רונה ברנס

משבר מדעי הרוח.  צירוף מילים זה הפך בשנים האחרונות נדוש ומוכר.  אולם מהו משבר מדעי הרוח?  אכן- הוא מורכב מדברים רבים וסבוכים; מהתייחסות החברה בישראל למקצועות הנלמדים תחת כותרת זו,  מהתייחסות הממשלה ומחלקי התקציבים לנושאים הללו, מהתייחסות מערכת החינוך הבסיסית, מבורות הולכת וגוברת בקרב השכבה שמזוהה באופן מסורתי כ"בורגנות", ומבורות של מה שמזוהה היום כמעמד הביניים הרחב- הרוב במדינה. אולם אולי יותר מכל, משבר מדעי הרוח, או מה שמזוהה ככזה, נובע מאי יכולתם של "אנשי הרוח" עצמם להתקיים בתוך עצמם, בלי צורך בהצדקות, ובלי צורך בהסברים.  דוגמא מובהקת לכך ניתן היה לראות בדברים שנאמרו במסגרת כנס שדרות ה- 11 שהתקיים בנובמבר 2013 במכללת ספיר, שם התקיים פורום שעניינו היה בדיוק (מה שכונה גם הפעם הזאת) "משבר מדעי הרוח" (ראו התכניה). הדיונים נערכו בפורמט של שולחן עגול והשתתפו בו אנשי אקדמיה, אנשי חינוך, משוררת אחת (עינה ארדל), חברי כנסת וירון סדן- יו"ר איחוד הוצאות הספרים בישראל, ומנכ"ל הוצאת עם עובד לשעבר.

ואמנם, כבר בדברי הפתיחה של ד"ר תמי רזי (ראש המחלקה ללימודים רב תחומיים במכללת ספיר), כפי שהם צוטטו במגזין האינטרנטי של מכללת ספיר, "ספירלה", שמעו הנוכחים דוגמא טובה וטיפוסית  לנסיונות ההצדקה העצמית האופייניים  כל כך לאנשי אקדמיה במקצועות הרוח היום: " אם תואר ראשון נחשב בימינו לתעודת בגרות," אמרה רזי שם, "לפחות שהתואר ייעשה בנושא מעניין. מדעי הרוח הוא נושא מעניין".

מה שרזי מנסה לעשות במילים הללו הוא למעשה מהלך שגור היום במלאכת הצדקת מקצועות הרוח – הניסיון לייחד את המקצועות הללו במאפיין שישיג להם מעמד נפרד, בעל חשיבות עצמאית- ולכן גם חשוב. גם תמי רזי מנסה בדבריה להבדיל את "לימודי הרוח" מיתר "הלימודים" . אולי מתוך היסח דעת, אולי מתוך חוסר עניין אמיתי של הדוברת עצמה בנושא ההצטדקות , מנסה תמי רזי לעשות זאת דווקא באפיונם של ה"מדעים" הללו  כתחום "מעניין". שהרי אם כל המקצועות "מעניינים" באותה מידה  – מדוע לבחור דווקא במדעי הרוח?

