רונה ברנס

מיכאל ספרד הוא אחד האנשים הכי אמיצים בישראל. הוא גם אחד הקולות בשמאל הישראלי שאותם אני מכבדת יותר מכל, על רהיטותו, על בהירותו המחשבתית ועל נסיונו להיות הוגן. בספרו החדש "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (2025, הוצאת קרן ברל כצנלסון) כל אלה באים לידי ביטוי מזהיר. זהו ספר המאתגר את הקורא והפותח דלתות רבות למחשבה מחודשת על המציאות הקשה בישראל היום.

ספרד הוא עורך דין ידוע המתמחה בזכויות אדם ובדין הבינלאומי, והוא קנה את שמו בעיקר בזכות מעורבותו בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, כמייצג המשפטי בתיקים משפטיים, שהפכו להיות מקרי מבחן ידועים לזכויות האדם בישראל, בעיקר בכל האמור לזכויות הפלסטינים החיים תחת הממשל הצבאי בישראל, וגם כמייצגם של עמותות המזוהות עם השמאל בישראל כגון עמותות זכויות אדם הפועלות למען זכויות פלסטינים בגדה המערבית. נוכחותו העקבית בצמתים כה רבים בעיצוב פני השמאל הביקורתי והאופוזיציוני בישראל היא אחת הסיבות שכדאי כל כך להקשיב לו. באחד החלקים הפותחים בספר למשל, ספרד מספר על חלקו המפתיע בסיפור הקמתו של ארגון "שוברים שתיקה" שהתחיל כתערוכת צילומים אנונימיים שנשאה שם זה בשנת 2004. לא רק שהוא היה שם, הוא עדיין ישנו שם, והוא עדיין פועל ללא חת באווירה ציבורית שנעשית יותר ויותר עוינת ואלימה, מצוייד בשכל חריף ובעקביות ועקשנות מעוררות השתאות, גם אם לא מסכימים עם עמדותיו ומסקנותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות.

התזה המרכזית והתשתיתית שספרד מבקש להציג בספרו היא זו: מה שמכונה היום "ההפיכה המשטרית" (או בלשון שגורה יותר "ההפיכה המשפטית") הוא למעשה תוצאה ישירה של מציאות הכיבוש הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון ובעיקר של אידיאולוגיית הימין הקיצוני, הדתי, אשר מבקשת להפוך מצב של כיבוש למציאות של סיפוח. הם עושים זאת באמצעות הליך של הכללת הגדה המערבית, מבחינה חוקית ומשפטית ובאמצעות תהליכי חקיקה הדרגתיים, תחת ריבונות ישראלית דה פקטו. תהליכים אלה התרחשו לאורך העשור האחרון, תחת ממשלות נתניהו בעיקר ובגיבוי מערכת המשפט בדרך כלל. ועם זאת, עדיין החסם העיקרי בפני האצת הליך הסיפוח נותר הרשות השופטת, על בתי המשפט והיועצים המשפטיים. על כן הצורך הדחוף לנטרלם מכוחם. עם זאת, ספרד חוזר שוב ושוב על עמדתו לפיה בית המשפט העליון, למרות בלימות נקודתיות פה ושם (שזכו להדים רבים) דווקא איפשר באופן כללי את התהליכים הרחבים של החלת ריבונותה החוקית של ישראל על הגדה המערבית.

ספציפית, ספרד מצביע על הקשר הישיר בין העובדה שהימין המתנחלי קנה בעשור האחרון אחיזה אדירה בשלטון הישראלי ובמשאביו המדינתיים לבין הדחיפות לשנות את החסם הדמוקרטי היחיד אשר עומד בפני תכניותיהם לסיפוח השטח הפלסטיני בלא הענקת אזרחות לתושביו. גם בלי להסכים עם התזה הסופית, אין ספק שספרד מציג את טיעוניו באופן משכנע, מבוסס, ורציונאלי. גם בלי להסכים לפרשנותו של ספרד בדבר הקשר שבין הקרע הפנים-ישראלי לבין הקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, הרי שהקוראים ימצאו בספר מדריך מרתק ובהיר להבנת המציאות הישראלית היום, דרך ניתוח פוליטי-חברתי שמציע ספרד, המבוסס על מקרים פרטיים, על עבודתו כעורך דין ועל היותו מתבונן ביקורתי וחריף של מדיניות ישראל, כבן התרבות הישראלית המכיר אותה הכרות אינטימית.

