חודש: אוקטובר 2023

"תתחילו לחשוב עלינו כמו על השכנים שלכם בעתיד שיבוא" – הערה על ההווה והעתיד

רונה ברנס

כשאומרים לנו בעולם שהטבח הברברי של חמאס התרחש בקונטקסט, אנו, הישראלים, אוטמים את אוזנינו. כיצד ניתן לשמוע משהו מעבר לצרחות האימה שיש בראשינו. אני מבינה את זה. באמת מבינה את זה. אני שומעת את אותן הצרחות, ואת הבכי, ומרגישה את הכאב הנורא. אין מה לומר על כל זה.

ואפשר אפילו להסכים עם הישראלים במידה מסויימת. הברבריות מתקיימת מחוץ לקונטקסט, ולא ניתן להצדיקה.

אבל את מה אפשר להבין, ואז מתוך התאמצות של מבט ממבטו של האחר – אפילו להצדיק? את השנאה, את הקנאה, את הרצון להרוס את שיש לשכניך העשירים יותר, המפגינים כלפיך רק זלזול, שנאה, תיעוב, ונוקטים כלפיך באמצעים משפילים, כדבר של יום ביומו. את זה אפשר להבין, לא? כבוד הוא דבר שאדם, כמעט כל אדם, כמה לו. לכן זהו גם אחד הרגשות החשובים ביותר המרכיבים את הרגש הלאומי. אנו מבינים זאת יפה מאוד כשאנו חושבים על עצמנו. אבל מה עם הצד השני?

התפרסמה עכשיו כתבה על חיילים אשר התעללו בפלסטינים, וכך נכתב ב-YNET: "בתיעוד שהופץ היום (ג'), של אירוע שהיה באזור חברון, מתועדים חיילי צה"ל מתעללים בכמה פועלים פלסטינים. החיילים קשרו את הפועלים וגררו אותם, כיסו את עיניהם והפשיטו אותם מכל בגדיהם. בסרטון הם נשמעו צוחקים ומזלזלים בהם. הפועלים נפצעו, ונשמעו נאנקים מכאבים. אחד החיילים דרך על פועל בראשו, אחר גרר פועל ששכב על גבו וחייל שלישי דחף באלימות פועל על הארץ."

זהו אינו מקרה יחיד. צריך להיות עיוור, או שקרן, כדי לטעון שמדובר בעשבים שוטים. מדובר בפירות הביאושים של תחושת האדנות המגוחכת שפיתח העם היהודי בישראל לאחר שטעם מטעמו המשכר, המטריף, של הנצחון הצבאי.  במשך שנים אנו שומעים על מקרי התעללות כאלה מצד חיילים. ואלה הם רק המקרים הקשים ביותר או שמסיבה זו או אחרת הצליחו לחדור לענן התקשורת הישראלי. מה עם המקרים הלא-מדווחים? מה עם ההשפלות הקטנות, היומיומיות? האם אין הקשר לשנאה הפלסטינית אותנו?

וכן, ברור לי שהשנאה של חמאס אינה קשורה במקרים אלה, אבל הדברים בהחלט קשורים לשנאה ברחובות רמאללה, במזרח ירושלים, בערים מעורבות ובערים ערביות בתוך ישראל, וגם בקרב האזרחים בעזה. לאורך כל שנותינו כשליטי הארץ הקטנה הזאת, לא השכלנו ליצור שותפים עם מי שאכן יכלו להיות שותפינו. הדרך היחידה שלנו לצאת מהחלום הרע הזה תהיה לאזור אומץ, ולהתחיל לדבר עם שכנינו הערבים, הפלסטינים, בתוך ישראל הרשמית ומחוצה לה. ולדבר אליהם כאל שווים, כאל שותפים בפוטנציה. לדבר מתוך כוונה, ובכבוד אמיתי.

