ח. בצלאל

בשולחן הדירה שאסף אל תוכו את פריטיו כִּבְמַבְחֵנָה,

ניחוחות עִרְבּלוּ את העץ

והאבק, עם מים ונייר

ונחיריי נפתחו והתכווצו כִּמְניפה.

מָתוֹק הוא זִכְרוֹן הריח האפור.

 

רצפת השיש המנומר

התמשכה אל קירות השכן, ולו הייתי מתבוננת בדיוק אז

אולי הייתי מאמינה שיש זמן ויש מחר ויש דקות והתחלה וּמֶשֶׁךְ של שְׁהוּת.

 

ימים רבים רבץ הגוף הַשָּׁקֵט בְּתוֹכָהּ של הדירה

לָבָן חֲלָבִי נהיה האוויר מרוב המתנה

וזִכְרוֹנוֹת מדרכות אספלט ארוכות בניו יורק קיבלו בכל פעם את פְּנֵי החולמים

שם בדירה, ובה השולחן והפריטים.

צילום: חמוטל וכטל

כמה ספלים אספה הדירה

וכמה סִדְקִית, וגזרי ניירות נאספו בפינות אדן החלון.

המילים התקצרו מסביבנו, פסקנו לדבר אל בני האדם.

 

שנאה מרקיבה את לִבּוֹת הדוברים,

אין לִבּוֹת לדוברים, אך עם זה לא באה מנוחה.

 

והַזְּקֵנִים הָאֲבֵלִים, הזוכרים עדיין את חלומותיהם,

מתכנסים בעלבונם בפינות החדרים.

אלמלא הייתה בושה, היה גם בכי נשמע

ואלמלא היה חשש מלחמה, אפשר היה לבכות ביחד

ואלמלא היה הרימון מֵנֵץ בָּאָדֹם פעם אחת בשנה

לא היה טעם בשום נהמה של עצב, ושום אנחה של יופי.