האם אנשי "כאן" החליטו להצטרף להסברה הישראלית?

מיטל משיח


האם "כאן" או "התאגיד" החליט להצטרף לאחת משלוחותיה של ההסברה הישראלית?

לפי הסרטון הזה נראה שכן:

https://www.facebook.com/plugins/video.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Fkanbehakama%2Fvideos%2F1860218017531049%2F&show_text=1&width=560

זהו הסרטון היחיד שראינו עד כה מבית היוצר של התאגיד, שטרחו להתאים לו כתוביות בשפה האנגלית.

2016-11-01 07_19_02-‫כאן‬.png

למה? בגלל נושאו  כמובן, אשר מתאים בדיוק ל"דיונים בינלאומיים" (כלומר דיוני רשת בין אנשים "צודקים" ו"לא צודקים") על מצבה של ישראל מול הפלסטינים, ובעקבות "בקשת עוקבינו", כפי שהתאגיד כותבים כסיבה להוספת הכתוביות האנגליות.

ואכן רבים מאותם עוקבים חלקו את הסרטון בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם בנסיונות השכנוע שלהם בצדקת ישראל.

אנחנו בטוחים שנתניהו ומירי רגב עומדים גאים.

וכמו כל סרטון הסברה, גם בזה שכאן שזורים בעדינות אי דיוקים קטנים, שנועדו להותיר את הקהל במצב הנהון מתקדם (ראו למשל את הניסוח: "הערבים שאיבדו את בתיהם" לאחר מלחמת העצמאות, בעוד שלמעשה – חלק גדול מן הרכוש הערבים – מה שנקרא "נכסי נפקדים"  – עבר לידי המדינה ותושביה היהודים).

אכן, אונר"א הוא גוף בעייתי מאוד, וייעודו בהחלט מעורר מחלוקת ותהיות, אבל זה לא העניין.

גם העובדה שתאגיד השידור החדש עוסק בכך אינה העניין. טוב מאוד שהוא עוסק בכך.

אבל מדוע החליטו שם ב"כאן" להיענות ל"עוקבים" שלהם דווקא עם הסרטון הזה ולהעלות אותו עם כתוביות לאנגלית?

מדוע לא את סרטוני השירה הנחמדים שהתאגיד מעלה? מדוע לא את המדריך להישרדות בחגים שהוא הפיץ בחודש תשרי העליז? אין יהודים דוברי אנגלית? מדוע לא את הסרטון על אסירים אשר יושבים בכלא על אף שהם חפים מפשע?

בואו נקווה כי אנשי התאגיד לא יהפכו את עצמם לזרוע המדברת של עמדת הצידקה התמידית של ישראל ושל רוח הממשלה הנוכחית בפרט.

שהרי גם אם הסרטון הזה עוסק בסוגיה חשובה ומעניינת, הוא עושה זאת באופן המתאים יותר לסרט הסברה – hasbara (כלומר שיטוח הטענות של ישראל מול כל העולם ואשתו כדי שיבינו כמה אנו צודקים תמיד)  – ולא באופן שאמור לנהל דיאלוג רציני עם הציבור הישראלי. כן – הציבור הישראלי. לשמו הוקם התאגיד, עבורו הוא עובד. לא עבור עמדת המדינה. התאגיד אינו גוף ייצוגי של ישראל, זהו גוף תקשורת פנים ישראלי. ואם עוקביו רוצים להשוויץ כל כך בטענות ה-הו כה צודקות – של התאגיד בנושא זה, יתכבדו העוקבים הנלהבים, יוסיפו כתוביות אנגליות בעצמם, ויפיצו אותו למי שיחפצו. זהו לא תפקידו של התאגיד.

שגיון הכוח והדמוניזציה בידי הפחדנים

מיטל משיח


לאחרונה, זכה דוידי בן ציון, סגן וממלא מקום ראש המועצה האזורית חברון, לפרסום. למה? כי הוא כתב בפייסבוק שלו שיש למחוק כפרים פלסטינים שלמים:

"מה צריך לקרות?" הוא שואל ועונה לאחר רצח הלל יפה אריאל– "פשוט מאד, לא רק בית המחבל צריך להמחק אלא כל הכפר כולו!! שמעת נתניהו? ליברמן תקשיב! אנחנו דורשים מחיקת כפרים. זה נשמע קיצוני? מתלהם? תחשוב שוב. הדם רותח. אל תשטפו אותו כל כך מהר. נמאס לנו למות סתם."

מדוע הוא אמר זאת? לכאורה כי הוא חושב, ובצדק באופן בסיסי, כי לאדם במדינה מגיע לחיות חיים שקטים ובטוחים בחסות המדינה. אלא שהוא מתעלם מהעובדה כי חברון, וההתנחלויות האחרות שבהן לאחרונה נרצחים יותר ויותר יהודים בסביבת ביתם על ידי פלסטינים, אינן נמצאות בתחומי המדינה, ואינן מוכרות כמדינת ישראל, לא רק על ידי "האומות" אלא גם על ידי רבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל היהודים.

