רונה ברנס
מאמר זה פורסם גם באתר העוקץ
1.
"איטבח אל יהוד" – רוב תושבי מדינת ישראל היהודים אינם יודעים ערבית. אולם כולם מכירים את קריאת הקרב הזו, הנפוצה מאוד בהפגנות זעם ברחובות בחלקים ערביים שונים, בגדה המערבית, בעזה, בארצות ערב. אלה הן מילים מקפיאות דם עבור דוברי העברית היהודים. המילה העברית "טבח" כה בולטת בה וכה נוקבת בה, כה מאיימת, כה אלימה.
אני זוכרת את עצמי כילדה שומעת ונחרדת, מבועתת עד אימה בשומעי אותה בערוצי החדשות. כך יעשו לנו כל הערבים, לו רק תינתן להם ההזדמנות. על אמירה זו, על הבטחה מאיימת זו, פחות או יותר, גדלתי. אבל האמת היא שבכל השנים, גם שנות הפיגועים, לא נראה שהתממשה האמירה המחרידה הזו באמת. היו מעשי טבח בארץ ישראל ההיסטורית. היו מאורעות 1921, שבהם, כידוע, נרצחו הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו — אחת מן הגופות הושחתה כליל והועלמה על ידי הערבים, היו מעשי טבח ידועים ומזעזעים בפוגרום הידוע בחברון, בשנת 1929, והיו עוד סיפורים מאז של מוות נורא, ואף תוך כדי התעללות והשחתת גופות. הסיפורים על השחתת הגופות, אשר היו מוכרים וידועים, תרמו לאימת המוות המיוחדת מידי הערבים.
על הסיפורים האלה רבים מאיתנו, הישראלים היהודים, גדלנו והתחנכנו. ובכל זאת, נדמה היה לנו כי כל הנוראות הללו, אולי למעט הטבח בחברון, עדיין לא מימשו את הפחדים העמוקים שנטמעו בנו לשמע המילים "איטבח אל יהוד". משהו נורא, קולוסאלי, חורבני. הייתה אינתיפדה, היו פיגועים, היה טרור. אבל הם לא באו לטבוח בנו. האיום לא מומש. עד ה-7 באוקטובר. שאז מומש האיום, וכל הנורא שאפשר לדמיין, ושאנשים נורמליים לא רוצים לדמיין, גם לא בסיוטיהם, כל אלה התממשו. הייתה זו הצגת תכלית שחורה, רעה, טהורה של איטבח אל יהוד. שחיטת היהודים, שחיטת הילדים, אונס נשים ונערות וכן ההנאה משחיטתם ומן ההתעללות. כל החששות התממשו. כולן.
ביום ה-7 באוקטובר היה חוסר סדר ובלאגן. כידוע, לא רק לוחמי חמאס נכנסו לשטחי ישראל. לא רק אנשים שעברו אימונים צבאיים במטרה לשמש כוח צבאי הרסני, אלא גם מזדנבים למיניהם. אזרחים, גברים בגילאים שונים, גם נשים, שאיבדו כל אחיזה במושכות המוסר ונפלו למחשכי הקיום. הם אנסו, בזזו, הרגו, התעללו. נפשם האנושית לא סייעה להם ולקרבנותיהם. ממש כמו בסיפורים ששמענו על השחיטות הגדולות של היהודים באירופה, שבוצעו גם הן בחלקן הגדול על ידי המון מוסת, משולהב, עני וקנאי ביהודים. בדרך כלל, לא על ידי לוחמים מאומנים.
2.
"יום יבוא וזה הפלח הערבי המדוכדך, האובד בעניו, ימצא דעת, יפקח עיניו, ויראה לפניו מושבות עבריות פורחות ואנשים בהן מעט. הוא יראה וידע כי ידיו שלו, כי זיעת אפו שלו עשו את כל השפע הזה, והוא ימצא פתחון פה להשמיע גלוי, ולעין כל, את תביעותיו על השפע הזה…"[1]
את הדברים האלה כתב בשנת 1904 מנחם אוסישקין בחיבורו הידוע "הפרוגרמה שלנו", שבה ניסה להציע פרדיגמה חדשה להתנהלות היישוב היהודי בארץ, תוך קידום הרעיון של "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" – בניגוד למצב הקיים דאז שבו רוב עבודת הכפיים ביישובים החקלאיים היהודים נעשתה על ידי ערבים. עזתים עניים רבים קינאו ושנאו את היהודים, שכניהם. אכן, לא הם אלה שבנו את הקיבוצים, אבל אין ספק שרבים השתתפו לאורך השנים בעבודות בנייה ותשתיות שונות בישראל, בהיותם כוח עבודה זול. בתום עבודתם חזרו למשפחותיהם בעזה הענייה עם שטרות הכסף שקיבלו מהיהודים. לא, הם לא ראו ביהודים שותפים, וכפי שלמדנו בלי ספק לאחרונה, חלקם לא ראה בהם בני אדם כמותם. כפי הנראה מן הידוע לנו, חלקם אף העביר מודיעין וידיעות לרוצחים המוטרפים שהגיחו ב-7 באוקטובר מעבר לגדר.