האם שאר תחומי הידע לשיטתה של תמי רזי, ובאופן גורף, הם פחות מעניינים? אני מניחה שלו היא הייתה מעומתת עם שאלה זו היא הייתה משיבה בשלילה נלהבת. וודאי שלא, זוהי  מגננת חלשים היא אולי הייתה מסבירה-  חרב עניים. חבטות אגרוף מיואשות.  אלא שהטענה הזו, הנסיון הזה לאפיין את מדעי הרוח כ"מקצוע מעניין", בניגוד כביכול למקצועות האחרים שהם "פרקטיים"  באפיונם, רחוק מאוד ממכות אגרוף של ייאוש. למעשה, הן קרובות יותר דווקא למנטרות חוזרות של נזירים שמנמנים במקדש המתפרק שלהם שעדיין נהנה מחסדי העירייה ושירותי חימום.  זהו אלמנט חוזר, שכל בלש מתחיל יזהה מיד בדיונים הרבים סביב הנושא הסבוך הזה.  עמוס שפירא, נשיא אוניברסיטת חיפה, שהשתתף אף הוא בדיונים, השתמש גם במוטיב טיעוני מוכר לעייפה: לפי "ספירלה" עמוס שפירא 'מצפה שילמדו את מי שמגיע לאוניברסיטה לחשוב בצורה ביקורתית.' ספירלה ממשיכים ומצטטים אותו שם, באמרו כי "יכולות המפתח הן יכולות הלמידה והקריאה והן אינן תלויות תחום. מה שאתה לומד פחות חשוב מרמת הלמידה".  חבל שהציטוט לא נמשך, משום שדווקא סיומו של המשפט נושא בתוכו אולי איזו בשורה אמיתית למדעי הרוח  בישראל. אכן –  העניין היום הוא רמת ההשכלה הכללית של מי שאמור להיות מזוהה כשכבת "המלומדים" בארץ, הכוללים את מדעי הרוח והמדעים המדוייקים כאחד. אבל עמוס שפירא התכוון בדבריו, כפי שניתן להבין מהכתבה שם, למקצועות הרוח השונים בלבד. כך או כך, קל לראות כי  גם עמוס שפירא מנסה להבדיל את מדעי הרוח משאר מקצועות הלימוד. וגם הוא, כמו רזי, עושה זאת באמצעות אלמנטים שלמעשה אינם ייחודיים כלל למדעי הרוח. שהרי "יכולות הלמידה והקריאה", או "יכולות המפתח",  אינן בשום פנים ואופן  ייחודיות לתחומים כמו ספרות, היסטוריה, או תולדות האמנות.  אמנם, גם בכל אלה  לא ניתן להתקדם  בלי הקריאה וה"למידה" (למה בעצם מילה כללית זו מתייחסת בדיוק?), אולם כך הוא הדבר גם בפיזיקה, מתמטיקה, וכלכלה.

הצורך הזה לנסות ולהבדיל את מקצועות הרוח ממקצועות אחרים מלווה אותנו כמובן גם הרחק מחדרי הפורומים והדיונים הממוזגים. כך למשל,  בפוסט שכתבה נועה שקרג'י, אקטיביסטית ספרותית ומי שמנהלת בפועל את קבוצת 'מקום לשירה' הירושלמית, היא מספרת לנו על החלטתה להירשם ללימודי תואר שני בתקשורת. "עכשיו", כותבת שקרג'י, "אני מחפשת סמינר בשירת ימי הביניים. משהו בשביל הנפש." שירת ימי הביניים אם כן  מובדלת בהיותה איזה מוצר לנפש – איזו קפסולה קסומה, חמימה ונעימה, שאפשר להתכרבל איתה בסוף יום ארוך, עם ספל שוקו חם, דבר – כפי שאפשר להבין- שלימודי התקשורת "הפרקטיים" אינם מספקים.

מעניין הוא שאת המאפיין הבסיסי ביותר, האלמנטרי ביותר בלימודי "מדעי הרוח", או בלימודים ההומאניים כפי שהם מכונים במקומות אחרים, קשה  מאוד למצוא בדיונים מעין אלו.  אני מדברת כמובן על האלמנט המאפיין את כל מדעי ההיסטוריה, האמנות, הספרות והבלשנות- הלא הוא האלמנט הבסיסי של   צ ב י ר ת   ה י ד ע- פשוטו כמשמעו.  התכונה הבסיסית ביותר שמאפיינת את המדעים הללו מיתר המקצועות הנלמדים באקדמיה.  שהרי שלא כפיזיקה ומתמטיקה, לא ניתן לאסוף כמה "תאריכי מפתח" , כפי שניתן לעשות למשל בדפי משוואות יסוד על דפים ספורים שמהם ניתן להסיק ולהיזכר באופן עצמאי כיצד התקבלה תוצאה זו על ידי ההוכחה המתאימה, שיכולה להיות משוחזרת תמיד מתוך מספר נתונים קבוע, ומתוך חוקים מופשטים.

אם לא תדע  למשל שהכרזת העצמאות האמריקאית התרחשה שלוש-עשרה  שנים לפני הצהרת זכויות האדם והאזרח בצרפת,  ועשרים ושלוש שנה לפני עליית נפוליאון לשלטון, אתה עלול להבין כמה דברים  באופן מעוות למדי. ידע נומרי , והאפשרות להוכחת ידע זה על ידי מיומנות ארכיבית מהווים את הדרך היחידה להיאבק באנשים המכחישים אירועים בהיסטוריה כמו השואה, הטבח באינדיאנים, בארמנים, אירועי טבח שקרו במהלך מלחמת 48, פוגרומים ועוד- לכולם משמעויות פוליטיות ומוסריות גם היום. ידיעה מדוייקת של התאריכים הספציפיים,  נקיבת  מקומות התרחשות היסטוריים, והיכרות גיאוגרפית עם מקומות אלה על המפה-  היא הכרחית כרקע בסיסי לכל חוקר בכל תחום של לימודים היסטוריים או המושפעים מן ההיסטוריה ( כלומר כל המקצועות).

