*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים
רונה ברנס
איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.
אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023 ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות שני בניו, מתי, ובן דנציג. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן. רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.
אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.
בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.
אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.
כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.
בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.
קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.
בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.
ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.
סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.
בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.
מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.
המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).
אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.
רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".
עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.
לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.
סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.
בתוך הרעש הפוליטי הישראלי הבלתי נסבל, אנו הישראלים צריכים לדעת שמדינתנו הפכה למדינה השנואה ביותר בעולם המערבי. אמנם, הסיבות לשנאה זאת מורכבות, אבל אחת הסיבות היא בלי ספק התנהגותה של מדינת ישראל.
נכון הוא שרבים מדי בשמאל הישראלי מכחישים את חשיבותן המרכזית של סיבות נוספות לשנאה זאת – והמרכזית שבהן היא אנטישמיות מובנית, אשר במהלך ה-150 שנים האחרונות הופצה בכל העולם. אבל לא ניתן להכחיש את מרכזיות התנהגותה והחלטותיה של ישראל עצמה. שהרי, כפי שהזהיר אותנו דוד בן-גוריון בתחילת שנות החמישים, עתיד היהודים ייקבע לא על בסיס מה שיאמרו הגויים אלא על בסיס מה יעשו היהודים. בסוף, המעשים ניכרים. בדרך כלל זה לוקח זמן, וצריך התמדה במעשים, אבל בסוף הם ניכרים.
וזה מוביל אותי ליאיר גולן, שהאשים את ישראל לאחרונה שהיא נוהגת כמדינה לא נורמלית, אשר "הורגת תינוקות כתחביב". בעקבות כך קמו רבים, ובעיקר כמובן חברי הקואליציה והממשלה, והאשימו אותו ב"בגידה", בגרימת נזק תדמיתי אדיר לישראל ואף בהדהוד קוסנפירציות אנטישמיות על אודות המדינה היהודית. אין ספק – זהו משפט אומלל שלא היה צריך להיאמר. גולן הודה בזאת בעצמו והתנצל.
אבל צריך להדגיש כי העולם לא מעוניין כמעט בכלל במה שאומר יאיר גולן, כי הוא רואה את מעשיה של ישראל. הוא רואה ושומע את דבריהם של חברי הממשלה והקואליציה אשר ביניהם היו שכינו את תקופתנו תקופה של נסים ושל הזדמנויות, שקראו להחריב את עזה על יושביה בטענה כי אין בה חפים מפשע, והיו שקראו לסלק את תושביה הערבים ולקדם התיישבות יהודית בעזה. אבל יותר מכל, הוא רואה את התמונות מעזה, ושומע את הסיפורים מעזה, על משפחות שלמות שנמחקו, על ילדים גדועי איברים, על נשים הרות שנפגעו, ורואה את ההרס הבלתי נתפס של הרצועה. ולא רק בעזה. יום יום ובכל ערוצי התקשורת המרכזיים בעולם הגדול שומעים על עקירת תושבים סיסטמטית בגדה המערבית, כדי לפנות עוד אזור בטוח למתנחלים יהודים, כדי לייצר אזורים "נקים מטרור" כביכול, העולם שומע ראיונות (אמנם, שפעמים רבות מוצגים במסגרת לא הוגנת – אבל עדיין) עם מתנחלים קיצוניים אשר באדנות טיפוסית המוזנת מהעת הפוליטית הנוכחית מספרים בגאון על שאיפותיהם להקים את בית המקדש השלישי במקום המסגדים שעל הר הבית (ראו למשל כתבה מהעת האחרונה ב-גארדיאן). העולם יודע על התכניות המפורסמות של ממשלת ישראל להקים עוד ועוד התנחלויות יהודיות בגדה המערבית, שאותה היא טוענת שאינה מספחת. כחצי מליון ישראלים חיים היום בשטח (מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, הגדה המערבית) אשר בתוכו מונהגים חוקים נפרדים לערבים פלסטינים ולישראלים. איך אנו נותנים לזה לקרות?
אמנם, אני משתמשת בביטוי "מתנחלים קיצוניים" אבל העולם רואה באנשים הללו את ישראל. וכן, אין ספק שיש סיקור מאסיבי שמבקש לצייר את ישראל כולה בצבעי האג'נדה המתנחלית הקיצונית ובאמצעותה לקעקע אותה כמדינה לא-לגיטימית, אבל מאחר ושניים מהשרים הבכירים ביותר שבממשלת ישראל שייכים לקיצוני הקיצוניים של הקבוצות הדתיות והאלימות ביותר בחברה, קשה להכחיש פירוש לגיטימי זה של המציאות. האם הישראלים אינם מפרשים באופן דומה את החברה הפלסטינית?
