כתיבה וצילום: בתיה גלילי

במהלך החג טיילנו בסביבות שדה בוקר – האין זה נפלא? האמינו לי – זה נפלא. אינני רוצה לחלוק את הסוד הידוע הזה לרבים  – אבל נחל צין הוא כנראה אחד הנופים היפים בעולם. אם אני הייתי בני ישראל במדבר, והמדבר היה נראה כך – לא היה מזיז לי להישאר באזור ארבעים שנה, כל עוד החבילה כוללת מים, אוכל וצל. צל אין הרבה בשדה בוקר, או בכלל במקומות היישוב בארץ הזאת (ועל כך ראו כאן), אבל בתקופה הקצרצרה של האביב הישראלי, מחסור זה עדיין נסבל.

ובכן – מה תמצאו בשדה בוקר? יעלים מזדנבים לארוחת בוקר דשנה מאחד השיחים שבגינתכם, לבן וצהוב וכחול בעיניים, ושקט, ואנשים טובים מאוד וגם – דמותו של בן גוריון המרחפת מדי פעם מעל כל מיני דברים באזור. ולא רק הרוח מרחפת. ולמעשה על כך רציתי להעיר.

גם דגלים מרחפים. ולא רק דגלי ישראל.  ליד מדרשת שדה בוקר, ליד היציאה או הכניסה מגן לאומי עין עבדת, עומדת "אחוזת הקבר" של ראש ממשלתנו הראשון. "מה הוא, ביבי?" שמעתי מישהי שמלמלת בעצבים לבן זוגה, "קיסר?"

ובכן, אין זו ממש אחוזה, אלא יותר גן, פארק, ירוק ויפה ונעים ביותר, הצופה אל עמק צין המרהיב ביופיו. ובגן, ליד הקבר עומד דגל – למעשה, עומדים שניים, שני דגלים: האחד  דגל ישראל, והשני דגל – שימו לב – – – של רשות הטבע והגנים.

כן. שני דגלים בלבד עומדים מעל שני קבריהם (החשופים אגב) של פולה (לבית מונבז) ודוד בן גוריון – דגל ישראל ודגל רשות הטבע והגנים, ממש כאילו היו דגלים אחים, בעלי אותה חשיבות וסמליות עצמה לאותו ראש ממשלה ראשון, שעמד בראשי מקימי הארץ ומוסדותיה. כשעמדתי שם והשתאיתי מעט, אבל רק מעט- כי אחרי הכל זה רק דגל, הגיע גבר מקומי בשנות הארבעים לחייו, והחל מפנה את קברו של בן גוריון מאבנים.

"רק את האבנים הגדולות", הוא אמר בעודו גורף מספר אבנים אל הארץ בזרועו החשופה. "זה ילדים זורקים".

דגלי ישראל ורשות הטבע והגנים ליד קבריהם של פולה ודוד בן גוריון

להמשיך לקרוא ←

מאת רונה ברנס

לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

מאת: אחינעם תמר וירט 

חשבתם פעם כמה קשה זה להציע?
זה תלוי גם בגודל המיטה ובמימדי הסדין, ובגומי הזה בקצוות, זה תלוי גם באיזו שעה מדובר והאם חשוך והאם הפוך גם, ומהי העונה…

*

ואת מענה את עצמך ואומרת: הוא ירצה. בדוק שהוא ירצה, תראי איך הוא מרוצה מהמילים שאת מוציאה מהפה, תראי איך הוא מתרצה מקפה שחור חזק שאתם שותים בדיוק אותו הדבר.
וכשאת מנסה להציע, כל המשתנים משתנים ואת תלויה בין הבירה ששתית שוב יותר מדי, מהר מדי, לבין האצבעות שלך, מחפשות את הקצה של המזרון, מנסחות את המסרון ושולחות.

*

מילים זורמות מן היד אל החוץ והיית רוצה לרוץ, אבל ריאותייך טבעו בעשן הזמן שלך.
ואת טובה במילים ובכנות על פני נימוס. בחרת בלי היסוס לצאת שוב מלכה לב שבור.