הבעיה במקצועות הרוח היא שהידע רב מדי, ואקראי מכדי לאספו לרשימות מפתח. אין רשימות מפתח. החוקר לומד ולומד, ומשנן ומשנן, ומתוך מקבץ התאריכים, השמות, והמקומות, וכמובן גם –השפות שבהן הוא מרפד את חדרי מוחו, הוא נעזר, בעת שהוא מגבש את רעיונותיו- בפרטים הנצרכים לו לפעם ההיא.

עובדה  זו,  שהיא אמנם עובדת יסוד בכל מה שקשור בעיסוק במקצועות ידע אלה, הולכת ומאבדת , למרבה הפליאה והתדהמה, את מעמדה העובדתי. איסוף הידע כשלעצמו, כך נראה, מזמן איבד את "יוקרתו". בעבר  למשל מבחני בקיאות היו שלב בסיסי במעבר מקורס מבוא אחד למשנהו בלימודי הספרות העברית באוניברסיטה העברית. היום אין עוד מבחנים כאלו ואיש לא חולם להחזירם. משיחה שניהלתי עם אחד המרצים הצעירים באותו חוג לספרות עברית לפני כמה שנים,  נאמר לי כי למבחני הבקיאות אין עוד טעם ב"עידן" שבו הכל כביכול זמין. כך, לא ניתן עוד לבחון האם אמנם התלמידים קראו את היצירות או שמא קראו את תמציתן, או את הסיכומים עליהן, הזמינים להם בכל מקום ברשת.  במובן מסויים אם כן, התלמידים, השולטים בגוגל ובכל רשתות הידע הזמינות בלחיצת כפתור, הם בחזקת "יודעים",  בלי שהם יצטרכו למעשה להוכיח חזקת-ידע זו לעולם. כך, אדם יכול בקלות לסיים את התואר השני שלו בספרות עברית, בלא שהוא קרא יותר מאידיליה אחת של טשרניחובסקי. זה קורה כל הזמן.

באותו פורום בכנס שדרות  נכחה גם ד"ר אורנה כץ אתר, "מנהלת תחום דעת היסטוריה במזכירות הפדגוגית". ספירלה מצטטים אותה כאומרת ש"הדגש הוא שעיסוק בהיסטוריה הוא הרבה יותר מאשר הקניית ידע. בהיסטוריה לא עוסקים רק בשמות ותאריכים, אלא בדילמות מוסריות שהתרחשו". לפי הדיווח שם, כץ-אתר המשיכה ואמרה כי "העיסוק בתחום הדת למשל […] מעצב את תפיסת הזהות של האדם, ולמעשה כמעט כל סוגיה שעולה מזמנת עיסוק בשאלות מוסריות וזהות."

 כץ אתר כמובן אינה מבטלת  את ההכרח ב"הקניית ידע", אלא  שנדמה שניתן להסיק מדבריה כי "הקניית הדעת" הוא, לשיטתה,  "רק שלב ראשון"- אמצעי למטרה. אפשר אפילו לומר כי במידה מסויימת היא רואה בשלב זה כחתום וגמור, "בחזקת הושלם". שהרי העיסוק בהיסטוריה הוא "ה ר ב ה  יותר מהקניית ידע." ניסוח זה הוא אמנם ניסוח פוסט מודרני אופייני-  הידע כשלעצמו, הידע לבדו,  הוא אופציה קלה מדי כמעט, מובנת מאליה ממש- הדבר החשוב הוא הניתוח, הפרשנות,  העיסוק בתשתית במבט מטא-טקסטואלי, מטא היסטורי, מטא-ספרותי וכו'.

כשהייתי סטודנטית שנה א' במשפטים באוניברסיטה העברית,  נדרשתי לשמוע שיעור חובה ששמו "תורת המשפט", שהעביר אותו אז פרופ' חנינה בן מנחם.  זה היה אחד השיעורים האהובים עליי. ובכל זאת, דווקא שם מצאתי עצמי מוטרדת יותר מכל שיעור אחר, אף על פי שאותה טירדה חזרה על עצמה בוורסיות שונות לאורך כל תקופת לימודיי במקצועות שונים: כבר בשבוע הראשון  הכריז בפנינו הפרופסור כי עלינו ללמוד לחשוב "באופן ביקורתי". לימדו אותנו עוד מהשבוע הראשון שכשאנחנו קוראים מאמר, עלינו  לחתור אל המניעים של הכותבים, של הגופים והמממנים העומדים מאחורי הפרסום, להבין את מה שעומד מאחורי הדברים, כבר למן המילה הראשונה.  הקריאה הראשונה אם כן נעשית מתוך חשדנות בסיסית אל מול הידע.

