על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן

אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.