*

עכשיו את עוברת מול הרכבת ולא שמה לב, ואת מדלגת על פני שיפוצים רבים, ובינך לבינו
תהום רבה הנפרשת על פני הווסטאפ כולו ותל אביב כולה, ואת מכילה ואת מעולה בלהגיב ל- "לא".
ומים רבים יכולים לכבות את האהבה ומים רבים מכבים אותי בין תחנת האוטובוס לבין הבניין, ואת אומרת לעצמך הרבה פעמים את המילה מצויין עד שהיא כבר נשמעת מוזר, ואת מעשנת סיגריות ברצף אפילו שאת חולה, אפילו שאת כלי שבור. את מאפרה.
ואת לוחשת לעצמך קטעים של חנוך לוין שבועטים את חלומות האהבה שלך אל הביוב ואת מבקשת מעצמך לשוב אלייך והן עולות לך כמו בסיאנס כל הלאה גולדברגיות, כל היונות וולך, כל הזלדות, שאמרו
"מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי".
מתוק להתפלל ואינך מתפללת לשום אל המתקבל על הדעת, ואת משוגעת כבר משלוות הבדידות הגדולה שלך שאת מוצאת את האלוהים התורן ואומרת לו, תוציא אותי מהמעיין הגדול הזה.
לא לימדו אותי לשחות, לימדו אותי לסחוט מילים על נייר. לא לימדו איך הלב נהייה מאושר.
אושר אינו חלק מתוכנית הבריאה, כמו שנאמר, אבל להציע,
להציע לאלוהים שם ולהציע לי להרשם למכון כושר,
להציע איך להגיע ממקום למקום,
להציע מצעים על מזרון ולא להצליח לישון בלעדיהם.

*

נהיינו מאוד מפונקים.
ואיך, איך רציתי מיטה ואני לא ממעיטה בך.
ועכשיו אין לי כוח להגיע לקצוות.
ארבע רוחות של רוך
ואני נוהגת לדרוך במקום
להציע ולהציע, אך איני יודעת לאמוד אם הסדין מתאים, אם הרגע נעים.

*

אתם לא זוכרים שבכיתה ט' עבדתי בצימרים לפני פסח
והחלפתי עשרות מיטות
והכל היה לבן ומקופל
כמו רגש מיוחל בחתונה של הסדין העדין, השמיכה והציפית,
ואיך הכרית רקדה יותר מדי, איך היא שיכורה בטירוף, היא שוכבת שם בלי יכולת לנוע.

עד שיבוא פסח. ואחר הפסח אהיה בת 21. אהיה מבוגרת, לא יהיה לי אכפת לשבת עם תחתונים אחרי מקלחת על מזרון עירום ולהגיד שלום לציפיות להיות גדולה ומודעת,
להיות מוצעת,
כי אף פעם לא חשבתם על המכנסיים הנופלים מעט על קצה הסדין הבורח, המותח את כולכם להיות חיות קטנות עם רצון מוגזם לנוחיות.
כמה חוסר חינניות. שאלוהים יעזור.

אדווארד הופר, שמש הבוקר -(1952). הציור דרך ויקי ארט 
Morning Sun 

מאת ר"ב ירושלמי

החלטתי לוותר על הבגדים.  בתור אישה שעובדת בימים כעורכת בעיתון יומי, ואז חוזרת כדי לשמוע את ציפורי הערב מסיימות, החלטתי לוותר על הבגדים.

ראיתי מה זה עושה לגברים שסביבי – הבגדים, ראיתי מה זה עושה לנשים. הציפורים לעומת זאת חיו באושר אמיתי. האם יש פה רעיון רדיקלי? כלל לא. שהרי כל הרעיונות כבר אינם רדיקליים, וכמעט שכבר אינם כלל.  האם אין רעיונות בעולם? וודאי שיש, הם מונחים על השולחן בצבעים משונים, ובמאות שונות. הזמן הוא זה שדרוש להם – לרעיונות. ואין לנו זמן.