ד"ר נעמה צאל, אשת ספרות ואקדמיה שנכחה אף היא בדיון, אמרה פעם בראיון עימה כי היא "מרגישה קשורה מאוד לכותבות ולכותבים חשדנים." אכן, גם אני מרגישה קשורה אליהם, ובתחום הספרות החשדנות הספרותית כמאפיין טקסטואלי היא תכונה שתימצא בדר"כ באופן זה או אחר בטקסטים שאותם נזהה כ"טובים", כבעלי עניין אסתטי ספרותי רציני.  אבל הדבר אינו בהכרח נכון באשר לטקסטים שעיקר תיפקודם אינו אסתטי אלא נסיון להעברת ידע.  סטודנטים לתואר ראשון לומדים היום כבר בסמסטר השלישי ללימודיהם תיאוריות סבוכות שנשענות על עשרות יצירות, שסביר להניח כי מרבית הסטודנטים לא קראו עדיין. הסטודנטים לספרות, במילים אחרות, מצופים היום לעמוד על   פ ר ש נ ו ת   היצירות עוד לפני שהם מגיעים אל היצירות עצמן. למעשה מספר הסמסטרים המוקדש לסקירת "יצירות המופת בספרות עולם" הוא אותו מספר עצמו המוקדש גם למה שמכונה כ"תיאוריה וביקורת"- כלומר רפלקסיה מטא-ספרותית,  ע ל הספרות ורקעיה.

אין ספק ששלב חשוב בחיי מלומד ראוי אמור וצריך להיות מוקדש לרפלקסיה מטא-טקסטואלית. זוהי רפלקסיה   מ ט א -טקסטואלית משום שהיא מתקיימת הודות לקריאה הבסיסית והיסודית ביצירות, קריאה שצריכה להתבצע בקור רוח יחסי, כדי להבטיח אי אבדן של פרטים.  לוקח כך וכך זמן לקרוא רומן של ג'ורג' אליוט, של הנרי ג'יימס, של וירג'יניה וולף, לקרוא ארבעה סיפורים קצרים של ביאליק.  הייחוד אם כן של העוסקים במדעי הרוח הוא היכולת המצופה מהם לצבור ידע בכמות עצומה. ידע גולמי בכמות עצומה. להקדיש את מירב זמנם לאיסוף.

מתוך העוסקים במלאכה זו רק מעטים יוכלו להיות אלה שדרכם גם תתקיים הרפלקסיה המטא-טקסטואלית, שכן רק מעטים יכולים אמנם לעשות זאת באופן משביע רצון, כלומר באופן  שאין בו החלת שבלונות תאורטיות על יצירות מוכרות, אלא יצירת יש מאין מתוך מתודת מחשבה אישית- שהיא אמנם טבעית לאנשים מסוג מסויים- ואשר באמצעותה תוכלנה היצירות או הטקסטים, או העובדות, או הממצאים, לקבל מימד אחר, הצבוע באופן בלתי נמנע מחוויית הקיום האינדיבידואלית של החושב המסוים שהספיק לצבור ידע עובדתי נרחב בתחום בו הוא עוסק.

ייחודו של ההיסטוריון באופן כללי אם כן היה ועודנו בקיאותו בידע. היסטוריון אינו מנסה להבין את סודות היקום- הוא אוסף מידע על קורותיו. פרופסור לספרות אמור להיות בחזקת אדם שקרא יצירות ספרות רבות יותר מכל אדם שהוא אינו פרופסור לספרות, ושיש לו היכולות הטכניות (כמו למשל ידיעת שפות שונות) להגיע ליצירות מגוונות ומרוחקות משדה התרבות המיידי שלו.  היסטוריונים ואנשי ספרות באקדמיה אינם אמורים למצוא תשובות לבעיות החמות של הזמן.

