על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)

מאת: רונה ברנס

---

יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:

" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".

אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."

הקורא בספר יפה זה מההתחלה ועד הסוף ירגיש כמו ברכבת הרים בעלת נהגת מיומנת, אם אפשר לומר כך. יכול להיות שהנהגת השתגעה לגמרי לרגע וחצי, אבל היא תתעשת, ולא תמות בנסיעה, וזה לא מעט בנסיעה כמו זו שבה אנחנו מוצאים את עצמנו. כל האהבה, כל העלבון, כל הכאב האינטימי נמצא שם שטוח ואינו מוסתר. יש בזה משהו גם מן הזמן הזה – החשוף, החשוף המוחלט. אבל מה שמייחד את חיה לוי, במיוחד בזמן הזה, זו הפגיעות הטהורה, הבלתי נתפסת. שהרי הכוח האמיתי של לוי הוא בלי ספק בכך: אם היא אכן כל כך פגיעה, כיצד זה מונח הכל בספר? התשובה היא שהמשוררת מצילה את חיה לוי. שיר אחד מכנה אותה, את המשוררת הזאת, "ילדת החורבן".

השירה, שבתוכה ובמסגרתה נאמרים הדברים, מצילים את חיה מלדפוק את הראש בקיר (אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לִכְתֹּב שִׁירָה כִּי נִדְפָק לִי הַמֹּחַ/ זֹאת תּוֹפַעַת לְוַאי שֶׁל מֹחַ דָּפוּק/ עַכְשָׁו אֲנִי דּוֹפֶקֶת עַל הַמִּקְלֶדֶת תוּק תוּק תוּק אוּלַי יֵצֵא שִׁיר). כל התשוקה נכנסת בשירים – תשוקה של תסכול שאין לו נחמה, של אבדן שאין לו נחמה. שהרי העניין הוא אף פעם לא רק ב"אהוב" האבוד, אלא מדובר פה על חיים שלמים, על מערכת רגשות מסועפת שהרכיבה את חיי האדם שהמשוררת הייתה, ועכשיו היא מתבוננת בכל זאת ומרגישה את עצמה "טיפשית", כפי שהיא כותבת לפעמים.

אני תמיד מחכה

אֲנִי תָּמִיד מְחַכָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחֲזֹר הַבַּיְתָה וְהוּא לֹא חוֹזֵר אֲבָל אֲנִי

מִתְמַלֵּאת לְאַט לְאַט בְּנֶחָמַת הַגָּלוּת

פֹּה מָתוֹק מֵעֶצֶב פֹּה שָׁרִים בְּיִידִישׁ פֹּה

גַּם הַמָּוֶת עַצְמוֹ מִתְקַבֵּל בִּלְבִיבוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה חַמּוֹת וּמְתוּקוֹת

וזהו אולי הדבר הנפלא ביותר בספר – ההומור. גם בספרה הראשון של לוי (שפורסם בשמה הקודם – סדן), "אכלתי פרחים", לא חסר ההומור, ויכול להיות שזהו חלק מן הקסם של משוררת מיוחדת זאת.

הכנות שלה אינה רק כובשת, אלא היא אמיתית – וזהו דבר נדיר מאוד בכתיבה הציבורית (שהרי "כנות" גם יכולה להיות סוג של טופוס, או כלי, ספרותי). ואולי הכנות הזאת מחייבת גם צחוק, הומור, צחוק על עצמך, צחוק על הגיחוך שבקיום האנושי, הנשי, וכו'. לוי כמו אומרת לעצמה, וגם אומרת לנו, שהדבר הנכון ביותר שהיא יכולה לעשות הוא לכתוב מתוך הכאב, ומתוך הזכרונות שהם רק שלה, ואיש אינו יכול לכתוב אותם חוץ ממנה. יש אמנם שיר אחד שבו לוי פתאום דוברת בלשון זכר, אבל גם שם, היא אותה המשוררת, העוסקת בחיפוש בלתי מושג ובכמיהה אל מנוחה מלאה ונפלאה, כמו שרק המשוררת חיה לוי יכולה לבקש.

