גּוּף
הוּא
עֲדַיִן
גּוּף
דָּתִי
הוּא
עֲדַיִן
גּוּף
מֶמְשַׁלְתִּי
עֲדַיִן
גּוּף
מחבר: אשפתון
על גליון "דחק" החדש בעריכת יהודה ויזן
נדב נוימן
הדברים הבאים נכתבו במקור עבור פרויקט "האוהל"
ובכן, הופיע בשעה טובה "דחק" החדש, מספר שש. זה מאורע רציני. עוד לפני שבוחנים את התוכן, את הכוונות, את היעדים, את האיכות (ועלי לציין, טרם קראתי את כל 697 העמודים. ספק אם אי פעם אעשה זאת), יש לברך על כך. כ-700 עמודים, זו הפעם השישית, במציאות תרבותית שמקדשת את האינסטנט ואת ה"אמ;לק" – זה חתיכת הישג.
ה"דחק" החדש אינו שונה מאוד מקודמיו. יהודה ויזן מקיים כאן כבר כמה שנים מפעל ספרותי-תרבותי ששומר על המשכיות, התמדה והקפדה, ברמת התכנים, המשוררים, הסופרים, המתרגמים והמתורגמים.
גם בגיליון הנוכחי, כמו בקודמיו, מדור שירת המקור מכיל את הקאדר הוויזני (הרולד שימל, יותם ראובני, טינו מושקוביץ, ציפי שטשוילי, שלום רצאבי ועוד); ויתר המדורים שומרים על צורתם – "התוודעות" (הפעם עם ועל פראנק אוהרה), שירה מתורגמת, סיפורת, דראמה, הגות, יהדות, מחשבה מדינית, אמנות וביקורת (הפעם ויזן מפליא את מכותיו ב"נפלאתה" המהוללת ואמנון נבות פורס את עוגת הפרוזה העברית של השנתיים האחרונות באמצעה).
קהל היעד של דחק מצומצם בכוונה. "שיח קודקודים" כביכול. כתב העת מכוון אל "הקוראים באמת", אל בעלי הסבלנות, אל מי שספרות עבורו היא לא שיר בפייסבוק של חתן פרס ישראל מדומה או סיפור קצר של אושיית פייסבוק מעצימת נשים שגורפת 4,000 לייקים. ולזכותו של "דחק" יאמר שכל משפט וכל פסקה במעצור-לדלת הזה מאשרים את המניפסט הזה. כמו שכתב שארל מארי רנה לקונט דה ליל ב"המשוררים בני זמננו": "איני מבקש לשאת חן או לעורר מורת-רוח […] האמנות, שהשירה הוא ביטויה המפואר, העז והשלם, היא מותרות אינטלקטואליות הנגישות למתי מעט".
השירה בגיליון היא שירה מודרניסטית "קשה", או שירה המצייתת לנוסחים מסוימים (הפיוט של הראשון לציון שלמה עמאר, לדוגמה); המסות (פיליפ לארקין הנהדר) והמאמרים (על שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה), הראיונות (עם מאיר ויזלטיר) והביקורות (על האנתולוגיה הלהט"בית ההו!ית ועל השחיתות הפוליטית-ספרותית), כולם בעלי פנים כפולות: מחד, יש בהם הנאה גדולה והרחבת אפיקים נדירה בעברית לאוהבי ספרות; מנגד, יש בהם מן ההיאחזות בצוק מעל תהום, תוך השלכה של כל מי שמכביד, כדי לא ליפול איתו לתהום הבורות. קריאה ב"דחק" היא היום מעשה מתנשא, פתטי, עצוב. אם אתה נהנה מזה – אתה שייך לעולם הולך ומצטמק.
חורף: כמה קטעים
ר"ב ירושלמי
האוויר
האוויר זז בחוץ במנוסה מעצמו
מי המרזבים
שעטת המים במורד
החולים מתכנסים
ואין שומע.
גשם
רחובות בגשם
ואנשיהם זקנים.
גם יש אחת, כחולת ריסים
סמוקה באודם שלעולם לא יבשיל
לבריאות מהימנה
והיא לבד בקרן חדרה
המוזנחת
ממיינת מחבתות, אחת אחת.
איש מעולם לא שבר לה את הלב
אמרה אריאלה מפינת הרחובות:
"ראיתי פרצופך המת עליי
ונזכרתי אז כי מתת עוד לפני
כי עיניך היפות ברקו במבוכה
ותלתליך השחורים תמיד לעגו לגורלך,
ילד מעין אורי שלי
שהעוני שיבש את ליבך."
כינורות
אינך יודע
את אשר מספרים הכינורות בהיעדרך.
כיצד כותבים שירים? שאלת ברצינות.
הרף!
די ממני! זר! אכזר! לך ואל תשוב. גם כך לא תשמע לעולם. גם כך לא תדע.
ענבר הלר אלגזי, שיר ערש
ניצן של המים
סיפור קצר ואימתני מתוך"הלילה של האוניברסיטה", ספר חדש שעוד לא פורסם, המכנס 34 סיפורים שונים המתרחשים כולם ב"לילה של האוניברסיטה" בירושלים
מאת: אופק קהילה
*הערה מאת המחבר: אני מנקד את כל ספרי בשיטת ניקוד ייחודית שפיתחתי ושמטרתה היא לקרב כמה שיותר את הצליליות של העברית הכתובה לעברית המדוברת. בנוסף, אני מנסה לנקד בצורה שבה הקורא יוכל לקרוא את הספר ולשמוע אותו כמו שאני שומע אותו. ההגמשות התחביריות והלקסיקליות הרבות שאני עושה מחייבות אותי לנקד, ושיטת הניקוד שבו אני משתמש עונה על הצורך לייצר בסיס צלילי חזק ויציב לשפה.
**הערת המערכת: המערכת מסתייגת משיטת ניקוד זו, ואינה נמנית על אוהדיה.
תובנות מיומן מלחמה
ח. בצלאל
מדי כמה זמן נזכרים במלחמה.
היום הדיבור נקי, כמו שהוא תמיד היה.
אבל כולם יודעים כי מלחמה זה זוועה
נשים צעירות יודעות להסביר על הדם.
הדם נשפך – כך היא אמרה.
ואני תמיד חשבתי שהוא אוזל.
הדם אוזל מהגופות. הדם אוזל מהפנים.
האישה הצעירה מסבירה
כי מלחמה זה חלומות רעים בלילה.
(המילה זוועה אינה כתובה).
אבל הצעירים שוכחים מחדש. גם היא תשכח את אשר אמרה.
בכל זאת יש דברים שבהם הזכרון מעמיק.
כמו מלחמה.
וכמו השנים שעברו מאז המלחמה.
במלחמה הזכרון מעמיק, והחלומות מתארכים.
צילום: חמוטל וכטל
אשפתון להמון 