על פעולה וייאוש

רונה ברנס

זה היה אחד מנצחונותיו של נפתלי בנט.

הוא הגיע בתור אורח ל"ועידת השלום לישראל" שארגן עיתון הארץ (8.7.2014, מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, תל אביב – אני צפיתי בהתרחשויות באמצעות שידור-חי שהיה זמין באתר העיתון).

כפי שאפשר היה לצפות, רוב הנוכחים בכינוס, נמנו על מצביעי השמאל בישראל. אפשר גם להניח, שמרביתם הגיעו מאזור המרכז (ההשתתפות בכינוס עלתה, דרך אגב, כ- 300 ש"ח למנויים וכ- 400 ש"ח לציבור הרחב).

כך או כך, השר בנט החליט להיענות להזמנת הארץ, ולעלות לבמה עוינת.

אני לא רוצה להגזים בשבחי אומץ-ליבו של שר הכלכלה בנט, שהרי אנשים מסוגו של בנט נבנים בדיוק מסיטואציות מן הסוג הזה. אם טוב למות בעד ארצנו, טוב גם להילחם עליה אל מול זרקורי השמאל המסנוורים ביותר כביכול. רק אציין כי שר האוצר לפיד לא הגיע לכינוס, על אף שהוזמן אף הוא להשתתף בה. גם ראש הממשלה לא כיבד את הכינוס בדבריו, אף על פי שאפילו הנשיא אובמה, וגם מחמוד עבאס, כיבדו את הכינוס הזה בטקסט, שנושא את חתימתם.

נתניהו לא עשה אפילו את זה. אבל מילא.

בנט הגיע, והוזמן לבמה. וכאן בדיוק החל נצחונו.

להמשיך לקרוא

הטירוף מתחיל: 'כיכר השבת' מדווחים

רונה ברנס

1.

'כיכר השבת' הוא אתר חדשות המגדיר עצמו כ"פורטל חדשות ועדכונים לציבור החרדי". אני נמנית בין כ-48,800 מנויי תכניו בפייסבוק (הקוראים שעשו "לייק" לדף הפייסבוק של האתר).

המספר הזה של עוקבי הפייסבוק מעודכן נכון ליום ה-7.7.2014.

לפני חמישה ימים בלבד, ב-2.7.14, המספר עוד עמד על כ-43,500 בלבד.

מה קרה בזמן הזה שהקפיץ כך את מספר העוקבים?

לחץ לאומי כמובן, היסטריה וקריאות נקם.

ואכן – דף הפייסבוק של כיכר השבת היה אחד האתרים החרוצים ביותר בליבוי הלהבות- גם אם לא עסק בקריאות מפורשות לפעולה, והוא בא על שכרו.

להמשיך לקרוא

המתקפה על "ערכי המשפחה"

לקראת הדיון בועדת החינוך בכנסת בנושא "ערכי המשפחה בישראל – התחדשות או מתקפה?" (יתקיים ב-16-6-2014)

רונה ברנס

אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים,  שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים. 

להמשיך לקרוא

עַל הַקָּהָל וְעַל הָרָעָב

 

רונה ברנס


 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא

אהבת משה

 בעקבות מותו של אסי דיין

רונה ברנס

במאמרו "שושלת דיין זה אנחנו" (הארץ, 4.5.14), מקצר גדעון לוי את תולדות הציונות כמו שתומס מאן מקצר את תולדות הבורגנות. כמו ברומן בית בונדברוק, על ארבעת הדורות המתוארים בו, שמובילים את הקורא משפע ובטחון כביכול אל ניוון וחידלון, גם לוי משרטט "אותנו" בארבעה דורות לבית דיין.

את פרס הנוֹבּל קיבל מאן על הרומן הזה אולי כי הוא שירטט בדיוק את חששותיה הכבדים ביותר של הבורגנות, של ניוון וקריסה- שעכשיו מנקודת הזמן הזו, נוכל לומר שלא התקיימו באמת. אכן- ייתכן והבורגנות המסויימת הזו, עליה כותב מאן, באמת חדלה להתקיים, אולם ערכיה ממשיכים במידה רבה להכתיב הרבה מדרכי ההתנהלות החברתית במה שעדיין מכונה "החברה המתוקנת" באירופה.

אצל מאן הדור הרביעי והאחרון שמסמן את תום השושלת הבודנברוקית הבורגנית, מגולם בדמותו של האנו המתואר דווקא כ"אמן בפוטנציה". הוא מת צעיר ולכן זה רק פוטנציה. אבל הנטיה ברורה: הנער (הַנוֹ) אינו כאביו, סבו, או אבי סבו, שהיו כולם סוחרים מצליחים, והוא מתואר בעיקר כאנטי-תזה של אביו, המרבֶּה להתכנס בעצמו, ולהתעסק בענייניו הקטנים.

להמשיך לקרוא