קל זה לא יהיה. חלק מהשיחה הזאת תהיה כרוכה בקשיים גדולים מאוד, ובראש וראשונה הכרה היסטורית והכרה אנושית של הסיפור של הצד השני. רק הדבר הזה יהיה קשה מאוד לרוב הישראלים. מנסיון, אני יודעת שזה קשה. אני עדיין מתקשה. יש אי אמון רחב בין שני הצדדים. אני חשה זאת בכל פעם שאני מנסה לייצר קשר, אבל חייבים להמשיך לנסות, וחייבים לנסות להבין.

ב-1987, מספר חודשים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, יצא דוד גרוסמן למשימה עיתונאית – שיחות עם אנשים משני צדי המתרס של הקונפליקט. זהו הפרויקט הנודע בשם "הזמן הצהוב". בעיקר נחרטו מהפרויקט החשוב הזה השיחות שניהל גרוסמן עם הערבים הפלסטינים במחנות הפליטים בגדה המערבית ובמקומות אחרים.

אחד מהם אמר כך:

"תתחילו לחשוב עלינו אחרת לגמרי […] לא כמו העבדים שלכם […] אנשים בלי כבוד. תתחילו לחשוב עלינו כמו על השכנים שלכם בעתיד שיבוא. הרי אנחנו נהיה האנשים שאיתם תצטרכו בסוף הדבר לחיות פה ולעשות הסכם ולעשות קשרים ועסקים והכל, נכון? זה לא עם היפנים תצטרכו לעשות הסכם של שלום ושל אמון, נכון? ואפילו אם יהיו פה חמש מלחמות, הרי הילדים של הנכדים שלי והילדים של הנכדים שלך יבוא להם בסוף השכל, והם יעשו יחד איזה הסכמה, נכון? אז אני אומר: תשנו קצת את ההתייחסות. תתאמצו אלינו. אפילו תנסו – ואני יודע שזה בטח קשה לכם, נכון? – תנסו חס וחלילה לכבד אותנו."

הדובר, שאת שמו האמיתי איננו יודעים כי הוא התראיין באנונימיות, צודק. הוא צודק ב-2023, כשם שצדק ב-1987. חמאס וזוועותיו החולניות בשם קדושה איסלאמית ארורה, פשוט אינו הנקודה כאן.

לפני כמה ימים נפגשתי עם מכר ערבי-פלסטיני-ישראלי שמתגורר בסמיכות אליי. הוא שאל אותי: "במה שונה הסבל של החטופים מסבלם של 800 האנשים שתקועים מתחת לחרבות הבתים המופצצים בעזה?" רציתי להגיד לו שההבדל הוא בכוונה, אבל העדפתי, בעת הזאת, בעת הקשה הזאת, שבה איננו יודעים מספיק, לשתוק ולקבל את הכאב שלו ואת הכאב של האנשים הרבים שבתיהם הופצצו, שמשפחותיהם אבדו, שחייהם נגדעו, נקטעו, ושל אלה שאיבדו תקווה ורצון לחיות. והכאב הזה אמיתי בקרב רבים מהפלסטינים לא פחות משלי, לא פחות מהכאב העצוב של הישראלים על החטופים האומללים, הנתונים בידיים כה רעות, המסוגלות למעשי אימים. זה לא קל, אבל אפשר לשתוק. אפשר ללמוד. גם אם אני שרויה בתוך ההצדקות שלי. אחר כך, מתוך כבוד מתוך אמפתיה מתוך רצון לחיות ביחד בכבוד, אפשר לנהל גם שיחות.

האם אני מסכימה שישראל מבקשת לפגוע באזרחים בכוונה? בימים אלה של פשיטת-רגל של המדינה, קשה לדבר על איזו ישראל רשמית. אני מאמינה שרוב הישראלים אינם כאלה, ומצד שני אני יודעת אל נכון שיש ישראלים רבים, וחלקם בדרגות רמות בשלטון ובצבא אשר אינם רואים בפלסטינים שמולם יותר מבני שטן, או פשוט מתייחסים אליהם כאל אנשים פחותים. זוהי אמת קשה. וקשה להודות בה. גם אצלנו ישנם אלה שהם אכולי שנאה, חלקם תאבי נקם, חלקם פועלים מתוך אמונה יוקדת. עם חלק מהם אני יכולה לדבר, עם חלק אחר לא.