בתמונה: מיכאל ספרד, מקור: ויקיפדיה

עם מרבית הטענות שמביא ספרד קשה להתווכח, משום שהן טענות עובדתיות נכונות. הפרשנות היא כאמור סיפור אחר. דוגמה  מצויינת היא הקטע המתאר את מה שספרד מכנה "האפרטהייד הישראלי" ביהודה ושומרון. עם העובדות קשה להתווכח: ישראל כוננה שתי שיטות חוקיות שבהן שני סוגי אוכלוסייה מנוהלים בשטחים המנוהלים על ידי צבא ישראל: יהודים וערבים, יהודים בעלי זכויות אזרח, והערבים נעדרי אזרחות ונעדרי זכויות (כולל זכות התנועה, חופש הביטוי, חופש המחאה הזכות לבחור ולהיבחר—כלומר להשפיע על הנעשה – ועוד). מסקנתו החד-משמעית של ספרד לפיו מדובר באפרטהייד היא מסקנה משפטית, הנשענת על פרשנותו לדין הבינלאומי ולתחולתו על המקרה הישראלי-פלסטיני. הדבר אשר חסר במיוחד בדיונים מסוג זה בספר הוא הקשר היסטורי, אשר בהחלט יכול לערער על הפסקנות החד משמעית שדרכה מציג ספרד את הכותרת "אפרטהייד" כאילו זוהי פרשנות המציאות הלגיטימית שאין בלתה. ספרד לא עוסק במציאות המדינית הפנים-פלסטינית המבוקעת, או ביחסי הפלסטינים עם הממלכה הירדנית למשל (אשר שללה את אזרחותם *הירדנית* של הפלסטינים תושבי הגדה רק בשנת 1988 למשל). ספרו עוסק באחריותה הבלעדית של ישראל על המצב (ואמנם, יש מקום לטעון לאחריות כזו, לאור החלטתה של ישראל להישאר הכוח הכובש בשטחים). במילים אחרות, אין דיון היסטורי בנסיבות ההיסטוריות שהובילו למצב האנומלי שבו ישראל שולטת בשטח שבו נמצאים בני אדם שאינם אזרחיה לצד כחצי מליון מאזרחיה, דבר אשר מוביל מיסודו לאפליה, דיכוי וטינה מצטברת – וכל זה על רקע קונפליקט לאומי ולאומני מדמם שקדם למצב זה. במיקודו זה מצוי חוזקו של הספר אך היעדר ניתוח כללי יותר של המציאות יכולה להיראות גם כנקודת חולשה בו.

ספרד מסביר באופן מאיר עיניים כיצד הפכה מדינת ישראל בעשור האחרון של השלטון הצבאי בגדה (שכונן החל מ-1967 כדי למשול על השטחים שנכבשו מירדן וממצרים – הגדה המערבית ועזה בהתאמה) לחלק מהמבנה השלטוני של המדינה. ספרד מסביר שלפי הדין הבינלאומי יש להבדיל בין גופי השלטון של המדינה הכובשת לבין הגוף המנהל האמון על  השטח הכבוש של המדינה – ובספר הוא מתייחס בעיקר לגדה המערבית, אם כי גם עזה כלולה בכך. כדי לייצר את ההבדלה הזאת יצרה ישראל את המנהל האזרחי אשר שייך מבחינה ארגונית לצבא ולא למשרדי המדינה.

שנת האפס מבחינת ספרד בהקשר השינוי שישראל מקדמת במעמדה החוקי של הגדה היא 2017, אז עבר לראשונה בחוק ההסדרים תחת ראש הממשלה נתניהו חוק המאפשר גזל קרקעות על ידי המדינה מידיים פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית, תוך  הלבנת פולשים לקרקעות פרטיות מסוג זה והפקעת קרקעות כאלה בדיעבד מידיים פלסטינים לידיים יהודיות. זוהי נקודת תפנית חשובה משום שלפי ספרד, זוהי הפעם הראשונה אשר בה נחקק חוק בישראל אשר תחולתו המפורשת מסדירה את המציאות החוקית בגדה המערבית, אשר אינה מוגדרת באופן רשמי כשטח ישראל.  זהו חלק מהליך שאותו רבים נוהגים לכנות הסיפוח הזוחל.

אך כשספרד רוצה להסביר את שנת האפס של "ההפיכה המשטרית" הוא חוזר דווקא לשנת 2010 ולראיון אחד ספציפי שערך בן כספית עבור עיתון מעריב עם תנועת "אם תרצו". לפי  ספרד, היה  זה הראיון אשר התניע את קמפיין ההשחרה המאסיבי, שזכור עדיין לרבים, שיזמה עמותת אם תרצו כנגד עמותת שמאל וזכויות אדם כגון שוברים שתיקה, בצלם, יש דין ואח', ואולי יותר מכל – נגד הקרן החדשה לישראל (באמצעות קמפיין השחרה שכינה אותה למשל "הקרן לישראל החדשה" – שם שקנה אחיזה איתנה בציבור לפי מיטב שיפוטי) תוך כינויים בוגדים ותומכי טרור. כל זאת בשל  עמדותיהם הביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ב-2015 יזמה "אם תרצו" את הקמפיין הזכור לשמצה בשם "קמפיין השתולים". בכתבה של ערן סיקורל מתאגיד השידור הציבורי "כאן" מ-2025, שציינה עשור לקמפיין זה, סיקורל ציין כי הקמפיין הזה "שינה את הכללים": "עם מוזיקה של סרט אימה וקריינות מאיימת, הוא הציג את פעילי ארגוני זכויות האדם – לא כיריבים פוליטיים לגיטימיים, אלא כ"שתולים".'