בנאום בטקס הסיום של בוגרי ישיבה יוניברסיטי בניו-יורק שנשאה לאחרונה רחל גולדברג-פולין, אמו של הירש גולדברג-פולין זכרו לברכה, היא הזכירה לנו כי מה שמגדיר אותנו כבני אדם אינו מה שאנו חושבים, ואינו מה שאנו אומרים, ואינו מה שאנו מאמינים בו, אלא רק מה שאנו עושים. כל עוד הישראלים מאפשרים, במעשה או במחדל, לאג'נדה ההרסנית, האלימה והרשעה של המתנחלים מעדת סמוטריץ' ובן-גביר לשגשג ולהיהפך לאג'נדה המובילה של מדינת ישראל, האשמה היא על הישראלים, עלינו.
אנו, הישראלים, אוהבים להצביע על הפלסטינים ולטעון כלפיהם שהם לא הצליחו לייצר הנהגה שוחרת שלום, ובמקום זאת אפשרו לקיצוניים ביותר, לאלימים ולדתיים-הפונדמנטליסטיים ביותר להשתלט עליהם. ומה איתנו? האם איננו צועדים בדרכם? האם איננו מאפשרים לאנשים שהיו מעורבים בטרור, לקחת חלק בקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית? איתמר בן-גביר, האיש שבנערותו הוקלט זמן קצר לפני רצח ראש הממשלה רבין כי "נגיע גם אליו", הוא השר האחראי על המשטרה, ובסך הכל, עולם כמנהגו נוהג.
כחברה חפצת חיים עלינו להקיא מתוכנו את אלה המבקשים למחוק את תרבותם וזכויותיהם של הערבים כדי לאפשר תרבות יהודית אקסקלוסיבית בארץ ישראל. אנו צריכים לחזק את החלקים בתוכנו שפועלים לשלום, לדו-קיום, לכבוד בין העמים, תפיסת עולם המאמינה באדם, המכבדת אותו והמפתחת אותו.
נכון, גם אם מדינת ישראל תצליח להתגבר על הכוחות השפלים המושכים אותה מטה אל התהום, חלקים חשובים במדיה העולמית עדיין ימשיכו להיות נגד המדינה היהודית, וחלקים עצומים בעולם הערבי והמוסלמי ימשיך לשנוא אותנו בשלהבת אדירה, וחלקים לא מעטים בעולם המערבי ימשיך אף הוא בכך. אבל כך היה גם בעבר, ואנו יכולים להתמודד עם זה, עם כי הידיעה על ההכרח בהתמדודות זאת מסב צער רב.
אבל לפחות היהודים יעשו את מה שנכון לעשות. ומה שנכון הוא להושיט יד לשותפינו האזוריים ולא לצפות שנוכל לחיות פה על בסיס הטלת אימה בלבד ועל בסיס איזו עליונות צבאית, שלא בהכרח תחזיק לנצח. עלינו להיות חזקים מול אויבינו אבל במקביל, עלינו לייצר דרך שתאפשר לנו חיי כבוד הדדי, וחיי שלום אמיתי, מתוך שותפות שתוכל להיבנות – של אינטרסים משותפים, המבוססים בראש ובראשונה על השאיפה לחיים טובים.
מדינת ישראל נוצרה כדי אפשר ליהודים קיום מכובד בתוך העמים. שאיפה צנועה ופשוטה זו הייתה סוד משיכתה האדיר עבור יהודים רבים מכל העולם. הם לא הגיעו לכאן כדי להקים את המקדש וכדי לחיות על כל שטחי ישראל התנכ"ית, ורובם היו מתנערים מהציונות לו מנהיגיה היו אנשים הדומים למנהיגי מדינת ישראל היום. על צאצאי היהודים ההם, שחברו לציונות ולהקמת מדינת ישראל, להתנער מהקיצוניים שתפסו את עמדות ההנהגה ומבנימין נתניהו אשר משיקוליו הצרים מאפשר כל זאת.