זו צריכה להיות נקודת המוצא הבסיסית ביותר.  כשאנו מדברים על מצבם של מדעי הרוח היום בישראל, אסור לנו לשכוח כי מדעי הרוח הם אמנם מקצוע מפוקפק למדי, המבוסס על עובדות, או על מה שאנו סבורים כי הן העובדות. בעולם בו החשדנות לפרט הבסיסי ביותר מוצגת כתובנה ראשונה שיש להציג לתלמידי שנה א' באוניברסיטה,  דווקא ההתמסרות לאיסוף הידע צריכה להיות מוקד חשוב בדיונינו אודות מצבם של המקצועות ההומאניים בישראל היום ובכלל. ככל שיהיו ברשותנו עובדות רבות יותר, כך נוכל לברור בחוכמה רבה יותר את העיקר מן הטפל.  רק מתוך מאגר נתונים רחב מספיק נוכל לומר כי ההיסטורה עוסקת ב"הרבה יותר" מאשר מאגר הנתונים.  אמנם, אמירתה של אורנה כץ-אתר וודאי נכונה בספירות "ההיסטוריה האידיאלית"- התחום ההיסטורי כפי שאמורים בעולם  אידיאלי לעסוק בו, כפי שאולי מלאכי השרת עוסקים בו, כשעולם ומלואו מונח לפניהם, והם דולים מתוך הבריכה האינסופית הזו את פרטי המידע הדרושים להם לוויכוח הנוכחי שהם מנהלים אודות קווי 67 למשל. ואמנם, מאגר נתונים זה הוא הכרחי למה שכץ-אתר כינתה כ"דילמות מוסריות"-  אולם דילמות מוסריות יכולות גם לקבל תשובות שונות מתחומי הפיזיקה (סיבתיות למשל), מתמטיקה ( הסתברות למשל), או ביולוגיה ( גנטיקה למשל).  המאפיין את העוסקים במקצועות הרוח כמו היסטוריה, ספרות ואמנות, הוא מתודת המחשבה והניתוח של העוסקים בתחומים אלה, שלא אמורה להישען על אמפיריות פיזיקאלית אלא על   י ד ע   א נ ו ש י   והשימוש המשתנה בו.

משפטים כמו "מדעי הרוח מאפשרים חשיבה אינטלקטואלית, המובילה לחשיבה מחוץ לקופסא" (משפט שצוטט מפי פרופ'  ג'ימי ויינבלט, נשיא מכללת ספיר באותו אירוע), אינם מקדמים את הדיון.  מהיכרותי עם אנשי רוח מחד גיסא ועם אנשי "מדעים מדוייקים" מאידך גיסא, אני יכולה לקבוע בבירור כי ידם של חבריי הספרותיים וההיסטוריונים, האמנים והטקסטונומים למיניהם- אינה על העליונה בהכרח. מה לעשות. טענות כאלה רק מוסיפות חומר בעירה לשריפה שכילתה כבר כמעט את כל השדה. כדי להציל את מה שנשאר, וכפי שכדאי אולי לעשות במצבי קיצון בכלל, כדאי לנו – כפי שאני רואה זאת- לחזור אל הידע הבסיסי, אל פרקטיקת האיסוף, ההבנה, והעיבוד האישי של הטקסט כטקסט עצמאי.  אכן, ההבדל הגדול ביותר אולי בין מדעי הרוח למדעים המדוייקים הוא העובדה שבעוד שאלה האחרונים עומדים בפני הריאליה, כלומר-  המציאות שעומדת בחזקת "קיימת", אלה הראשונים עומדים בפני "ידע", שהוא תמיד אנושי בלבד.  אלו הם שני צינורות שונים לחלוטין של נסיונות הבנה – שני צינורות שבכלל לא צריכים בהכרח להיפגש , ולכן מניה וביה גם לא צריכים להצדיק האחד את השני.  צינור צינור בדרכו ממשיך. אמנם, בהחלט תיתכנה נקודות ממשק והבנה רחבה יותר שתשלב את הידע הנרכש משני צינורות המחשבה הללו- אבל מפגש כזה אינו הכרחי לאף אחד מהם.