בדומה ליהודים בגלות, שנשחטו על ידי אירופאים שכנים, יהודי ישראל שמעבר לגדר היו שונים כל כך, עשירים כל כך לעומתם, חיים בעולם אחר. הם לא היו שותפיהם. היהודים שחיו בקיבוציהם הירוקים, המרווחים והנעימים, היו לעומתם מלכים ובני מלכים. והנה יום אחד, נפרצה החומה המגנה על הארמון, וכל ההבטחה של העושר היהודי, והנקמה על רגשי התסכול וחוסר השוויון הנורא הייתה במרחק נגיעה. ההמון הושיט ידו, ופגע.
3.
ישראלים רבים חשים ואומרים עתה כי ב-7 באוקטובר נשבר משהו עמוק ביכולת היהודית לבטוח בערבי, לבטוח באדם שבו. אבל זאת רק משום שזכרוננו קצר, ואיננו זוכרים לפרטי פרטים את הזוועות שחוללו לנו האוקראינים, הבלארוסים, האסטונים (ועוד ועוד). סיפורים קצרים ושירים רבים נכתבו על הפוגרמים, המתארים את האלימות המופקרת שבה נהגו ביהודים ביבשת הקרה שמצפון מערב. האם הסאדיזם של עניי אוקראינה מבעית פחות מזה הערבי? לא. הוא לא. אבל האלימות והזוועה, ככל שקשה לנו להאמין, נוטות להישכח מאיתנו. מימדי הזוועה נוטים להישכח מאיתנו. איננו יכולים לזכור את הזוועה שהתרחשה בשואה, משום שאם נישא את הזוועה הזאת בחיותה באמת, לא נוכל לתפקד נוכח העולם.
לו נישא את הזוועה באופן חי, לא נאמין באנשים המתהלכים בינינו ברחובות הראשיים, קונים קפה, קונים בגדים לחורף הקרוב, גרביים לילדים. כולם יכולים היו, בנסיבות חיים אחרות, לפרוץ אלינו הביתה, אל ביתנו השברירי שבנינו או השגנו, ולחרב. חיינו הם הפקר. היו תמיד. ודבר לא השתנה. זוהי הבנה קשה ונוראה ואיתה חייבים לחיות.
הברבריות המזעזעת שלה היינו עדים בלא יכולת להושיע ב-7 באוקטובר הנורא לא תניח לנו עוד זמן רב, אבל אז היא תרחק מאיתנו, אפילו בלי שנרגיש בכך, וההיסטוריה האנושית תספוג את המראות הללו אל תוכה. עד שהיא תתעמעם בזכרון האנושי, ההיסטורי. עד כמה שקשה לנו להאמין בכך עכשיו. כך יהיה, וזה יקרה מהר משאנו מדמיינים, כי החיים חזקים מהמתים.
4.
בהיותי בימים אלה מחוץ לישראל, וחשופה לאנשים רבים אשר מצדדים בצד הפלסטיני, אני מתחילה להבין כי הדרך היחידה שלנו להמשיך הלאה עוברת דווקא דרך ההכרזה האמיתית: לא נסלח, ולא נשכח, כעניין של מדיניות, כעניין של כבוד למתים שלנו, לעצמנו, ועם זאת, בתוך הסלידה הנוראה, האיבה והשנאה – נהיה חייבים לכרות הסכם שלום. לא עם הרוצחים, אבל כן עם בני עמם. הידיים תרעדנה, והלב לא יאמין, ואין ספק שכל צד לא יבטח בצד השני, ואף ישנא מאוד, אבל לא תהיה לנו ברירה.
וכן, למרבה הצער, שלום אינו אומר סוף לאלימות. שלום הוא תהליך לקיום הדדי מתוך מטרה מוצהרת לחיות בכבוד הדדי, ומתוך הכרה באנושיותה, לאומיותה, כבודה – וזה חשוב, כבודה – של הקבוצה השנייה. הדרך היחידה לעשות זאת היא תוך נקיטה בפוליטיקה אנושית, צנועה, הסכמי שיתוף פעולה קטנים, הפסקת אש, פירוז חלקים מוסכמים מנשק לתקופת מבחן, והתחייבויות הדדיות שיצביעו על נכונות שני הצדדים לעשות מאמץ להבטחת שלומו של הצד האחר.
