רונה ברנס

יום אחד, בהולכי ברחוב, ניגשה אליי אישה אחת, אחזה בשרוולי ואמרה:

לא הצלחתי לדמיין את מה שאני רוצה.

העריסה. היין. הגבר.

אני יודעת שרציתי פעם גבר שיידע.

חזרתי אל חדרי, חציתי את חדר המדרגות הקטן בדרכי אל הגרם הראשון שיוביל אותי למעלה.

לא העזתי לדמיין.  בשום אופן לא העזתי לדמיין.

האור מן הפינה מפנה אליי את חיוכו. אני לא לבד.

מעקה החלודה מורה כי כבר הגיעה השעה.

אני מונה את השגיי:

לשמור על מצב רוח טוב.

כובע אפור עם סרט בצד,

הפסנתר. זוג הנעליים.

להיות תלמידה די טובה. חכמה.

להיות בעלת נסיון. מעניינת.

להיות אישה. להיות אישה אפשרית.

להיות אפשרית למישהו אחר.

 ציור: ענבר הלר אלגזי

הכורסה התעטפה אז בדוק לילה, והמנורה שחרה רק טוב.

לא העזתי לדמיין.

גם לא העזתי לקחת.

על אף שכל התפוזים הונחו שם בשבילי.

אני יודעת.

אני הנחתי אותם שם כדי לא להצטער.

*

ובסוף יבוא איש אחד, יסגור עליי את המסך,

יעמידני על טעותי. אני לא אזכור כיצד הגעתי לשם.

אגשש דרכי חזרה אל המעון. אפרוץ פירצה בגדר.

אחזור אל החדר, ואמלמל את דרכי אל תוך גן העדן.

אנסוק לרקיע האחרון בהחלט ללילה הזה.

אלפות את הענן הלבן מכל קצותיו ואסובב אותו כאילו היה הוא כל ההבטחות כולן, כשהייתי נערה.

ואומר:

לא הצלחתי לדמיין.

לא הצלחתי לדמיין.

רק אומר סוף סוף: לא הצלחתי לדמיין.

עכשיו הכל מהתחלה.