כל גופי

חָלַמְתִּי שֶׁאֲהוּבָתִי רוֹצָה בִּי

וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְשׁוֹטֵט בֵּין חֲלוֹמוֹת כְּמוֹ מְשֻׁגָּע

הִתְעוֹרַרְתִּי לְאוֹר חֹרֶף רַךְ מְאֹד

כָּל גּוּפִי נָח

כָּל גּוּפִי

המשוררת יודעת דבר-מה, והיא תוציא הכל עד שהיא תסיים לספר לנו, והיא תשתדל מאוד לא להעלים דברים, כי היא יודעת שזה לטובת כולם. לא מבחינה תראפויטית אלא מבחינת מעשה השירה. ההסתרה אינה מתאימה לחיה לוי המשוררת. אמנם נכון הדבר, שלוי משחקת עם התראפויטיות שבשירה, אבל לדעתי היא לא נכנעת לה, והיא מכירה בחסרונותיה. חיה לוי המשוררת, נבנית על הפתיחות, על הישירות. לפעמים, לעתים נדירות היא מספרת מעט יותר מדי, כלומר – יש שירים שאינם משתלבים בתנופה האדירה של הספר (תנופה אל שום מקום) – אבל מצד שני הם אינם פוגמים בספר כלל.

וַאֲפִלּוּ הַבַּיִת שֶׁחָרַב יָקוּם מֵחָדָשׁ

לְשָׁם לֹא אוּכַל לְהִכָּנֵס שׁוּב לְעוֹלָם

גַּם אִם רְבָבָה אַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

וְאֶצְעַק אֲנִי כָּאן

(קטע מן השיר: "לא יכולה בכלל")

הספר הזה, כמו הספר הקודם, עשוי לגרום לאנשים לרצות להתאהב בחיה. אני לא חושבת שהספר מעורר חמלה, או השתתפות בצער, או משהו מעין זה. להיפך, חיה לוי מנערת ממנה את כל המאחלים טוב. היא לא צריכה אותם, היא מבינה שהאדם אינו חשוב, שהיא לא חשובה, שאין אף דבר כמעט שהוא "חשוב", ואין זה משנה אם עלית או ירדת במשקל, או אם בעלך ברח עם אהובה צעירה ממך, או אם השירה שהיא כותבת תיחשב שירה טובה. יש משהו משחרר מאוד בכתיבה מן הסוג הזה, וגם – יש בזה משהו אופטימי.

כל אלה – כל הדברים המתוארים כאילו מאחורי פרגוד לאורך הספר – כל אלה כואבים מאוד למשוררת, ולאישה הנעזבת, הנמצאת מאחורי ההתרחשות בסופו של דבר. אבל אין זה "משנה" כלל. חיה יודעת זאת היטב, והיא לא חסה על עצמה או על קוראיה ומדברת על אמת פשוטה זו בנונשלנטיות, או יותר נכון – בנונשלנטיות קדחתנית, המאפיינת את הספר מתחילתו ועד סופו.

אנשים יחד

בּוֹאוּ לִישֹׁן אִתִּי

נִתְכַּסֶּה בִּשְׂמִיכוֹת עָלִים נֹאהַב אֶת הַחֲשֵׁכָה

נִהְיֶה אֲנָשִׁים יַחַד יְשֵׁנִים מְחֻבָּקִים

פְּרָחִים צְהֻבִּים זְעִירִים יָשִׁירוּ לָנוּ שִׁיר עֶרֶשׂ

הַשֶּׁמֶשׁ תְּלַטֵּף אֶת הַשְּׂמִיכוֹת וּתְדַבֵּר

עַל כָּל דָּבָר בַּגּוּף הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה הַכָּתֵף קַו הָאוֹר בַּמֵּצַח שֶׁלָּנוּ

 

 

אחת חיה, מאת חיה לוי, עורך: אלי הירש, הוצאת פרדס, 75 עמודים, 49 ₪.