בתיה גלילי מדווחת מהדרכים
I. על צירופי לשון ונונשלנטיות מאולצת
חיפה נמצאת כבר שנים בהליכי התעוררות מתקדמים. כך מספרים לעצמם התושבים, כך מספרים להם פעילי הפוליטיקה בעירייה, כך מודיעים השלטים המוצבים על ציר פרויד המספרים על אפשרויות הבילוי בעיר, הקניות, המתחמים החדישים ועוד. לאחרונה מצטיידת העיר בהתלהבות גוברת והולכת גם בשמות נוצצים שאמורים להציג בפנינו את כל הידוע לנו דרך צירופי אותיות חדשים, אסוציאציות עתידניות, ואפילו בסילוגיזמים מפתיעים.
כזה הוא למשל הצירוף החדיש 'מתחם 21' שעלה על בימת הלשון החיפאית בקיץ 2013. 'מתחם 21' הוא שם שייעדה העירייה לכמה רחובות בעיר התחתית, בהם נפתחו כמה חנויות מעצבי בגדים, חרסינה, ריהוט, ואפילו גופי תאורה. לכבוד האירוע הושק אפילו גיליון מבריק (נייר כרומו) המספר על כל המקומות שמציעים עצמם לקהל החיפאי, הכל בעיצוב מינימאליסטי ויפה (חוויה קטלוגית נטולת כרומו אפשר לקבל גם כאן). ומדוע בעצם הצירוף הזה- מתחם 21 – נשמע לי צירוף חדשני כל כך? מה יש בו שגורם לי לאיזו תחושת זרות בלתי מוכרת ועם זאת מוכרת כל כך? מה יש בו בשם הזה? האמת היא, שאת כל השאלות הללו לא באמת שאלתי את עצמי, אולי מתוך סלידה אינסטינקטיבית שהרגשתי לייחוס השמי החדש שנכפה על אזור שהסתדר כבר שישים שנה גם בלעדיו. אולי גם משום התחושה הלא-חיפאית שכל הכרומו הממוספר הזה הביא עימו.
אין ספק ששמות הכוללים בתוכם את המילה 'מתחם' הפכו בזמן האחרון לפופולאריים במיוחד: כך בירושלים נחנך בקיץ האחרון 'מתחם התחנה' שאף הוא נבנה כידוע בטכניקה מובהקת של חדש על ישן, ובתל אביב: 'מתחם הנמל'. שני המתחמים הלא-חיפאית הללו חולקים גם , מלבד הדימיון השמי, גם תכונה מעניינת נוספת: הפיכת שטח בעל ייעודים פרקטיים מובהקים, ייעודי עמל ועבודה, ל'מתחם'- היינו לאזור המוגדר כבעל ערך אסתטי מלכתחילה, ששימושו הוּסַט מן העמל אל המוֹתָר, מן העבודה אל הבילוי.
העיר התחתית בחיפה משמשת כבר עשרות שנים כאזור בו התכנסו באופן מסורתי משרדיהם של חברות ספנות גדולות כמו צים, מירב משרדי עורכי הדין של חיפה, חברות ייעוץ בינלאומיות בתחומים שונים, משרדיה הראשיים של רכבת ישראל, ולבסוף, בשנים מאוחרות יותר- גם משרדי הממשלה שזכו לרנסאנס מִתְחָמִי משלהם (המשותף אף הוא לערים רבות אחרות) תחת הצירוף 'קרית הממשלה', שבחיפה זכתה להיות ממוקמת דווקא בעיר התחתית. ואין זה שעיריית חיפה בראשותו של יונה יהב הייתה הראשונה לגוון את שמותיה של העיר התחתית החיפאית: במשך שנים ליווה אותה דרך קבע שם ידוע ומוכר אחר, שהיה עוד מרכיב שעזר לשוות לה את החן הרעוע ואולי גם היפה, שאפשר היה למצוא בה. אני מדברת על השם שסימן את אותו אזור שבו אפשר היה למצוא תמיד העתקי דיסקים, חולצות זוהרות ומשונות, כובעים יחידאיים, מעוררי השתאות, ועוד מיני חפצים שניתן למצוא תמיד באותם מקומות אליהם לא הולכים לעולם עם תוכנית קניות קבועה. וכשאמרנו ללכת לשם כיוונו עצמנו תמיד ל'ימאים'. תמיד לימאים. נו, שם, שאפשר שם למצוא את הדבר הזה שצריך, את החולצה הזאת, את צבע המכנסון הזה הכחול הזוהר, את האביזר ההוא למסיבת הפורים, את הדיסק שרציתי לקנות משום מה, דווקא צרוב, בתוך אריזת פלסטיק שוודאי תתפרק בתוך שבוע, עם העתק בלתי משכנע של עטיפת האלבום המקורי. לימאים. אבל כבר שנים שאיש אינו הולך לשם. ככה סיפרו לי, ככה אני מספרת לעצמי, ככה אומרים כולם.