הדיבור אם כן חייב להיעשות עם בני עמנו ממש כשם שהוא חייב להיעשות בין העמים. עם הפונדמנטליסטים שבינינו אין לדבר. יש לסלקם ממוקדי הכוח, להעיפם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות הציבורית. זה לא לגיטימי לדבר על מחיקת עזה. זה לא לגיטימי לרצות לפגוע באזרחים מתוך נקמה. דרך אגב – אני חושבת שזה כן לגיטימי לרצות לנקום במבצעי הזוועות עצמם.

ההומאניות שלנו אמורה להחזיק אותנו עם הראש מעל המים.

כשתיגמר המלחמה, השכנים הערבים שלנו עדיין יהיו ערבים, ואנו עדיין נפחד והם עדיין יפחדו, ואנחנו עדיין נשנא, והם עדיין ישנאו. נהיה חייבים להיות אמיצים מאוד, לצעוד צעד קדימה ולהתחיל להקשיב ולשוחח. בזהירות, לאט לאט, כל אחד לפי הקצב שלו, אבל אין דרך אחרת.  חבל שכל השנים האלה לא השכלנו לעשות זאת. למרות הכאב הבלתי נתפס, הצער העמוק והרחב, נוכל לשנות מעכשיו רק את העתיד. ועלינו לקחת עליו, על העתיד, אחריות, ולא להותיר אותו בידיהם של פחדנים, פונדמנטליסטים ומושחתים אחרים.

יש עכשיו כוחות רעים מאוד במרחב שמחכים לשעת כושר כדי לזרוע עוד הרס, אלימות, ובכך לקחת עוד ממה שאנו רוצים בשבילנו: חופש, חיים טובים, שלום, שלווה. שקט. בשביל כל אלה עלינו לפעול כדי לדאוג לכך שהמדינה שלנו תהיה מנוהלת על ידי אנשים ישרים שיידעו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו (המאיימים על קיומינו כישראלים, כיהודים, וגם כבני אדם חופשיים), עלינו לדרוש מנהיגים הרוצים את הישר והטוב, שיהיו כשירים לתפקידיהם, ושירצו בטובת בני האדם הרבים שעליהם הם אחראים. מכאן, שמחאה רחבה עכשיו ומייד היא הצעד ההכרחי לזמן הזה.

מחאה זו צריכה לדרוש בחירות בהקדם האפשרי ומהממשלה החדשה צריכה לדרוש את החתירה להפסקת האלימות מצדה של ישראל – כמטרה מוצהרת (!), ולחתירה מיידית להסכמי קבע שיאפשרו לפלסטינים ולישראלים לחיות בשלום סוף סוף – שוב, כמטרה מוצהרת. זוהי אינה דרישה אוטופית.

השנאה אל ישראל עכשיו היא עצומה בכל רחבי העולם, ולכן קשה מאוד ליהודים רבים להתעלות מעל הדבר הזה ולהסתכל קדימה. אדם רוצה במצבים כאלה רק להסתתר, לשתוק, לתת לדברים לחלוף. אבל הדברים לא יחלפו לצערי.

זה הזמן לקרוא על היסטוריה ערבית, היסטוריה יהודית, היסטוריה ישראלית והיסטוריה של האזור. או לחלופין – לראות סרטים מהאזור, לקרוא ספרים, ללמוד על אמנות ומוסיקה מהצד השני לזה שאנו עומדים בו. זה הזמן לגבש את תפיסות העולם שלנו ולהרחיבן. מה אנו רוצים מהעולם הזה, ועלינו להבין כי רק אנו יכולים להיות אחראים לעצמנו. אל תתנו לחמאס לנצח. התעקשו להיות בני אדם.