Adam Kirsch, On Settler Colonialism (W. W. Norton and Company, 2024). 142 pages
רונה ברנס
בסוף שנת 2024 פרסם אדם קירש (Kirsch) – עורך בכיר ב-Wall Street Journal , מבקר תרבות ומשורר – ספר דחוף בעתו. הוא קרא לו "On Settler Colonialism". זהו ספר קטן בהיקפו המאופיין בכתיבה בהירה ויפה ואולי חשוב מכך בנסיון להיות כן מול העולם, מעשה רדיקלי בפני עצמו. בהקדמה הוא מסביר כי המניע לכתיבת הספר היה מתקפת החמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023, והתגובה המיידית שהוא ראה וחווה בארה"ב בקרב האליטה האינטלקטואלית, בקמפוסים ובמקומות אחרים. אבל מרבית הספר כלל אינו עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי ואף לא בשבעה באוקטובר. מן הספר עולה טיעון ברור עיקרי: שכבת האינטילגנציה (דיונו נוגע לעולם האנגלוסקסי) המירה את החיפוש אחר מהות המציאות בחיפוש אחר הנכון והצודק, קביעת המוסר, וזוהי בחירה הפוגעת ביכולת שלנו להבחין בין אמת ושקר, בין נכון ולא נכון, ולעתים, למרבה האירוניה, גם בין טוב ורע. רבים רואים בהתרחקות זו מהמציאות כאחת הסיבות שהובילו גם להפסד המדהד של האליטה האינטלקטואלית בפוליטיקה האמריקאית, כפי שהדבר התבטא בבחירתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. ואמנם, אחריותה של השכבה האינטלקטואלית למצב הפוליטי היום, לא רק באמריקה אלא בעולם כולו, הוא אחד הנושאים הדחופים לעסוק בהם. ספרו של קירש יכול להוות תרומה מועילה מאוד לדיון זה.
את ראשית דיונו מקדיש קירש לאופני הבנייה הטיפוסיים והדומיננטיים בעשורים האחרונים של ההיסטוריה אמריקאית ואת השגרה החדשה שבה מלומדים עוסקים בהיסטוריה של ארה"ב, לא רק מתוך עמדה של בושה אלא מעמדת תוקפנות של ממש כלפי מושא מחקרם, עמדה המאפיינת יותר ויותר את חוגי השמאל האיטלקטואלי בעולם בכלל בהקשרים שונים. הוא מדגים כיצד מוצגת היסטוריה האמריקאית כשקולה להיסטוריה של נישול העמים הילידיים ביבשת אמריקה, ואשר מקדמים את ההבנה לפיה אין היסטוריה אחרת שראוי לדון בה. הילידים בספרים שבהם הוא דן מוצגים לפי מסורת מחשבתית דומיננטית זו כקבוצה תרבותית נעלית, נשגבת לעומת התרבות האירופאית המתנחלית, המתוארת באור של אלימות, חמדנות ורוע. מדובר למעשה בגירסה של אגדה עתיקה, האגדה הארקדית (מלשון ארקדיה), של עולם קדמון טהור שהיה קיים בעבר ומסמל מעין גן עדן אבוד – אגדה שהתגלגלה אחר כך בצורות נוצריות, מודרניות ואחרות. זהו המיתוס שמעדיף את הכפר על העיר, את האותנטיות שבחיי הטבע על פני הרקבון האורבאני שמציעים רחובותיו הצפופים של הקיום האנושי שבסביבת העיר, אשר בתחכומיו מתרחק אט אט מן "המקור הטבעי". הכמיהה המסורתית, ואולי הטבעית, לחזור לאחור, לפני כל התסבוכת המטונפת הזו שמקיפה אותנו. עבור רבים, "העמים הילידים" מסמנים בדיוק את זה. גם הפלסטינים, בכלל העמים מסוג זה כפי שהם נתפסים בקרב מעגלים אינטלקטואלים רבים מאוד, מסמנים לרבים בדיוק את זה. לא רק צדק משפטי, אלא צדק פואטי, צדק אסתטי, של החזרה לאדמה. הפלסטינים "שייכים" לאדמה ממש כשם שהיא שייכת להם. אירוניה גדולה, שלא כאן המקום להרחיב עליה, היא שהחזרה לאדמה הייתה אחד הרעיונות המרכזיים שעליה גם נשענה הלאומיות היהודית שראשיתה במאה ה-19, שהובילה להקמת התנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל. אדמת ארץ ישראל, כידוע, נושאת משמעויות מיוחדות בהלכה היהודית באופן שאינו מתקיים לגבי אף פיסת אדמה אחרת בעולם.