בימים האחרונים לחודש יולי 2013, תלתה עיריית חיפה שלט גדול ובו היא הזמינה את ציבור הקוראים לשוב אל העיר המוכרת, אל האזור הידוע. אלא שעל ימאים היום באמת קשה לדבר- מה זה בכלל אומר ימאים – – והעיר התחתית, נו מה זה בכלל עיר תחתית. ומי בכלל יורד העירה יותר? בחרה העירייה אם כן לחדש גם בלי לעשות עניין גדול, בלי להקים מחדש מתחמים, ובלי לתכנן גבולות גיזרה של ממש. ובלשון זו בחרה העירייה להזכיר לנהגיה הישנוניים, בשלטים גדולים ומאירי עיניים: 'מתנות לחג קונים בעירתחְתִּית'. החידוש הלשוני המתוחכם הזה (עירתחתית במקום עיר תחתית) הוא עוד חידוש המצטרף לחידושים מתוחכמים, אפשר לומר אפילו- ארוכי מסורת, שבהם נוהגת כבר שנים העירייה וצוות הגראפיקה הפרסומית שלה לנפנף לקהל תושביה המורווחים סביב האזור הגיאוגרפי הקטן הזה. אבל לא רק סביבו המאמצים נערמים, אלא גם באזור מוריה , שם מסיבות רחוב בחסות העירייה מאוגדות תחת השם הכולל "צוּבַּחוּץ", וכך גם עם סידרת אירועי התרבות הוותיקה שמתקיימת מזה שנים בעיר לה קראה העירייה בחידוש המפתיע 'קלבת שבת'. הבנתם? ק-ל-ב-ת.
הצירופים הנבחרים הללו, ובעיקר הראשון והאחרון (צובחוץ הוא מקרה מעט מורכב יותר), מושתתים כולם על עיוות המוכר, עיוות הידוע, ובשני המקרים גם – עיוות ה-'נכון לשונית'. המילה החדשה 'עירתחתית' מנסה, כך אפשר להסיק, לחקות איזה דיבור 'יום-יומי', נונשלנטי כזה, מוכר, 'נמוך' , נפוץ (מגניב?). כשם שאנו אומרים 'חֶדֶר אֹכֶל' או 'בֵּית סֵפֶר' גם כשאנו אמורים להשתמש בה' היידוע בנסמך (ולשנות את הסגול לחטף פתח ועוד מזיקים), כך גם, איננו משתמשים בה' היידוע בצירוף המסויים הזה (העיר התחתית)- או כך לפחות מבקשת העירייה לשכנע אותנו בנונשלנטיות הלשונית הזו שהיא כופה על תושביה.