נדמה לי שלו הייתי עכשיו נוסעת ותוקעת יתד בשטחה של סוריה, בטענה שכאן, בדיוק כאן, חיו אבות אבותיי, שבטי המקורי והתנכ"י, שאני מרגישה את דמו זורם בעורקיי ההיסטוריים, לא הייתי יכולה להתלונן בפני איש כי בטחוני נפגע עקב כך. זוהי ההחלטה שלי, להתיישב במקום הידוע לי כמסוכן ביותר, ואשר אני יודעת כי המדינה אינה שולטת בו כפי שהיא שולטת בתחומיה, אפילו אם (למשל) היו מקצים יחידה שלמה רק כדי להגן עליי ועל אוהלי הדל (שהרי אחרי הכל בכל זאת, מדובר ביהודייה היושבת על "אדמת אבות").

אבל כל זה לא מעניין אנשים כמו דוידי בן ציון. איך אני יודעת? בגלל ציטוטים כאלה:

"חיות [הפלסטינים]. זהו, לא אנשים, לא אדם. עם של חיות. הערבי שרצח הבוקר את הלל הי"ד בקרית ארבע, דקר אותה בשנתה עשרות פעמים. זה לא נתפס, כי בטעות אנחנו שוכחים מדי פעם שהאויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום."

זהו המפתח: "האויב מולנו אינו כמונו. להם, אין רגש אנושי, אין לב, אין כלום." הם ואנחנו זה שני מינים שונים.  בין אם נרצה ובין אם לא, ככל שהזמן חולף במצב הקיים שבו לערבים ויהודים אין שפה משותפת, וכל צד מתבצר בבורות של עצמו לגבי הצד השני, כך ימשיכו התפיסות האלה לחלחל.

רק אזכיר כי חלק גדול מהערבים מאמין גם כי היהודים אינם אנושיים כמוהם. לאורך כל ההיסטוריה טענו על היהודים שהם אינם אנושיים, שהם נזונים מדם, שהם תאבי רצח ומה לא.

כן, יש הבדל: הנער הרוצח שרצח את הלל יפה בשנתה במיטתה אינו ראוי להיקרא אדם גם לדידי, אבל הוא, כלומר הרוצח, אינו שווה לכל בני עמו.

האם אני רוצחת שפלה, תאבת רצח, רק משום שכמה מבני עמי שרפו תינוק בשנתו במיטתו (בדומא)? שרפו ילד חי כנקמה (מוחמד אבו חדיר שלאחרונה מלאו שנתיים לרציחתו)?

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהם גבולות הכוח ומהו גבול השליטה באנשים שסביבך? זוהי תמיד צריכה להיות השאלה הבסיסית כאשר עוסקים בבטחון.

הציפייה להגנה הרמטית מצד המדינה היא תמיד חסרת בסיס, והיא חסרת בסיס על אחת כמה וכמה כאשר אתה חי בשטח עוין, שבו מתגוררת אוכלוסיה של בני אדם (לא חיות – בני אדם) שמרגישה מקופחת, מנושלת, מדוכאת ונרמסת, שאין לה תקווה, ואין לה צנורות להשכלה הקרובים בכלל למה שהאוכלוסיה היהודית נהנית ממנו.

לא, אינני מצדיקה את מעשי הרוצחים, אבל יש להבין כי מעשים אלו אינם נוצרים בוואקום שכולו טוב. הילדים הפלסטינים חיים ברובם בתנאים ירודים באופן משמעותי מן התנאים המוכרים לנו בארץ, אופק האפשרויות שלהם מצומצמם הרבה יותר ממה שרובינו יכול לדמיין.

המנסים להסביר את מעשי הרוצחים הפלסטינים על ידי הגדרתם כחיות, הם שקרנים, גזענים ובעיקר פחדנים ששכחו מה פירוש להיות יהודי בעולם.

אכן, נראה כי הדרך היחידה ליצור מצב של הגנה הקרובה להיות מושלמת היא לכלוא את כל האוכלוסייה העוינת בפוטנציה לאוכלוסיה היהודית-ישראלית (קרי הפלסטינים), ולא לאפשר להם כל תנועה או פעילות בלא אישור השלטונות, כמו בבית כלא לכל דבר.

ואכן, יהיו אנשים בישראל שיאמרו- נו, אם אין ברירה, אין ברירה. בן ציון מרשה לעצמו להציע מחיקת כפרים ערבים כי "אין ברירה" כביכול, ומתעקש כי אין כאן התלהמות (על אף שמיד הוא סותר את עצמו בתארו את מצב הרוח בו הוא נתון באמצעות המילים "הדם רותח"). באווירה הציבורית של היום דבריו, דברי עובד ציבור שאחראי גם על תיק החינוך במועצה, הם דברים המשתתפים בשיח הלגיטימי כ"דעה" שיש להתחשב בה. עבור רבים מדי בציבור הישראלי, האופציה הזו נשמעת כאופציה לגיטימית.

