נשים, גברים ומספרים במוסף הספרות של הארץ – חלק ד

מאת מערכת האתר


כמדי חצי שנה בשנתיים האחרונות, אנו מפרסמים כאן נתונים סטטיסטיים בנוגע לפרסום שירת נשים וגברים במוסף הספרות של הארץ, כפי שהוא מופיע בצורתו המקוונת.

כמו שתראו, מאז הבדיקה הראשונה שהחלה באוגוסט נראה שחל שינוי משמעותי מבחינת ייצוג נומינאלי של נשים.

באוקטובר 2015 נודע כי מר בני ציפר, עורך המוסף מאז 1988, מונה לפסטיבל השירה במטולה – אחד הפסטיבלים היוקרתיים בארץ לשירה. בעקבות הודעה זו פרצו שלל מעשי התנגדויות: משוררים ומשוררות – חלקם ידועים מאוד כמו מאיר ויזלטיר וטל ניצן, שאף יזמה והובילה תנועה זו  – החרימו את הפסטיבל. בטיעוניהם, הם השתמשו בין היתר גם בנתונים שסיפק אתר זה אודות היחס המספרי בין גברים ונשים המפרסמים שירה במוסף.

בעקבות מאמר מיזוגני שכתב ציפר ובו הצדיק אמירות כמו "אל תתנו להן עטים" – בהתייחס לכל הנשים כולן, נפתחה קבוצה בפייסבוק ששמה "אל תתנו להן עטים" במטרה להפנות את תשומת הלב לאפליה המתמשכת של עורך המוסף כלפי נשים.

פוסט באל תתנו להן עטים.png

גם כאן, נתוני אתר זה שימשו אחד המקורות המרכזיים ששימשו את האקטיביסטיות.

זמן לא רב לאחר מכן, במרץ השנה (2016), כתב ציפר כך:

"אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו."

בכך דומה כי הגדיש ציפר את הסאה טיפה יותר מדי, ועורך העיתון, אלוף בן, החליט להסיר את טורו הקבוע ("ציפרלנד") ולא לפרסמו עוד, אבל זאת רק לאחר לחץ חברתי כבד ביותר. בסך הכל כמדומה, לא התגלה דבר חדש בתפיסותיו של ציפר, רק ההד לדברים הלך והתחזק.

סקירת הנתונים שלפניכם מראה לכאורה על מגמה חיובית בייצוג הנומינאלי של נשים משוררות במוסף הספרות שבעריכת מר ציפר.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99
אם מסתכלים רק על שירת מקור אפשר לראות כי אף על פי שעדיין המצב אינו יציב, ויש עליות וירידות, ניכר שיפור משמעותי ביותר.  כך למשל, בחודש שעבר, חודש אוקטובר, אנו רואים כי מספר זהה של נשים וגברים פרסמו שירת מקור במוסף – מצב שלא היה כדוגמתו בשנתיים האחרונות.

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

עוד אפשר לראות בבירור כי סך השירה המקורית (נשים + גברים) המפורסמת במוסף זה הולך ועולה בשנתיים האחרונות.

כך, בחודש אוקטובר 2014 פורסמו 11 שירי מקור – כולם גברים – ובחודש נובמבר פורסמו 10 – שמונה גברים ושתי נשים.
בחודש ספטמבר 2016 פורסמו תשעה שירים , חמישה מאת נשים וארבעה מאת גברים, ואילו באוקטובר פורסמו לא פחות מ-22 שירים, חצי מהם נכתבו על ידי נשים והחצי השני על ידי גברים. זוהי קפיצה עצומה בסך פרסומי שירת המקור, וקפיצה אדירה בייצוג הנשים.

איננו יודעים מה כל זה אומר בהכרח, אבל חשבנו שדווקא השנה, ודווקא לאחר הסערות הפומביות סביב מר ציפר ובחירותיו הספרותיות, כדאי להמשיך בעוד סקירה אחת לפחות, ולראות פעם אחת נוספת את הנתונים המספריים כפי שהם הסתכמו בחודש זה מן השנתיים האחרונות.

%d7%90%d7%97%d7%95%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8%d7%aa%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d-%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%a7

טראמפ בארץ האפשרויות

מאת מערכת האתר

trump_first_day_ashpaton

איור: דקל שפירא

'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'

דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.

אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.

יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.

בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסיאןאן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”במקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.

הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.

הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.

בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמידבטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.

האם זהו אותו הטראמפ שהכתיר את אובאמה כ"מי שייסד את דאעש"?

האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמהקר" – “קטסטרופה”?

כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסיאןאן המוזכר לעיל.

בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הביןמדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.

אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.

אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?

אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניויורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.

ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.

דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.

אד נפש

שיר מתוך ספרו החדש של אמיר מנשהוף 'קום', בהוצאת מקום לשירה

הוֹלֵך בְּתֵלאָבִיב אָמִיר מְנַשֶּׁה (שֶׁבָּא מִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹטוֹבּוּס גָּדוֹל) יְחַבֵּר לָהּ בַּגֶּשֶׁם לְעִיר אֲבוֹתָיו שִׁיר מִמַּתֶּכֶת טוֹבָה

white

עַתָּה יְבַקֵּר אֶת הוֹרָיו
סָחוּף בְּגֶשֶׁם רַב

white

וְכָך
נִגרָר מְסֻפָּרֵנוּ הַלָּה לַעֲמֹד בְּתַחֲנָה
וְהוּא מֵזִיל רַק טִפּוֹת שֶׁל שָׁמַיִם

להמשיך לקרוא

זהירות! מכשף

על המחזה נפילים של יונתן לוי ובועז לביא

מאת: נדב נוימן


לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.

מתחזה!

המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.

"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.

עוד נחזור לשלישית.

אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.

מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.

%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a7

מתוך 'נפילים' – לקוח מעמוד הפייסבוק של יונתן לוי

ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.

וכאן יונתן לוי במיטבו.

זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.

עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!

בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.

המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":

בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";

בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";

ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".

בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.

לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.

המאמר שאובמה צריך היה לכתוב

מאת: נדב נוימן


נשיא ארצות הברית ברק אובמה פרסם אתמול מאמר נלהב ואופטימי ב-CNN שבו שטח את משנתו לגבי חקר החלל והבטיח שארצו תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם.

חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה, אבל בשביל באמת להרשים, נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר מעין זה שתמצאו להלן, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו.

וככה זה הולך:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה.

למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש.

אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה.

רק אנחנו, בעולם המערבי, דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב.

מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות".

גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם.

מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

** הדעות המובעות בטור זה הינן של הכותב בלבד, ואין אשפתון אחראי להן או לתוצאות שעשויות לנבוע מהן.