הכיתוב המשובש אמור כנראה לייצר איזו קירבה אינסטינקטיבית בין הוגה המילים למקום עצמו, שמרשה מעתה לעוות את שמו, כדבר המובנה בתרבות. כמו שם חיבה אינטימי לחיית מחמד. להיפך- התושבים מעֻדדים לקיים עיוות זה הלכה למעשה, כצו האופנה החדש ואולי אפילו כהזמנה להיכנס כחבר בקהילה- הקהילה החיפאית שחבריה אינם אומרים עיר תחתית אלא עירתחתית. אלא שלא כצירוף הנפוץ 'בית הספר'- הצירוף 'העיר התחתית' נפוץ למעשה, בחיים שמחוץ לשלטי הרחוב, הרבה פחות, אפילו בפי התושבים הוותיקים. לא בצורתו התקנית ולא בצורתו המשובשת. למעשה- את הצירוף עיר-תחתית לבדו (במשמע "בוא נלך לעיר-תחתית" כמו "שכחתי את התיק בבית-ספר") מעולם לא שמעתי באזניי שלי. גם אם אנו כבר יורדים אל העיר התחתית, סביר להניח כי נשתמש במילה 'עיר' לבדה ולא 'עיר תחתית'. 'נרד העירה' או 'בוא נרד לעיר' וכו'. כך שהחקיינות המימטית במקרה הזה הופכת להיות מאולצת במיוחד, ילדותית, שקרית ומעצבנת.
אולם הרבה יותר מעצבים סתם אנו מוצאים באותו צירוף, שבכל זאת החלטתי לחזור אליו – 'מתחם 21', צירוף שמבקש, למרבה הבילבול, לרמוז על אזור קרוב ואף חופף כנראה לאותה עירתחתית נחמדת שלעיל. אכן, גם המתחם כמו עירתחתית מנסה ליצור משהו חדש ומשונה – העומד כביכול לגמרי בפני עצמו. שהרי מי שמע על מתחם 21 לפני כן? ובכלל איזה מן דבר זה לכנות מתחם במספר? ובכל זאת , נראה ששונה המקרה של 'מתחם 21' מזה של 'עירתחתית': אכן, קשה להתעלם מן הקירבה המצלצלת שבין הצירוף החיפאי הזה לצירוף המוכר והבלתי-חיפאי בעליל – Area 51, המתורגם כ'אזור' או 'מתחם 51' הידוע – ובכל אופן כבר מזמן נכנס כאייקון תרבותי אמריקאי ( ולכן גם כמעט-ישראלי) לכל דבר. הזרות שנשמעת מתוך הצירוף 'מתחם 21' אם כן נוצרת דווקא מן התחושה המוכרת שהוא נוסך בנו- שמענו משהו כזה בעבר, ואיכשהו הדבר הזה גורם לנו איזו תחושת חייזרות קלה, משהו חללי, טכנולוגי, מדברי, ומאוד 'זר' – אולי אפילו הכי זר שיכול להיות.
מתחם 21 מייתר את שמות הרחובות, את שמות החנויות הקטנות, והופך אותם בעצם למעין קניון- שמעיד על עצמו שלעולם אולי לא תוכל לדעת בדיוק מה עומד בבסיסו. יש אם כן איזו תחושה בחיפה- איזו אווירה, מין ריח, משהו זר ונמהר, עטוף בנייר כרומו אנין טעם, שמסמן לנו את כל העיר שלנו בשמות חדשים, שמות חכמים, ממספר אזורים שלמים, ושולח אותנו חזרה אל הוינטאג' , אל הנמל שכבר לא קוראים לו בשמו, מוכר לנו ז'רגון עירוני בטעם יענו-ביתי.
II. על אסתטיקת הענקים של חיפה
על רקע כל זה הייתה מעניינת במיוחד חוויה אישית משונה ומשעשעת שחוויתי בהגיעי אל העיר ביום שישי אחד באמצע אוגוסט האחרון בקו האוטובוס (האחרון אף הוא לאותו שבוע) מחיפה לירושלים. חוויה שמיד זכתה אצלי לשם חווית-ליליפוטים:
לפני שהאוטובוס (קו 940) מגיע ליעדו הסופי- התחנה המרכזית חוף הכרמל, יכול הנהג לעצור גם בתחנה נוספת- הצמודה לבנייני אינטל החולשים על הכביש הקטן שמוביל אל החוף ואל התחנה, משני צידיו. ליד תחנה מסורתית זו, הוקמה לאורך כל תקופת הקיץ גם התשתית החדשה לקו המטרונית החדש יחסית אף הוא. למי מכם שעוד לא זכה לחזות בפלא התחבורתי, ועוד לא הספיק להתרשם ממיטב הדיווחים בנושא (ראו למשל: כאן, וכאן, וכאן) אספר כי המטרונית היא בעצם שם מפואר לאוטובוס, המובדל בכך שהוקצה לו מסלול נפרד (מסלול אוטובוסים למעשה)- המסומן בצבע אדום. בנוסף לכך, וכחלק ומהחידוש התשתיתי שליווה את המטרונית, נבנו לאורך הקו תחנות חדשות- המיועדות לקו המטרונית וגם להן – כפי שהייתי עתידה לגלות מיד – מאפיינים ייחודיים משלהן.