בן ציון הוא רק דוגמה אחת. דברים דומים לאלו שהוא כתב אני שומעת במקום עבודתי, בשוק, ובמקומות אחרים. המבט שלנו על  שכנינו הערבים הולך ומתעוות תחת הפחד. במקום להישיר מבט, חלקים נרחבים בציבור הישראלי בוחרים להתקפל אל תוך עצמם ולברוח לצד השני, תוך צעקות "מפלצות, מפלצות!"

אבל העומדים מולנו אינם מפלצות ברובם, ושוב דבר שנעשה לא יגרום להם להיעלם. רק התייחסות רצינית אל הצד השני כאל צד שני באמת  ולא כאל עדר חיות רעות שיש להשתלט עליו, תוכל להביא לצעדים קדימה בפתרון המצב הקיים.

הדמוניזציה של הצד השני, והצורך להכחיש את אנושיותו -דבר שהעם היהודי הוא הראשון שצריך להיזהר ממנו – היא ההיפך מכל פתרון בר קיימא.


_DSC0024_s

עקביות וסבלנות: לקחים מברני סנדרס

מאת: מיטל משיח


בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא

סרבנות 0.5

 מיטל משיח

קשה להבין את ההיתפסות המשונה לדבריהם של מי שנקראים "ידוענים",  או כפי ששמעתי לאחרונה שמישהו מכנה אותם "ידוענים למחצה" מבלי להודות בשפל שאליו הובילה תרבות הצרכנות והפריים-טיים את הציבור בישראל.

איננו יכולים להבין את הזעזוע מענת וקסמן, בלי להבין את הצלחת התכנית "האח הגדול", או את הזעזוע מדברי הסופרת אלונה קמחי בלי להבין את הצלחת "המירוץ למליון".

שהרי ענת וקסמן נהגה בדיוק כפי שמצופה מאייטם ממושמע שמחייתו על פס הייצור של ריצוי תאוות הציבור המיידית להמליך.

להמליך? כן, להמליך. הציבור שלנו מורגל להמליך, הוא רוצה להמליך כל הזמן, יהא זה בכתר מלכות, יהא זה בכתר חמור.

כך או כך הכל צריך להיות מיידי, חד וחלק, וברור לציבור. טוב או רע, גזען או ליברל, "נאור"  או "מנשק קמעות",  מזרחי או אשכנזי וכו' וכו'.

תרבות הצרכנות לימדה אותנו להכריע:

למדנו לשלוח את היד למדף כדי להשביע את הרעב במהירות שליפת הארנק ובלי חכמות, להושיט יד אל הספר או אל השלט כדי לשבור את השעמום.

להמשיך לקרוא

ווריאציות מארץ הקודש

מיטל משיח

הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא

להמשיך לקרוא

הלב כואב על האנשים הפשוטים

מיטל משיח 

יוֹם אֶחָד /  כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ /  לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר / הֵם יְבַקְּשׁוּ / לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ
וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.

עדי קיסר,מתוך "שיר למי",  שחור על גבי שחור

מספרים לנו על סערונת שפרצה לאחרונה סביב צאתו המתוקשר של הלקסיקון החדש לסופרים ישראלים, בהוצאת מכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון ובעריכת זיסי סתיו ופרופ' יגאל שוורץ.

דן מרגלית, בטורו ב"ישראל היום" מחה כנגד אי הכללתה של נעמי שמר בין הסופרים והמשוררים הישראלים.

כנגד הטענות נגד ההחלטה, שוורץ טען שהוחלט בוועדת הפרופסורים בבירת הנגב ששמר לא תיכנס כי היא "פזמונאית", ובגירסה אחרת של ההסבר: כי היא "לא קאנונית" (דן מרגלית ציטט את שוורץ משתמש במילה זו- אף על פי שאחר כך שוורץ טען ש"המילה קאנוני לא רלוונטית פה").

כשהוא נשאל על כך על ידי מיה סלע בחר שוורץ להתנסח דווקא כך:

"כואב לי הלב על כך שפגענו באנשים פשוטים שנעמי שמר יקרה להם, זו היתה החלטה על שירה וספרות."

להמשיך לקרוא

תורתם אמנותם

מיטל משיח 

טיעון  נפוץ בקרב דוברים חרדים בפוליטיקה  הוא  הטיעון לפיו כל אחד מגיע לו  שהצבא יתאים עצמו בשבילו, ואל אורח החיים שלו.חה"כ מטעם יהדות התורה- המייצג את האדמו"ר מבעלז, ישראל אייכלר, התבטא  כך למשל בנאום שנאם  בנובמבר  2013,  לכבוד  יום הזכרון ליצחק רבין ולהירצחו.  הוא אמר  את הדברים  במסגרת נאום הגנה כללי ורחב הרבה יותר,  שעיקר מטרתו הייתה לנצל את במת הזכרון לרבין כדי להזהיר כי תוצאת הפגיעה באורח החיים החרדי, שתתבטא בין היתר, באכיפת גיוס מאסיבי של בחורים מן המגזר החרדי לצה"ל (זה היה עוד לפני הפסקת הזרמת הכספים לישיבות) – תהיה "חלום בלהות" של  עזיבת מרכזי התורה את ארץ ישראל, ונדידתם, בשנית, לגלות.

להמשיך לקרוא