נקודה מעניינת שאליה קירש מתייחס בהקשר השייכות הטבעית לאדמה לעומת הטענות הכוזבות כביכול להשתייכות זו (של המתנחלים, "הקולוניאליסטים") היא האופן שבו אינטלקטואלים מסוגים שונים (אקדמיים, אמנים, כותבים) בוחרים לכנות את ארה"ב בשם "אי הצב", Turtle Island. זאת, כביכול, לפי האופן שבו המקום כונה על ידי הילידים אשר קדמו להגעת הקולוניאליסטים האירופאים. שם זה משמש כינוי אשר חותר תחת הלגיטימיות הבסיסית ביותר של קיומה של המדינה האמריקאית, "כשם קוד" כפי שמכנה זאת קירש, ל"א-לגטימיות האמריקאית" ולהעדפת הקיום שקדם לקיומה של ישות רעה זו. שלושה שבועות לאחר מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר דיברה ד"ר ג'סקיראן דילון (Jaskiran Dhillon), פרופסורית עמיתה ב"ניו סקול" בארוע תמיכה פרו-פלסטיני באוניברסיטה, ושם כינתה את המוסד האמריקאי שבו היא מלמדת וחוקרת "אוניברסיטה על אי הצב", וזיהתה את מקומה הגאוגרפי כ"הקולוניה ההתיישבותית אשר אנו מכירים כארצות הברית של אמריקה" (עמ' 54). באופן טיפוסי, אפילו כאן קירש כלל אינו מציין את הדברים שהמלומדת אמרה בעניין ישראל/פלסטין. בהקשר "אי הצב" והשימוש הפוליטי-תרבותי בו, קירש ממשיך ומסביר כי בניגוד לטענה הנפוצה במעגלים רחבים בספירות "האינטליגנציה", לפיה השם אמריקה או ארה"ב של אמריקה הוא תוצאתה של השתלטות אשר מטרתה שינוי זהות המקום, דווקא השם "אי הצב" הוא זה אשר מבקש לשנות את זהותו של המקום. שהרי, הקבוצה אשר כינתה אזור מסויים באמריקה הצפונית בשם זה לא כינתה כך את היבשת כולה, שלגביה לא היו לה ידיעות ברורות, וכן, לא כל הקבוצות הילידיות כינו כך את הארץ שבה הן חיו. לכן, כפי שהוא מבהיר, יש כאן גם אי הבנה תרבותית חמורה, אשר מקורה, כפי שמציין קירש, בנסיון לא להתעניין בעבר "המקורי" – נפלא או נורא ככל שיהיה – אלא דווקא להבנות את העתיד. (עמ' 55).
*
אחת הטענות שאותה מציג קירש כיסוד להבנת צורת המחשבה של הביקורת כלפי תרבות "הקולוניאליזם ההתיישבותי" היא זו: "ההשתלטות [invasion] איננה ארוע, אלא מבנה". זוהי אמרת כנף ידועה, כפי שמסביר קירש, של ההיסטוריון האוסטרלי פטריק וולף (Wolfe), אשר שימשה כיסוד לפיתוח תחום החשיבה וצורתו המיוחדת. למעשה, וחבל שקירש אינו מרחיב על כך, מדובר בצורת מחשבה קלאסית האופיינית גם למבקרי ספרות, אשר נוטים לראות בכל דבר לא "ארוע" קונקרטי, אלא דוגמה לדבר-מה אחר. המסמן הוא המסומן, ולהיפך וכך עד אין סוף. המציאות היא פעמים רבות עניין שולי. כפי שלימדנו מבקר התרבות הצרפתי המשפיע רולנד בארת בספרו הידוע "מות המחבר", עבור מבקר הספרות האידיאלי הטקסט הנקרא הוא פרודקט המנותק מיוצרו. הפרשנות מתרחשת במחשבתו של הקורא ובמנותק מתנאי היווצרות היצירה. גם המושג הפוקויאני "שיח" מאפשר התרחקות דומה באופן עקרוני מן המציאות הקונקרטית ומאפשר לדנים במציאויות היסטוריות שונות להסתמך יותר ויותר על פרשנות כאילו הייתה תיעוד התרחשות רגיל. המציאות היא טקסט, והמחבר מת. הגבול בין פרשנות וחקר המציאות החל להצטמצם בביקורת הספרות והתרבות של צרפת של המאה ה-20 והמשיך משם אל תחומי מדעי האדם והחברה עד היום.
