות בברוך גולדשטיין ועוד ועוד.

עבורי היה זה ביקור ראשון בעיר לאחר הפסקה של כמה חודשים.

חזרתי בדיוק עם גל הפיגועים האחרון בסוכות, ונעצבתי לגלות כי דבר כמעט לא השתנה מאז שעזבתי.

להמשיך לקרוא

בתיה גלילי בוידוי תקופתי: פסח

 בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

1.

הרבה זמן לא כתבתי. לא מכתב, לא שורה, לא כלום.  אבל החג הזה, החג הזה שבר את כל השיאים.

כמו רכבת אובדנית דהרתי ישר אל תוך החומה הבצורה הזאת, המטורפת הזאת שנקראת חג הפסח, חג המצות, חג החירות (עאלק),  חג האביב.

אבל האביב, כך אמרה לי דודה שלי פעם, האביב מאוהב בעצמו, ואין לו מקום בשביל אף אחד אחר. מסכן מי שנולד באביב. מאלה מצפים בדרך כלל יותר מדי.

להמשיך לקרוא