מדוע אתם קוראים אותי עכשיו ואת רעיונותיי הבלתי רדיקליים על בגדים ועל היעדרם? האם גם אתם עייפים כמוני? כמוני כשאני חוזרת מן המשרד? כמוני כשאני חוזרת מן הקניות, מן המחשבות על הילדים, על ילדים, על מתנות להורים, על חגים? אני לא אוהבת לחייך לאנשים.

אף על פי כן, אני יודעת שחלקם זקוקים לחיוכי. ומה אעשה? אני מודה, אני מחייכת.

ואין זה רע, אבל שוב אני רואה – איני עומדת על שלי.

לא אשכח את הגשר ההוא שהלכתי בו בתור חיילת אחרי שסיימתי לכתוב את סיפורי הראשון. הגשר התנדנד, ככה אני זוכרת זאת משום מה, ואני הרגשתי באמת גבוהה מאוד, על קצה העולם, על קצה העולם שאני בראתי בעצמי. קניתי לי בובר, ולייבוביץ' בסטימצקי, וגם ספר על הרמב"ם, אולי גם היה זה לייבוביץ' בעצם. קניתי ניטשה. הייתי מאוהבת בעולם ובכל האפשרויות הנפלאות שבו. מקום שבו אפשר לחשוב הרבה ובחופשיות אמיתית. נקייה.

המבוגרים, כלומר אנשים כמוני, מוותרים מהר מאוד על החופש, כי הם עייפים בעיקר. זה מאוד מדכא. זהו אולי הדבר המדכא ביותר בלהתבגר. אני לא יודעת למה אני כותבת כל זאת, אולי רק כדי לתת לכם את הרעיון של אישה במעיל כחול, שהרגע חזרה מהמשרד שלה, מותשת וכואבת מאוד (כואב לה הראש), והיא אינה יכולה לעשות דבר, משום שהיא עייפה.

היא יודעת שבעשר דקות היא יכולה לכתוב הרבה מאוד, אבל היא איננה יודעת מה תכתוב. היא גם יודעת שהיא יכולה לקרוא בזמן הזה איזה כה עמודים, והרי גם זה לא רע.

אבל מצד שני זהו ספר שניתן לה מהעבודה, והיא אינה מעוניינת בו.

מַסֵּכוֹת מָוֶת הֶחְוִירוּ אֶת הַפָּנִים הַיָּפִים

וְהֵם שָׁכְבוּ כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּאֶמְצַע כְּאֵב גָּדוֹל

אֱלֹהִים הוּא רָע, אֲבָל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

אֲנַחְנוּ, הַחוֹנְקִים וּמוֹחאֵי הַכַּפַּיִם.

אֲנַחְנוּ שֶׁעֲבוּרֵנוּ רַכּוּת הִיא סַכָּנָה

אֲנַחְנוּ שנחושים למגר אֶת הָרֶשַׁע

בְּאֶמְצָעוּת גַּז, פְּצָצוֹת, וְרֶצַח

עוֹרְמִים אֶת הַגּוּפוֹת, סוֹתְמִים אֶת הָאַף,

וּמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֵין בְּרֵרָה.

אֲנַחְנוּ הָרוֹצְחִים אוֹמְרִים: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה"

אֲבָל מבחוץ רוֹאִים

אֵלֶּה ערימות שֶׁל יְלָדִים מֵתִים

יָכֹלְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,

לְנַשֵּׁק אֶת יְלָדֵינוּ

לִנְזֹף בָּהֶם בַּחִיּוּךְ עַל חֻצְפָּתָם

אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מֵהֶם בְּצַעַר, כִּי מִשְׂחָקָם

 אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת

אֵלּוּ חַיִּים יָפִים יָכֹלְנוּ לִבְרֹא

אֲנַחְנוּ הַמַּלְאָכִים, חוֹנְקֵי

 הַתִּינוֹקוֹת

עוד מחיה לוי: כאן

חיה לוי, לשעבר סדן, הוציאה עד כה ספר אחד – אכלתי פרחים, ועתה היא עובדת על ספרה השני.