על עובדת קיומו של צינור הידע האנושי – אין איש מערער.  יש מי שיערער לעומת זאת אולי על עובדת   נחיצות  ההיכרות איתו. זוהי הטענה שעימה עלינו להתמודד, במקום הנסיונות החוזרים ונשנים שאנו רואים בשנים האחרונות להצדיק את העיסוק במדעי הרוח  דרך  צינורות ידע השייכים לתחום אנליטי אחר לגמרי (כמו למשל "דילמות מוסריות"). ההיסטוריה היא קודם כל הקניית ידע. מתוך הידע הזה,  יש לקוות כי יבואו דברים אחרים, שאמנם כבר משתייכים לתחומי המוסר, התאוריה הפוליטית ועוד-  אולם כל אלה אינם יכולים להתממש בלא עיקר העיסוק בתחומי הרוח שמאופיין במלאכת איסוף הידע. ההיסטוריה (הכללית) והספרות עניינן קודם כל, ולפני הכל- איסוף והקניית ידע.  ואולי זהו מקום טוב להיזכר במילותיה האלמותיות של סוזאן זונטאג (סופרת ומבקרת אמריקאית, שאת תהילתה קצרה בתחילת שנות השישים בארה"ב) – "במקום מלאכת הפרשנות, אנו זקוקים לארוטיקה של אמנות". ובאנגלית:

In place of a hermeneutics we need an erotics of art. [1]

בחיבור Against Interpretation (תורגם בעברית: כ- "נגד פרשנות"), ממנו משפט זה לקוח, כמו גם בחיבורה On style, חותרת זונטאג תמיד להעמידנו מחדש מול היצירות עצמן, ולהסתכל. לקרוא את היצירות בידיים חשופות ובלי כל מתווכי פרשנות, שלפי זונטאג הפכו להיות המתודה הבסיסית שלנו במאה העשרים לקליטת ידע.  הידע נקלט, במילים אחרות, ישירות דרך צינורות הפרשנות האינטלקטואלית, ולא זוכה להתייחסות עצמאית של הצופה.

Susan Sontag, Against Interpretation, 1966

דווקא כדי לשמור על החשדנות הבריאה, האקדמית, השכלתנית, עלינו לשמור מכל משמר על יכולתו של כלי הפרספציה הראשון שלנו להתקיים. כלי זה- הוא הקליטה, המיון, הבנת הנקרא.  רק מתוך מאגר ידע שנאסף בקפידה נוכל לדבר על דילמות מוסריות וגם אז, לא בהכרח באופן שיתחרה עם מסקנותיה של הביולוגיה, או המתמטיקה.  המקצועות הטקסטואליים  מתקיימים קודם כל כמקצועות ידע-האדם.  וכל עוד אנו אוהבי אדם, ונרצה להבינו ככזה, כלומר דרך אופני ההבנה שלו את עצמו (כפי שמשתקף למשל בכרוניקות היסטוריות, כתבים קדושים וכתבים אסתטיים מובהקים) איננו נדרשים כלל לצאת מדרכינו הסלולה,  המוצדקת מעצם היותה בעולם האנושי, ולא ביחס לשום תכלית "פרקטית" כמו "פיתרון" דילמות מוסריות וכו'.

לשמוע סטודנט לספרות מנסה להסביר לסטודנט לפיזיקה מדוע הספרות הכרחית, הוא חוויה מפוקפקת ומגוחכת שנתקלתי בה לא פעם.  מה שצריך הסטודנט לספרות לעשות במצב כזה, הוא לחייך בסקרנות אל אותו סטודנט לפיזיקה, ולשאול אותו במה הכרחיים לימודי הפיזיקה לאדם. הפיזיקה פשוט נמצאת כאן ולכן צריך להבין אותה, להבין את המציאות,  יגיד אולי הסטודנט לפיזיקה.  גם הספרות פשוט נמצאת, יגיד הסטודנט לספרות, ויפנה חזרה אל הספריה שמחכה לו בבניין המרכזי הגדול. כשעזבתי את לימודי המשפטים לטובת לימודי הספרות,  שאלה אותי פרופ' שולמית אליצור- מומחית לפיוט עברי קדום ולשירת ימי הביניים העברית – מה אני אוהבת בלימודים יותר מכל. אמרתי לה: הרעיונות. והיא אמרה לי : נדמה לי שאת בחוג הלא נכון.  כוונתה הייתה שהטקסט הספרותי עצמו הוא עיקר ענייננו בתחום הספרות, אולם ניתן גם להבין דבריה בקונטקסט הרחב יותר של לימודי הרוח. "השלב הראשוני", שלב איסוף הידע, השלב הגולמי כביכול, הוא השלב בו עלינו להשקיע את מירב הזמן, לקרוא כמה שיותר טקסטים "ראשוניים",  להימנע תחילה מפרקטיקות מטא-טקסטואליות, ולהקדיש עצמנו לדבר שבשמו אנו מבקשים לקרוא לעצמנו  "אנשי רוח"- ידע גולמי.