הבטחת השלום תהיה חייבת גם להיעשות בתוך כל קבוצה פנימה, והנהגת כל קבוצה תהיה אחראית על ריסונם של הכוחות האלימים והרדיקליים המצויים בה. האלימות המזעזעת, משולחת כל רסן אנושי, שהערבים הפלסטינים הפגינו בסבב הלחימה הנוכחי מכריחה אותם לתת בטוחות משמעותיות להתמודדות הנהגת הפלסטינים עם הכוחות האפלים שבתוכה. גם היהודים יצטרכו להבין כי חלקים משמעותיים מתוכה ובתוך תפיסת עולמה של מדינת ישראל ומדיניותה הרשמית, מונעים היתכנות לחיים שקטים עם השותפים הפלסטינים לחלקת האדמה הקטנה בין ישראל לשטחים הפלסטינים.
זהו הזמן להחלפת הנהגות מאסיבית, שינויי מחשבה יסודיים ופעילות נחושה להבטחת החיים בשלום של כל יושבי הארץ. זהו הזמן להתנגד לרדיקליזם דתי, משיחי, אימפריאלי, יהודי או ערבי. האינטרס היהודי-ישראלי והאינטרס הערבי-פלסטיני אינם לגמרי סותרים, והאינטרס המשותף החשוב ביותר – קרי, לא עוד מלחמות עקובות מדם, ולא עוד מעשי זוועות שמערערים את אנושיותינו – הוא חזק יותר מהניגודים הרבים בין הקבוצות. זה הזמן לפעול לפתרונות פוליטיים מיידיים להבטחת השלום באזור. אנו חייבים זאת לכל המתים, המעונים וההרוגים שבצד שלנו, הישראלי, ולכל החפים מפשע שמותם הנורא נגרם מן הלחימה בצד השני, הפלסטיני. מי ייתן והאנשים הרעים והסדיסטים, אשר ביצעו את זוועות אוקטובר ואשר ויתרו על אנושיותם, יועמדו לדין ויעמדו לגורלם הראוי. ומי ייתן והשורדים הרבים של המלחמה הארורה הזאת, הישראלים והפלסטינים, יידעו לוודא כי לא רוצחים שפלים (רוצחי החמאס ומשתפי הפעולה עמם) יקבעו את סדר היום של חייהם, אלא מחשבתם שלהם – הצלולה, הפרקטית, השואפת לחיים טובים.
בהיותה הגורם החזק באזור, על ישראל להיות הראשונה לנקוט בצעדים משמעותיים לבניית אמון, ולהוכיח כי היא איננה מעוניינת להתרחב לעזה או להרחיב את שטחיה בגדה, לוודא כי אזרחיה המתנחלים ביהודה ושומרון אינם פוגעים באזרחים פלסטינים ולוודא כי קולות הקוראים לגירוש אזרחים פלסטינים ממקום מגוריהם יושתקו בשאט נפש ויוקעו מהלגיטימיות הציבורית.
המחנה הליברלי צריך להתעשת ולכונן עצמו סביב מטרות מוגדרות לקראת סיום הלחימה, בניית הנהגה חלופית פוליטית בהקדם האפשרי, דרישה תקיפה לקיום בחירות בהקדם האפשרי וגיבוש ממשלה ליברלית ראלית, אשר תהיה מקובלת על מרבית הציבור, היהודי והערבי, בישראל. אכן, חלק מהמשימה הקשה של ההנהגה הליברלית הרצויה תהיה הכללתם של ערביי ישראל, דווקא בזמנים האלה, בתוך כל הנהגה פוליטית לגיטימית. הדרך קדימה היא דרך משותפת. האינטרסים המשותפים כאן הם רבים, ועלינו להתמקד בהם. זוהי שעת חירום. או שנצליח לגבש ממשלה ליברלית כזו או שנופתע על ידי הצלחתה המסחררת של ממשלה משיחית, קיצונית דתית-יהודית, שעלולה להביא לאסון גדול אפילו יותר מזה שידענו ב-7 באוקטובר הנורא.
בתמונה: הדס קלדרון מקיבוץ ניר עוז שבה לביתה 3 שבועות לאחר הטבח. אימה נרצחה, ושני ילדיה, סהר וארז קלדרון נחטפו יחד עם אביהם עופר על ידי החמאס ונלקחו לרצועת עזה.
צילום: מעיין טואף, לשכת הצילום הממשלתית.
Maayan Toaf/ GPO
[1] מנחם אוסישקין, "הפרוגרמה שלנו", בתוך: אלכס ביין (עורך), ספר אוסישקין, עמ' 117.
אשפתון להמון 