מאת: רונה ברנס

* פורסם לראשונה בכתב העת מטען, מס' 26, בעריכת יוסי גרנובסקי

---

חֲלוּמִים, עַל סִפֵּי מַחְרְקֶת-מַרְעָשׁוֹת

עֶדְרֵי הַבְּדִידוּת שׁוֹטְטִים כָּאן,

גַּם תְּלוּיוֹת בְּחוּט-תַּיִל,

מַקִּיף אֶת הַגַּן,

מִתְגַפְּפוֹת הַיּוֹנִים בִּשְׁקִיקַת גַּרְגָּרוֹת,

וּכְצַעַר נִשְׁבָּר מְרַטְּנִים הַקִּירוֹת

מַמָּשׁ כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ סוֹף,

וְעַל עֲלֵיהֶם כְּחֹטֶר-יִשַׁי

מַשִּׂיג הַדֶּקֶל יָרֵחַ-סוֹדָם.

*

שׁוּב הַלַּיְלָה הַזֶּה וְאוֹרוֹת הַלָּבָן

חוֹבְקִים אֶת אַבְנֵי שְׂפַת הַכְּבִישׁ,

וּבְקִרְבַת-תִּמָּהוֹן בַּחוּרִים כִּבְדֵי-פֶּה

מְשַׁחֲרִים אוֹתָנוּ בְּלַהַג.

וְאוֹמְרִים:

עֲבוֹדוֹת בַּכְּבִישׁ. הַתְּנוּעָה עָצְרָה.

יֵשׁ עֲבוֹדוֹת. הַתְּנוּעָה עוֹצֶרֶת.

אָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַלַּחַשׁ מַגִּיעַ,

שׁוֹמְעִים אֶת הָרַחַשׁ נִפְרָשׂ,

עַכְשָׁו – אֶת הַדֶּקֶל מַגְבִּיהַּ,

אֶת הַבֵּטוֹן שֶׁחוֹבְקוֹ מִצִּדָּיו,

הַלַּחוּת מְפַנָּה לָנוּ דֶּרֶךְ,

אָנוּ נֶאֱבָקִים שֶׁלֹּא לִפּוֹל,

אַבְנֵי הַשָּׂפָה מִשְׂתָּרְכוֹת

מֵאָחוֹר וְתָמִיד מִתּוֹך הַיָּם,

תָּמִיד אַבְנֵי שָׂפָה וּכְבִישׁ,

אַסְפַלְט שֶׁהִתְהַפֵּךְ וְנִהְיָה בֵּטוֹן.

וְעוֹד רֶגַע יִשָּׁבֵר עָנָן מֵעָלֵינוּ

וְכָל עוֹפוֹת הַמַּיִם יִפְרְשׂוּ כַּנְפֵיהֶם,

וְיַלְדֵי הַחוֹלוֹת בִּבְאֵר שֶׁבַע,

בִּירוּשָׁלַיִם, יְחֵפֵי-רַגְלַיִם,

יִפְתְּחוּ לִקְרָאתֵנוּ שַׁעֲרֵי חֲצֵרוֹת.

*

כַּמָּה אוֹר עוֹד נוּכַל לִסְפֹּג

הַלַּיְלָה הַזֶּה, וּבְשֶׁלֶט הַפִּרְסוּם

אֵין דָּבָר מִלְּבַד הַנּוּרָה הַמְהַבְהֶבֶת,

הַמְקָרֶבֶת אוֹתָנוּ אֶל הַמַּיִם.

 

 *

רַק שֶׁלֹּא נִפּוֹל אֶל בֵּין אַצּוֹת הַתַּרְעֵלָה שֶׁל תֵּל-אָבִיב.

רַק שֶׁלֹּא נִפּוֹל עַכְשָׁו.

וְיֵשׁ לְהַבִּיט הֵיטֵב

וְלֹא לָסוּר מִן הַצַּמֶּרֶת הַיְרֻקָּה

הַנְּמוּכָה שְׁלוֹשִׁים אַמּוֹת

מִן הַדֶּקֶל הָרָזֶה.

וַעֲדַיִן מְשֻׁחְרֶרֶת הַצַּמֶּרֶת

מִכָּל הָאוֹר הַזֶּה

הַנִּכְנָס בְּרִבּוּעֵי הָאֲדָמָה

הַדַּקִּים שֶׁנִּפְתָּחִים כְּמוֹ צֹהַר

בְּתוֹךְ מְסִלּוֹתֵינוּ.

*

יָדֵינוּ שְׁלוּחוֹת עַתָּה לְגַשֵּׁשׁ אֶת הַחֹמֶר

וְאֶת הַפַּחְמָן הַנּוֹזֵל מִכָּל בּוּעוֹת הָאֲוִיר

שֶׁל הָעִיר.

אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם נְמוּכוֹת מִן הַדֶּקֶל

הַמַּשְׁקִיף אֵלֵינוּ כְּמוֹ מִגְדַּל שָׁלוֹם.

אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן גַּם סְפִינוֹת עֲטוּיוֹת

מִפְרָשׂ, וְשֹׁבֶל לָבָן שֶׁל נִצָּחוֹן,

אֲבָל אָנוּ בְּגַבֵּינוּ אֶל הַיָּם.

 

*

מֵעֵבֶר לָאֹפֶק אַסְדַּת הַנֵּפְט קוֹרֶצֶת לָנוּ חֹמֶר קַיָּם שֶׁל חַיִּים.

אָנוּ צְמֵאִים לְנֵפְט

שֶׁיָּצִיף כְּבָר אֶת כָּל הַחוֹרִים

וְיִתֵּן לָנוּ שֶׁקֶט.

שֶׁיִּקַּח אֶת הַדֶּקֶל

הַמַּקִּיף הַכֹּל בְּמַבָּטוֹ

שֶׁיִּשְׁטֹף אֶת הַקַּרְנִיז

הַתָּלוּי מֵעַל מַדְרֵגַת הַבֵּטוֹן

וְאֶת הַכִּנִּים וְאֶת הַשֶּׁתֶן הָעוֹמֵד

וְאֶת הָאֲדָמָה.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֲדָמָה.

תל אביב – ירושלים, 2013