חשוב לומר כי לא בכדי זכו רעיונות אלה להשפעה כה עצומה. מדובר ברעיונות מעניינים, מתוחכמים, יפים ומפתים. הבעיה היא השימוש בהם ככלי חקירה עיקריים ולא ככלי ביקורת משניים. בהשפעת פרקטיקה מחשבתית זו פעמים רבות מדי הפרשנות הופכת לחזות הכל. וחשוב לומר כי נטיות למדניות אלה אינן מזיקות ומטעות רק למי שחפץ להבין את המציאות. הן מזיקות אפילו לכל מי שרוצה להבין טקסט, שכן הן מייתרות באופן עמוק את ההבדלים שבין פרספציה לבין מציאות.
כשבוע לאחר מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 נאם פרופ' ראסל ריקפורד (Russel Rickford) מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל (שבה אני מלמדת כרגע) בהפגנה פרו-פלסטינית והדגים את הבעיה. נאומו זכה לפרסום מיידי, וזאת בגלל שלוש המילים שבהן בחר לתאר את הרגשות שעוררה מתקפת חמאס לדידו – It was exhilarating, ולאחר מכן – I was exhilarated. אבל אני רוצה להתעכב לא על אלה אלא על הטענות המבניות המאפיינות את מחשבתו של הפרופסור, כפי שהתבטאה בהפגנת הסטודנטים שהתקיימה מחוץ לקמפוס, ב-15 באוקטובר 2023:
"חמאס היטה את מאזן הכוחות. חמאס סדק את האשליה של הבלתי מנוצחים. זה מה שהם עשו. אתה לא צריך להיות תומך חמאס כדי להכיר בזה. חמאס שינה את תנאי הדיון. […] חמאס איתגר את מונופול האלימות. ובשעות הראשונות הללו [תחילת המתקפה], אפילו שנעשו מעשים נוראיים שעל חלקם ידענו רק בהמשך, עזתים רבים בעלי רצון טוב, פלסטינים רבים בעלי מצפון ששונאים אלימות,כמוני וכמוכם, ששונאים את הפגיעה באזרחים, כמוני וכמוכם, יכלו לנשום. הם יכלו לנשום, בפעם הראשונה מזה שנים. זה היה מרגש [It was exhilarating]. זה היה מעורר [It was energizing]. לולי התלהבו על ידי איתגור המונופול של האלימות, על ידי הטיית מאזן הכוחות, אז הם לא היו אנושיים. אני התרגשתי."
אפילו שיש כאן איזושהי הכרה בהתרחשות שהתחילה את רצף הארועים מאז השבעה באוקטובר, זוהי הכרה סימלית בלבד. מעין הנהון ראש לא מחוייב. עיקר העניין של ריקפורד הוא לא המציאות אלא אותו סמל של "הטיית מאזן הכוחות", זיהוי מושך לב של תבנית מחשבתית שניתנת לזיהוי במציאות ומתוך כך מקנה הקלה רבה למתבוננים, בנתנה אשליה זמנית של מתן הסבר מניח-את-הדעת למציאות הכאוטית. זהו ניתוח שעיקרו תאוריה (כפי שהיא מובנת בלימודי הרוח בשישים השנים האחרונות), הנשען על תבניות רעיוניים ופחות על ניתוח עובדתי.
בדומה למשפטו הידוע של וולף לפיו הפלישה היא סטרוקטורה ולא ארוע, העיקר עבור ריקפורד במתקפת החמאס הוא המבנה, לא הארוע. והמבנה הוא ערעור מונופול האלימות. הרעיון הודגם כנראה יותר מכל על ידי אותה תמונה מפורסמת שהציגה את הבולדוזר הנהוג על ידי פלסטיני, כשהוא משטח את גדר הגבול בין עזה לישראל (גבול שאנשים כמו ריקפורד, כמו אקדמיים אחרים במוסד זה ובמוסדות יוקרתיים אחרים, כלל אינם מכירים בלגיטימיות שלו). זוהי תמונה שאכן סימלה עבור רבים את היום הזה, בין אם כנצחון (לפלסטינים) ובין אם כאסון נורא ובלתי נתפס (לישראל).
בשעה שתמונה זו שודרה לעולם התבצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שקשה למוח נורמלי לעכל. אבל את המבנה אנו יכולים להבין, את שבירת הכלים כמבנה רעיוני ניתן לנתח, ניתן להעלות על נס וניתן להישען עליו כמוצאים שלל רב לניתוחים אינטלקטואלים למכביר, ולעוד שנים רבות קדימה.