לעתים מרשה לעצמו ספרד מעט יותר מדי סגנון חופשי בכתיבתו, אגב חשיפה פתוחה יחסית של קשת הרגשות אשר דמויות שונות מייצרות אצלו. כזהו למשל, במיוחד, הקטע העוסק  ברונן שובל ותנועת "אם תרצו". ניכר מאוד הבוז העמוק שרוחש מחבר הספר לעמותה ולאנשיה ובראשם לשובל, וזה אינו תמיד משקף באופן חיובי על ספרד ובטח לא על סגנונו ובהירות מחשבתו המאפיינת אותו בדרך כלל, ובספר בפרט.

אך גם עם נקודות חולשה אלה, זהו ספר המבקש להעמיד בפני הקוראים את המציאות כפי שהיא נחווית מאדם הבקיא בה עד נימי נשמתו, הפעיל בה כפועל מקצועי וידען. מיכאל ספרד הוא למוד קרבות בשדה זכויות האדם והפגיעה בזכויות האדם בהקשר הישראלי-פלסטיני, במיוחד ביהודה ושומרון ומשום כך זווית הראייה שהוא מציע לנו בנדיבות ובפתיחות נדירה היא בעלת ערך אדיר לישראלים החפצים לנסות להבין מקורות המציאות הקשה של היום כדי לנסות להבין את הנתיבים האפשריים ברי הקיימא לעתיד.

פעמים רבות  ספרד הוא שופט נטול רחמים למדינת ישראל. פעמים רבות הוא אינו מאמין ברצונה הטוב של המדינה (במובן bona fide), פעמים רבות יותר הוא רואה במדינת ישראל שקרנית מניפולטיבית, ובמבט ציני רואה בה בעלת יצר כיבוש ותאווה לשטחים (דבר שלדעתי אינו מתיישב עם המדיניות ההססנית והבלתי עקבית שישראל הדגימה לאורך עשורי כיבוש יהודה ושומרון). לעתים הוא אף משווה במובלע ובמשתמע בין מחוייבויות בית המשפט העליון הישראלי למחוייבות לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ובכך מתעלם מהמצב הקשה שעמו מתמודד בית המשפט שבו מצד אחד עומדים מולו אזרחי מדינתו ומצד שני אנשים ללא מעמד השייכים לקבוצה המוגדרת כאויבת. עם רבים מטיעוניו המוסריים, ההיסטוריים והאנליטיים של ספרד איני מסכימה. כזוהי למשל מסקנתו שמדיניותה הקיצונית והאנטי-דמוקרטית של ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי אזרחיה שלה נובעת באופן כמעט דטרמיניסטי מאיזה תסביך שורדים של היהודים פוסט-השואה. כך, ספרד מסביר שנתיב הכוחנות נבחר ליהודים שבחרו בדרך הלאומית במשרפות אושוויץ – דבר שכהיסטוריונית איני מקבלת כטיעון רציני. פעמים רבות, אם כן, מסקנותיו וניתוחיו לוקים בפשטנות יתירה. דוגמה בולטת נוספת היא התייחסויותיו של ספרד לאמונתו כי הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחים הפלסטינים הם שורש כל רע בחברה הישראלית ושלא ניתן להילחם בהפיכה המשפטית/משטרית בלי מאבק בכיבוש. אין בכוונתי לטעון שאין קשר בין שליטתה המתמשכת של ישראל בפלסטינים לבין ההתדרדרות הדמוקרטית של החברה והמדינה. בוודאי שיש, אבל הקשר אינו פשטני כפי שלעתים עולה מן הספר, כך גם הרקע לשורשי הכוחנות הישראלית, כאמור. הרקע והשורשים לכוחנות אינהרנטית ישראלית זו (וגם לצדדים החיוביים יותר של ישראל כמדינה וכחברה) מצויים עשורים רבים לפני מלחמת העולם השנייה.

ובכל זאת, אני ממליצה על הספר לכל החפץ או החפצה להעמיק את בקיאותו בנעשה בישראל בשני העשורים האחרונים מנקודת מבט של אדם הפעיל בשטח ובקיא בנעשה, ולכל מי שחסרה לו שיחה אינטליגנטית ומאתגרת על המצב שאליו הגענו. בתקווה, ספר זה יתרום להבנת הדרך החוצה מן הנתיב הנוכחי שבו אנו צועדים, אשר מאיים על המדינה היהודית הליברלית והדמוקרטית שהייתה מושא שאיפתם של דורות רבים של יהודים, מאז המאה ה-19 ועד היום. בספר הזה צריך לקרוא כדי להבין מול מה אנו לוחמים. גם מי שאינו מסכים עם ספרד לא צריך להילחם בספרד אלא ללמוד ממנו כיצד ואיפה צריך ואפשר לשנות את המציאות.

מיכאל ספרד, "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית" (קרן ברל כצנלסון, 2025), 181 עמודים מודפסים

עוד ממיכאל ספרד: