לאפיס לאזולי: התגלות

מאת: רונה ברנס

מוקדש לאמיר מנשהוף


לאפיס לאזולי, לאפיס לאזולי, אומרים הקירות. לא הבנתי את אשר יגידו. לאפיס לאזולי. משונה. דבר אין זה אומר לי. לאפיס לאזולי מהרי אפגניסטן, לאפיס לאזולי מהרי פקיסטן, לאפיס לאזולי, עם נחלי לבן, זולגים מתוך תרבושי הבד. עולים בתוך שבילי מדבר, מובאים בתוך סירות סוחר, סירחון כבד, החום ניגר. על גבי חמורים מותשים, מוכים, זולגים, לאפיס לאזולי אל תוך אולמות, לאפיס לאזולי אל תוך זהב, נשפך, זהב, נשפך, שחור, עמוק, אל תוך סדנאות, אל ידי אמן, רב אמן, בתו של אמן, עם ורידי לאפיס לאזולי מתוך צווארה השֵׁישִׁי, העולה כעמוד, כאגדה, עם גדילי לאפיס לאזולי בתוך שיערה, אַיי לאפיס לאזולי כל הוד ושררה, ולילות נְשָׁפים בלתי נגמרים. לאפיס לאזולי כחול עמוק מעגלים. לאפיס לאזולי מכל חלונות העץ הכבדים, המראות השחוקות, סדקים אומללים, גברים נבוכים, מאין ישיגו עכשיו עוד כספים, מאין ייקחו עוד הון, מאין ייתנו את חובם, כיצד ירקדו הערב? מחר? לעולם? הם אינם רוצים עוד לרקוד לצלילי הכחול הנורא. לאפיס לאזולי יורד מן ההר, מן התקרה, במעגלי תהום כבדי מורא, כבדי אימה, ענקי יהלומים, איזמרגדים ירוקים, כסף ואודם כעורקים נפתחים, לאפיס לאזולי סובב כברבורים שחורים, נסיכים מקוללים, תנו עוד, תנו עוד, השמיים נפתחים, רצפות אין גבול ייקחו משא כבד מנשוא, ייקחו את חטאיהם, את המאווים, ייעלמו אל תוך הלילה, אל תוך החלומות. לאפיס לאזולי מסביר, לאפיס לאזולי מבאר, גורר אותם החוצה אל הבארות, קושר את עיניהם בבד קשה ועוקצני, בחבל דק, בתוך החומר שאין לו די, שאין לו רחמים, מפשט את פחדיהם בשפת אלים ארורים.

נתיב הפחד

רונה ברנס

מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית


המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות.  הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

להמשיך לקרוא

על הגדר – כמה הסתייגויות

whiteתגובה לפולמוס על ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה"

מאת: עינה ארדל

white


white

הסתייגות ראשונה

הספר של דורית רביניאן "גדר חיה" הרתיע אותי משך כל זמן קריאתו, ומסיבות הפוכות לאלו של אנשי השר. אני זוכרת את הציפיה וההתרגשות לקראת הספר הזה, את האופן בו קניתי אותו כדי לקרוא אותו בזמן הנסיעה לחופשה בקנדה, ואת ההסתייגות שעורר בי חרף המתח שגרם לי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו. כמה הצטערתי, בימים האלו בוונקובר, שלא הבאתי איתי ספר נוסף שיחייה את נפשי! אבל כמובן, עמדה לרשותי ספרייתו המצומצמת של אחי, ממנה בחרתי את רומן המכתבים של רות אלמוג "באהבה, נטליה".

אנשי השר מסתייגים מ"גדר חיה" משום שהוא מעודד התבוללות. תנוח דעתם! הספר הזה משאיר את החרדה של היהודים מן הערבים על אש קטנה, והיא בוערת כל הזמן, מאיימת ומחלחלת לנפשות הקוראים. תנוח דעתם! הספר משקף את המציאות הישראלית באופן מדוייק כל-כך, עד שצעירה יהודיה-ישראלית שחיה בניו-יורק ופוגשת צעיר פלסטיני שהיא אוהבת באמת ובתמים, אינה יכולה לתת לאהבה הזו להשפיע על נפשה באופן שלם, והחרדה והגזענות מפכים בה כל העת.

להמשיך לקרוא

העם היהודי ומדינת ישראל

רונה ברנס

האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.

כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".

זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.

טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.

להמשיך לקרוא