**הנה למשל אתר המאגד מספר יוזמות לשותפות ערבית-יהודית, דווקא בזמן הזה:**

חיים משותפים בצל המלחמה

בגידה, אימה, פעולה: קריאה לציבור הליברלי בישראל

רונה ברנס

כמה קשים הימים האלה. כמה מרים. וכמה אנו חסרי אונים מול ממדי האסון. או כך לפחות אנו מרגישים.

האמת היא שההרגשה הזאת מטעה. אם אנו מאמינים במשהו, ונקדיש לו את שעותינו, את מאמצינו, את מחשבותינו ומעשינו, אנו יכולים לקדם חלק מההצלה ההכרחית לבית שלנו. כי הבית שלנו, הבית הפרטי, אישי ביותר שלנו, נמצא בסכנת הריסה וחורבן.

מה נוכל לעשות? דבר אחד, מרכזי, לא נעים, ומנוגד לאינסטינקטים הפטריוטים שלנו בעת מלחמה: לדרוש את התפטרותו של בנימין נתניהו, ושל הממשלה הפושעת כולה. לדרוש בחירות בהקדם האפשרי.

יש דבר כזה שנקרא לגיטימציה ציבורית. לאנשים היום בממשלה אין לגיטימציה ציבורית, משום שהם בגדו בציבור האזרחים במדינה. חלק במעשה וחלק במחדל. הימים שבהם נוכל להתפנות לדון באיזו דרגת אחריות כל אחד נושא עוד יגיעו. בינתיים, עלינו לקרוא להתפטרותם. ולא – לא רק בגלל האחריות למה שקרה – אלא בגלל האחריות למה שעוד יקרה.

כל יום, כל שעה שעוברת היא שעה מבוזבזת, כל עוד בנימין נתניהו בשלטון. כל עוד השרים חסרי הכישורים המתאימים מנהלים את המשבר החמור, הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל, לא ניתן להיות שקטים. סופנו לא נדון מראש, איננו חייבים לתת להם להפיל אותנו. זה הבית שלנו, ועלינו להיאבק בנחישות, בדחיפות, בפחד ואימה. על מה שקרה נתאבל עוד שנים רבות, ואת מה שעלול עוד לקרות עלינו לעשות ככל יכולתנו לעצור. עכשיו. לא אחרי המלחמה.

כבר עכשיו אנו רואים כיצד זרועות השלטון הרעות ממשיכות להלהיט את הציבור ולשסע, ולהעמיק את הקיטוב. לשמאלנים קוראים נאצים או תומכי טרור, על הערבים המעיזים להשמיע קול נגד המלחמה מטילים אימה גדולה מאי פעם, ביהודה ושומרון כנופיות יהודים חסרי רסן מורשות להטיל אימה על ציבורים גדולים של תושבים פלסטינים ופעילי שלום הבאים לסייע להם, כולל באמצעות ירי חי. המפכ"ל איים שמי שיזדהה עם עזה (שבה חיים יותר משניים וחצי מליון בני אדם!) יוכל למצוא עצמו על אוטובוסים לעזה. זוהי התרת דם.  איומי הרחוב הבזויים ביותר הופכים למדיניות רשמית לנגד עינינו ההמומות, הבוכיות.

אפילו בעבודתם המדהימה של אנשי ארגון "אחים לנשק", אשר הפכו את עצמם באחת מארגון מחאה לארגון תמיכה אזרחית שלא נראה כמותו אולי, מבקשת עכשיו הממשלה לפגוע. וכך דווח בעיתון "הארץ": "נציגים מטעמו של שר החקלאות אבי דיכטר הודיעו לצה"ל שארגון "השומר החדש" ירכז מעתה את הסיוע לחקלאים בעוטף עזה באופן בלעדי. בכך, יחליפו אנשי הארגון את החמ"ל האזרחי שהקימה תנועת "אחים לנשק" והתארגנויות אזרחיות נוספות, שריכזו את הנושא עד כה ביוזמתם ובהתנדבות. במשרד הנחו את הצבא לגייס עשרות מאנשי השומר החדש בצו 8, בעלות של יותר ממיליון שקלים לחודש, לצורך ריכוז הפעילות. השומר החדש מציג עצמו כארגון א-פוליטי, אך אנשיו מרבים לפעול בהתנחלויות והוא מזוהה עם מפלגות הימין."