היופי שבנאומו של ריקפורד הוא צלילותו הרעיונית, הנשענת על כנות רעיונית (אני ממליצה לקרוא את הנאום כולו). ועם זאת, הצער הגדול שנלווה לקריאת הנאום של היסטוריון זה הוא היעדר העניין הניכר של הדובר במציאות הקונקרטית.
לפי ריקפורד, באותו הנאום, "ישראל היא […] פרויקט ג'נוסיידלי (שכל כולו רצח עם), […] פרויקט התיישבותי קולוניאלי […] ישראל היא משימת מוות". למרבה האירוניה, בהמשך אותו הנאום קבל פרופ' ריקפורד על ש"הציונות" – שאותה הוא משווה ל"עליונות לבנה", עושה הומוגניזציה לאנשים. היא עושה זאת, לדבריו, לערבים, למוסלמים לפלסטינים וגם ליהודים. הפרופ' מאיץ בנו לזכור כי "ישנו גיוון פילוסופי אדיר בעזה, בשטחים הכבושים, בקרב הפלסטינים, בקרב הפזורה הפלסטינית: בגלל שפלסטינים הם בני אדם!" [הדגש במקור]. יש בזה משהו. הציונות, כמו כל תנועה לאומית, נוטה להומוגניזציה. אבל אני אסתכן ואומר שגם החמאס חוטא בכך לעתים, ופת"ח, ואפילו ריקפורד בעצמו כנראה לא טורח או מתעניין ללמוד על גווני ה"ציונים", הציונות, וישראל – שהיא כזכור "משימת מוות" ופרויקט של רצח עם.
וכך אנו רואים כיצד החשיבה התבניתית, המבוססת על תבניות במקום על ניתוח המציאות (ולא בנוסף), אשר אינה מתעניינת בעבר, ואפילו לא בעבר המיידי, אלא בעיצוב המוסר העתידי, מובילה לטעויות, שקרים, אבל גרוע מכל – לשנאה ולהתבצרות בעמדות.
אין לי ספק שריקפורד היה חותם בשמחה על משפט בסגנון "הציונות אינה ארוע, אלא מבנה", וכוונתו וודאי הייתה שזהו מבנה של מאזן כוח, של שעבוד, של אלימות מדינתית וטרור. אבל מההיסטוריה של הציונות ריקפורד ישמור מרחק. היא באמת לא כל כך מעניינת אותו. אותו מעניין שבירת מאזן הכוחות.
ועם כל זאת, מי שמקווה למצוא בספרו המבריק של אדם קירש הצדקה של דרכה של הציונות, של דרכה של מדינת ישראל, כנראה יתאכזב. בין היתר, לקראת סוף הספר, קירש מציג ומסביר בקצרה את ההיסטוריה הסבוכה של הציונות, תוך הכרה בנכבה הפלסטינית ובעוול שנעשה לערבים יושבי הארץ, ואף מציג הזדהות מסויימת עם נקודת המבט של הפלסטינים, הרואים עצמם כקרבנות המידייים של הציונות. אבל הספר אינו עוסק בכך. הספר עוסק בכשל האינטלקטואלי, או אולי אפילו הסירוב האינטלקטואלי, לעסוק בחקר הבנת המציאות שלא מתוך אותה נקודת שפל ודחק.
בפרק האחרון של הספר, שכותרתו "Justic and despair" חוזר קירש אל וולטר בנימין ואל חיבורו המפורסם "תזות על מושג ההיסטוריה" (שבו מוצג רעיון "מלאך ההיסטוריה" המזוהה איתו כל כך). בכתבו חיבור מפורסם זה היה בנימין כבר במצב של ייאוש עמוק ואימה גדולה, כפליט יהודי המנסה לנוס על נפשו מאימת הנאצים. בסופו של דבר, בנימין אף מחליט להתאבד, מתוך ייאושו. בתוך הקשר היסטורי-נפשי זה הציג בנימין את רעיונו המשפיע לפיו כל תוצר תרבותי, או כל תוצר ציביליזציוני, הוא תוצר של ברבריות. רעיון זה, שקירש כלל אינו מתכחש אליו, הפך בשכלולים שונים לתשתית מחשבתית חשובה עבור מסורת הביקורת התרבותית הפוסט-מלחמתית. הוא פותח באופן המשמעותי והמשפיע ביותר על ידי תאודור אדורנו ואחרים באסכולת פרנקפורט. פקפוק ואף איבה ל"תרבות", לציביליזציה, וזאת מתוך רגש חירום היסטורי שבו הוגים אלה היו נתונים בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה והאידיאולוגיה הנאצית, הפך להיות אחד המאפיינים החשובים של החשיבה הביקורתית של המאה נ-20 וה-21.