כשירדתי מן האוטובוס הבינעירוני שהביאתני מירושלים לחיפה, ירדתי ממש בסמוך לאחת מתחנות המטרונית החדשות, שם התבקשתי לחכות לטרמפ אדיב שאמור היה לקחתני משם בדרך ליעדי. ומאחר שתחנת המטרונית הייתה קרובה אליי, פניתי לאחד הספסלים שבה, בדרך הטבע.
אלא שכבר בהתקרבי אליה שמתי לב שמשהו אינו בדיוק מתאים לציפיותיי. משהו משונה- לא בדיוק "אוטובוסי", לא בדיוק תחנתי. לא מה שהיית מצפה למצוא בחיפושים אחר מקום מנוחה לישבנך העייף. ואמנם ככל שהתקרבתי לתחנה הבנתי את מקור תחושת הזרות – הספסלים היו ספסלי ענקים, כאלה שנועדו לטיטאנים או לתיירים נורבגים בסיבוב המזרחי שלהם בין לבנון וקהיר. הם פשוט היו גבוהים במיוחד: מרחק גדול מן הרגיל הפריד בינם לבין הריצפה, וברור היה כבר שגם אם אשב על קצה הספסל לא אוכל לשבת בנוחיות. בסקרנות המשכתי והתיישבתי על אחד הספסלים- שמהם עתה התשלשלו רגליי, שבדר"כ אינן נראות לי קצרות במיוחד, כדרך הילדים המנדנדים רגליהם על כיסאותיהם סביב שולחן האוכל.
בעודי מנסה לחשוב על סיבת הטעות שהביאה לעיצוב המוזר, שמתי לב כי גם שפת המדרכה המפרידה ביני לבין הכביש, הוגבהה משום מה מול התחנה בה ישבתי, וגובהה פי שניים בערך מכל שפת מדרכה רגילה. השפה והמדרכה הופרדו בפס צהוב, שנמתח מיד בסמוך לקו ריצוף מיוחד שאמור היה למנוע החלקות, מן הסוג שבו מרצפים סיפי רציפי רכבות, בישראל ובמקומות אחרים. לאחר מכן התברר לי שדלתות המטרונית המיוחסות גבוהות מדלתות אוטובוסים רגילים (המרצדס הוותיקים של אגד למשל), ולכן היא נזקקה לאותו חידוש מדרכתי שהקיף את כל המסלול של המטרונית מעכו ועד חיפה. המטרונית לא יכולה לפתוח דלתותיה בבטיחות ראויה על מדרכה בגובה סטנדרטי. פשוט מאוד.
אמנם, אין ספק כי האסתטיקה של המקום- איך שהוא נראה, עמודיו , צבעיו, חומרי הבנייה – יש בה כדי לתרום תרומה קריטית לאווירה העירונית כולה. וולטר בנימין מדבר על השפעה מתוך היסח הדעת, מתוך שיטוט, מתוך חיים מתמשכים בסמיכות אסתטית למרכיבי ארכיטקטורה ואמנות המזדמנים בדרכינו. אמנם, נראה שבחיפה הגיעו הדברים למימוש ייחודי של הבנה זו. שהרי במה נבדלת המטרונית החיפאית מכל אוטובוס אחר? במילים אחרות – מה מייחד את הוספת הקו הנוסף הזה, מכל קו אוטובוס חדש אחר שיכול היה להיות מוסף במסגרת התשתית הקיימת (למשל עוד קו אוטובוס של אגד שיכול היה להיות מוסף לרשת התחבורה הוותיקה) ? שהרי המטרונית פועלת בדיוק על טכנולוגיית הדלק הרגילה של שאר אוטובוסי-ישראל (בתחילת סאגת המטרונית אני עוד זוכרת שהייתה לנו איזו תקווה בלתי מבוססת שמדובר במשהו שדומה לטראם או לרכבת הקלה בירושלים. אח"כ היה גם מפח נפש – וביטוי לו אפשר לשמוע למשל בעד שורות הפוסט החיפאי הישן הזה שכאן). האם אמנם רק העובדה שמדובר באוטובוס מעט ארוך יותר, מעט גבוה יותר משאר האוטובוסים הנהוגים בשימוש בחברת אגד המסורתית? כן. לפעמים גם זה מספיק כדי לגרום לעיר שלמה לשנות את פניה, ולהביט במבט גאה וחדור תקווה אל העתיד.
בכל אופן – זהו בהחלט אחד השינויים המרכזיים (והחשובים?) שהביאה איתה המטרונית:
פסים אדומים שנמתחים מלוא האופק, מדרכות מכוסות במתכות זוהרות בשמש הקיץ, לוחות גבוהים גבוהים- אלקטרוניים אפילו! – ותחנות זכוכית מנצנצות – בכל אלה חידשה המטרונית את חיפה הטובה.
המטרונית
צילום אחיה ראב"ד ,ynet
הדרך הבסיסית ביותר אם כן להתחיל לחשוב על המטרונית חייבת להיות בחידוש האסתטי שהיא מציעה לתושביה. הנה היא, המטרונית, הביאה את מתכנני העיר להקצות מסלול שלם המיוחד לה (טוב נו- גם קצת לאוטובוסים אחרים); הנה היא הצליחה להביא את המתכננים להרים את שפת המדרכה ליד כל תחנה ותחנה המיועדת לה (איך לא חשבנו על זה קודם?) ; אפילו שלטי הקווים המוצבים ליד תחנותיה גבוהים באופן משמעותי מכל שלט דומה אחר ( למשל אלו המוצבים ליד תחנות דן במרכז או אגד בירושלים ובחיפה).
המטרונית אם כן מציעה לתושבי העיר בראש וראשונה אופציה אסתטית חדשה לחלוטין. אכנה אותה בינתיים אסתטיקת-ענקים, אסתטיקת שמשונים וגיבורים ; שבה המדרכות גבוהות, השלטים מורמים מרֹאשי עשר אמות, והספסלים!- הא הספסלים – – גם הם מותאמים לציפיות האסתטיות החדשות של העיר המתחדשת, היפה והעירנית, חיפה. אכן חיפה, עיר עם עתיד. עיר של עתיד, עיר העתיד. מאיזו בחינה עתיד? בראש וראשונה כנראה מן הבחינה האסתטית.
החדשנות היא ענין של גודל, של קולוסאליות, של איזה משהו שטרם נראה, שטרם נחווה.
Star Wars- A New Hope – 1977
מעולם לא היו שלטי האוטובוסים גבוהים כל כך כפי שהם בתחנות המטרונית בחיפה. מעולם לא היו המדרכות מורמות ובוהקות כל כך.
מתוך כל זה אולי יכולים להיות מובנים בהקשרם הנכון ספסליה הגבוהים כל כך ( באמת גבוהים מאוד) של תחנת המטרונית. היושב בהם מבין מיד:
משהו בעולם השתנה. העתיד כבר כאן- כדאי כבר עכשיו לחשוב מחדש.
(קלוז אפ תחתי בתחנת המטרונית שליד בנייני אינטל – אוגוסט 2013)
(קלוז אפ תחתי בתחנת אוטובוס רגילה של אגד, הממוקמת ממול לתחנת המטרונית דלעיל- אוגוסט 2013)
אשפתון להמון 
מחשבה אחת על “הרהורים על האסתטיקה החיפאית המתחדשת”