במקום להזרים כספים להתארגנויות הפועלות כבר, מבקשת הממשלה לגדוע הכל, וכל זאת כדי שהסיוע הנדרש למפוני הדרום לא יזוהה עם ארגוני המחאה, אשר בהיעדרה של ממשלה מתפקדת נכנסו מתחת לאלונקה. בלעדיהם, חיים רבים, כספים רבים, נפשות רבות, היו נפגעות עוד. בכך אין ספק. במקום לעזור למסייעים הגדולים ביותר של אזרחי ישראל, הממשלה שוב פוגעת, שוב הורסת. כמה היעדר חוכמה, היעדר יושרה, היעדר הגינות.

העצב, הצער, והאימה הממשית – כל אלה משתקים אותנו. אבל אסור לשתוק! אסור לשתוק לאנשי המדון הנמצאים בשלטון, ולכל אלה שסביבנו הדורשים מאיתנו לשתוק (והם רבים!). אסור לשתף איתם פעולה בקריאות מזוייפות לאחדות! אין אחדות עם פושעים, עם נוכלים ועם מי שהפקירו אותנו וממשיכים להפקיר אותנו בגלל שהאגו שלהם לא מאפשר להם להודות כי הם אינם האנשים שיוציאו את ישראל מצרתה זו (וזה במקרה הטוב).

במוקדם או במאוחר, אם בנימין נתניהו ועוזריו הרבים מספור לא יפנו את מקומם לטובת אנשים ראויים, לאנשים תיגמר הסבלנות. זה באמת עניין של זמן. האם אז נחזה בעינינו כיצד ישראל הופכת באופן רשמי למשטר מדכא ואלים כלפי אזרחיו שיקומו לדרוש את חירותו ממנו? האם נראה אנשים נרמסים בגלוי ברחוב על ידי קלגסי השלטון? אם נמשיך בדרך שבה אנו מצויים כעת, לכך הדברים יגיעו. ואסור לנו להגיע לכך! הדם רותח, ועלינו לנתב את הכעס לפעולה פוליטית מיידית של מחאה הדורשת שתי דרישות ברורות: שחרור החטופים עכשיו, גם במחיר של הפסקת אש (בוודאי! חיי אדם קודמים), ודרישה להכרזה רשמית של הממשלה על בחירות מוקדמות ברגע שהמצב הבטחוני יתאפשר. רק התחייבות כזאת אולי תצליח להשיב מעט את אמון האזרחים במדינה.

כה רבים היום, ובצדק רב,  מרגישים נבגדים. איתות מהממשלה כי יש הבנה של המתרחש בקרב הציבור עלול למנוע ממדינת ישראל להיכנס למצבי קיצון חסרי תקדים, שינבעו מחוסר האמון המוחלט שרוחשים כיום רבים מאזרחי מדינת ישראל לשלטון. אך מה נעשה וקשה לנו לדמיין תסריט שבו נתניהו נוהג באיזושהי הגינות?

המחנה הליברלי בישראל חייב להתחיל כבר עכשיו להתארגן באותה היעילות שהפגין עתה במלחמה, לקראת כוח פוליטי בשל, שיהיה מוכן לשעת פקודה, דקה אחרי סוף המלחמה. על הציבור הליברלי לפעול בכל הכלים והאמצעים שיעמדו לרשותו כדי למנוע את המשך שלטונם של האנשים שהמיטו על ישראל את אסונה הכבד ביותר מאז קום המדינה. אל תתביישו לדבר על פוליטיקה, ואל תאמינו למי שאומר לכם שזה לא הזמן. בוודאי שזה הזמן. זה הזמן לחשוב מחדש, זה הזמן להתארגן, זה הזמן לפעול. זוהי מלחמה על נשמת המדינה, לא פחות. אם לא ננצח רבים נוספים מאזרחי המדינה יאבדו את הבית.