אדם קירש אינו מבקש לצאת נגד ביקורתיות זו. הוא אינו מבקש להכחיש את הברבריות, הוא גם לא מבקש לסלוח לה. בספרו הוא מבקש מחשבה אנליטית שתראה את התמונה המלאה, הוא דורש הגינות, ושמא אפשר לקוות איתו גם לבקיאות ולמדנות. הספר אמנם אינו משרטט את הדרך להגיע לשם. הוא מבקש להצביע על חלק מהתשתית המחשבתית שהובילה אותנו לכאן – לנקודה שבה אנשים כמו פרופ' ג'ודית בטאלר מאוניברסיטת ברקלי מצדיקים את מתקפת החמאס בשבעה באוקטובר מתוך הגיון מבני, תאורטי ולא היסטורי, אסתטי ולא אנושי, של הבנת המציאות. זאת הוא עושה בהצלחה ובתמציתיות ראויה להערכה.
אם בוחנים את הספר כספר פולמוסי, כי אז הספר משכנע את המשוכנעים, ולמעשה, דווקא היכן שיש נסיון להתמודד עם מתנגדי מדינת ישראל באופן ישיר, קירש אינו מצטיין ואינו מתמודד ברצינות עם טיעוניהם. אבל, כאמור, זהו אינו מוקד עניינו של הספר, ואילו עם משימתו העיקרית, קרי חשיפת התשתית המחשבתית הניצבת ביסוד חלק מהרגע ההיסטורי המשונה שאנו עומדים בו, הוא מתמודד באופן מעורר כבוד, אשר פותח שער לדיון נרחב.
"האם ההפגנות יעזרו?" "נראה לכם באמת שלנתניהו אכפת ממה שקורה שם?" "ולמה צריך את כל אווירת המסיבות הזאת?" – אלה דוגמאות לשאלות שחוזרות בזמן האחרון בהקשר ההפגנות הנוכחיות נגד נתניהו ושלטונו המושחת.
נפתלי רז – איש שמאל וותיק ועתיר זכויות ומאבקים– אמר לאחרונה במסגרת כתבה מדוברת על רצח אמיל גרינצוויג שהפגנות בדרך כלל לא עוזרות. "זה בעיקר בשביל הבטן שלנו," אמר האיש למוד הקרבות (וההפגנות). כלומר, יש טעם בהפגנות בעיקר כדי שאנו נרגיש בנוח עם עצמנו, ועם המצפון שלנו. אבל הפגנות, ובייחוד ההפגנות המתרחשות בשבועות האחרונים בבלפור ובכל הארץ נגד שלטונו המסית של נתניהו, הן חשובות בהרבה יותר מובנים מאשר להשקיט את מצפוננו. ההפגנות האלה הן הראשונות מזה מי יודע כמה שנים שבהן רואים צעירים שמביעים דעה פוליטית אנטי-ממסדית בריש גלי, ובמסות גדולות. ולא רק זה, אלא שרבים מהם מצאו את הדרך גם להנות מזה. "פסטיבלפור", "עולות לבלפור", הצעירים מתעוררים", הן רק חלק מהססמאות הנמצאות בימים אלה בכל מקום ברשתות החברתיות, אשר משמשות את המפגינים לעודד אחד את השנייה, וכמובן להפגין גאווה קבוצתית אותנטית.
ההפגנות האלה, על מופעיהן, שלטיהן, ריקודיהן ושלל ההתרחשויות המשונות המאפיינות את המחאה משוחררת הרסן הזאת – מציתות את הדמיון, ובזה עיקר חשיבותן. המפגינים הרבים, היוצאים על אף הפחד, על אף ההסתה הכבדה נגדם מצד האנשים החזקים ביותר במדינה, הם גיבורי התקופה הזאת.
חשיבותן של ההפגנות האלה היא גם באימון שריר המחאה, שדומה כי כמעט התנוון לחלוטין בשנים האחרונות. למעשה, ברחבי הארץ – אך בעיקר בירושלים – נולדת בימים אלה שפת מחאה חדשה לצעירים. צעירים אלה, רובם לא הכיר את אפשרות המחאה מקרוב, ועד לאחרונה הם בדרך כלל הסתפקו בצפיה מבוישת בסבים ובסבתות עקשנים שהפגינו בקבוצות קטנות של לא יותר ממאה איש מול מעון ראש הממשלה.
רבים מבני השלושים והעשרים חשים זה שנים רבות שהם אינם יודעים כיצד להביע את זעמם הפוליטי, שאין להם מקום לבטא את תסכולם. הם לא רצו להצטרף למחאות הקבועות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, וגם לא טרחו, ברובם, להצטרף להפגנות העקביות נגד השחיתות בשנים האחרונות – אשר נפרשו במוקדים רבים ברחבי הארץ – מירושלים ועד חיפה. עתה אותם צעירים מוצאים סוף סוף את השפה שהייתה כל כך דרושה להם כדי להביע את הזעם המצטבר.
עובדה היא שההפגנות האלה מצליחות להוציא מביתם גם אנשים שבדרך כלל אינם מפגינים. הן גם מביאות אנשים שבימים כתיקונם מעדיפים להזדהות כא-פוליטיים לקחת עמדה חד משמעית ולמחות כנגד השלטון הרע הזה. אין ספק שהמשבר הכלכלי היה הקש האחרון שהביא להתפרצות המחאות הנוכחית, אך אי הנחת העמוקה מן המצב הפוליטי המתמשך בישראל (שחיתות, הסתה לאלימות, חוסר תקווה לשלום עם שכנינו הפלסטינים) היא המניע האמיתי שלהן.
לצערנו, בינתיים אין ספק גם שנתניהו וסובביו ימשיכו בעתיד הנראה לעין בדרכם הרעה. אף ייתכן שההפגנות רק מגבירות את האלימות מצידם. אך התקווה הרבה שאותה מפיחים המפגינים היצירתיים, מלאי האנרגיות, מלאי האופטימיות, היא מדבקת ובלתי נשכחת.
רבים מהמפגינות והמפגינים של הקיץ הזה כבר לא יוכלו לדבוק באפאתיות פוליטית שאפיינה כל כך את רוב צעירי ישראל (ולמעשה את רוב האזרחים בכלל). למרות האלימות המופנית כלפי המפגינים, האדרנלין, היצירתיות, ההכנות מראש (שלטים, תלבושות, כלי רעש ונגינה) הם שייחרטו בזכרונם של רוב המשתתפים. מן המחאות האלה אולי תצאנה קבוצות פעולה חדשות בנושאים שנמצאים בשולי שיח המחאה – כמו הקריאה ל"צדק לאיאד" – קריאה שנמצאת בשוליים, אבל נוכחת ומורגשת מאוד. יש היום גם כמה התארגנויות של קבוצות שונות המבקשות להעשיר ביחד את "ספריית המחאה" שלהם, באמצעות מפגשי לימוד משותפים, סביב המוקד הפיזי של המחאה (כמו למשל המפגשים שמארגנת קבוצת "הפקולטה לבעלי הבית" בגן העצמאות בירושלים, אשר במרכזם דוברים שמגיעים לדבר עם המפגינים על סוגיות חברתיות שונות, בתקווה להשתכלל על סמך היכרות עם אסטרטגיות מחאה שונות).
אבל גם אם לא תנבע תנועה משמעותית מהמחאות הללו, הרי שהאזרחים המשתתפים עצמם ייצאו מתקופה זו כשהם שונים. בעתיד, כשהם לא ייצאו מבתיהם הנוחים כדי למחות על עוולות המכאיבות לליבם, תגבר בהם תחושת אי הנוחות. עבור רבים, שזוהי להם התנסות הפגנתית-פוליטית ראשונה, משמשות המחאות הללו בית ספר מזורז להתנגדות אזרחית בסיסית, שנמצאת בהישג יד של כל אחד ואחת מאיתנו. ההתנגדות לרע היא אפשרית, ובדרך כלל הבחירה בדרך ההתנגדות גם ממלאת ברגשות נעימים וטובים של תקווה באשר למקומך בחברה, ולעתידך כאן בתור יחיד או יחידה. שריר ההתנגדות עכשיו מתעורר בקהלים הולכים ומתרחבים, שמגלים כי מחאה היא איננה עסק רק למטיפים עבשים העומדים יחידים וצודקים בצידי הדרכים, אלא היא יכולה להיות מסיבה עצבנית, פסטיבל מתמשך אל תוך הלילה, המקום שאליו מגיעים כדי לראות ולהיראות.
אשפתון להמון 