רונה ברנס

כשאומרים לנו בעולם שהטבח הברברי של חמאס התרחש בקונטקסט, אנו, הישראלים, אוטמים את אוזנינו. כיצד ניתן לשמוע משהו מעבר לצרחות האימה שיש בראשינו. אני מבינה את זה. באמת מבינה את זה. אני שומעת את אותן הצרחות, ואת הבכי, ומרגישה את הכאב הנורא. אין מה לומר על כל זה.

ואפשר אפילו להסכים עם הישראלים במידה מסויימת. הברבריות מתקיימת מחוץ לקונטקסט, ולא ניתן להצדיקה.

אבל את מה אפשר להבין, ואז מתוך התאמצות של מבט ממבטו של האחר – אפילו להצדיק? את השנאה, את הקנאה, את הרצון להרוס את שיש לשכניך העשירים יותר, המפגינים כלפיך רק זלזול, שנאה, תיעוב, ונוקטים כלפיך באמצעים משפילים, כדבר של יום ביומו. את זה אפשר להבין, לא? כבוד הוא דבר שאדם, כמעט כל אדם, כמה לו. לכן זהו גם אחד הרגשות החשובים ביותר המרכיבים את הרגש הלאומי. אנו מבינים זאת יפה מאוד כשאנו חושבים על עצמנו. אבל מה עם הצד השני?

התפרסמה עכשיו כתבה על חיילים אשר התעללו בפלסטינים, וכך נכתב ב-YNET: "בתיעוד שהופץ היום (ג'), של אירוע שהיה באזור חברון, מתועדים חיילי צה"ל מתעללים בכמה פועלים פלסטינים. החיילים קשרו את הפועלים וגררו אותם, כיסו את עיניהם והפשיטו אותם מכל בגדיהם. בסרטון הם נשמעו צוחקים ומזלזלים בהם. הפועלים נפצעו, ונשמעו נאנקים מכאבים. אחד החיילים דרך על פועל בראשו, אחר גרר פועל ששכב על גבו וחייל שלישי דחף באלימות פועל על הארץ."

זהו אינו מקרה יחיד. צריך להיות עיוור, או שקרן, כדי לטעון שמדובר בעשבים שוטים. מדובר בפירות הביאושים של תחושת האדנות המגוחכת שפיתח העם היהודי בישראל לאחר שטעם מטעמו המשכר, המטריף, של הנצחון הצבאי.  במשך שנים אנו שומעים על מקרי התעללות כאלה מצד חיילים. ואלה הם רק המקרים הקשים ביותר או שמסיבה זו או אחרת הצליחו לחדור לענן התקשורת הישראלי. מה עם המקרים הלא-מדווחים? מה עם ההשפלות הקטנות, היומיומיות? האם אין הקשר לשנאה הפלסטינית אותנו?

וכן, ברור לי שהשנאה של חמאס אינה קשורה במקרים אלה, אבל הדברים בהחלט קשורים לשנאה ברחובות רמאללה, במזרח ירושלים, בערים מעורבות ובערים ערביות בתוך ישראל, וגם בקרב האזרחים בעזה. לאורך כל שנותינו כשליטי הארץ הקטנה הזאת, לא השכלנו ליצור שותפים עם מי שאכן יכלו להיות שותפינו. הדרך היחידה שלנו לצאת מהחלום הרע הזה תהיה לאזור אומץ, ולהתחיל לדבר עם שכנינו הערבים, הפלסטינים, בתוך ישראל הרשמית ומחוצה לה. ולדבר אליהם כאל שווים, כאל שותפים בפוטנציה. לדבר מתוך כוונה, ובכבוד אמיתי.

קל זה לא יהיה. חלק מהשיחה הזאת תהיה כרוכה בקשיים גדולים מאוד, ובראש וראשונה הכרה היסטורית והכרה אנושית של הסיפור של הצד השני. רק הדבר הזה יהיה קשה מאוד לרוב הישראלים. מנסיון, אני יודעת שזה קשה. אני עדיין מתקשה. יש אי אמון רחב בין שני הצדדים. אני חשה זאת בכל פעם שאני מנסה לייצר קשר, אבל חייבים להמשיך לנסות, וחייבים לנסות להבין.

ב-1987, מספר חודשים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, יצא דוד גרוסמן למשימה עיתונאית – שיחות עם אנשים משני צדי המתרס של הקונפליקט. זהו הפרויקט הנודע בשם "הזמן הצהוב". בעיקר נחרטו מהפרויקט החשוב הזה השיחות שניהל גרוסמן עם הערבים הפלסטינים במחנות הפליטים בגדה המערבית ובמקומות אחרים.

אחד מהם אמר כך:

"תתחילו לחשוב עלינו אחרת לגמרי […] לא כמו העבדים שלכם […] אנשים בלי כבוד. תתחילו לחשוב עלינו כמו על השכנים שלכם בעתיד שיבוא. הרי אנחנו נהיה האנשים שאיתם תצטרכו בסוף הדבר לחיות פה ולעשות הסכם ולעשות קשרים ועסקים והכל, נכון? זה לא עם היפנים תצטרכו לעשות הסכם של שלום ושל אמון, נכון? ואפילו אם יהיו פה חמש מלחמות, הרי הילדים של הנכדים שלי והילדים של הנכדים שלך יבוא להם בסוף השכל, והם יעשו יחד איזה הסכמה, נכון? אז אני אומר: תשנו קצת את ההתייחסות. תתאמצו אלינו. אפילו תנסו – ואני יודע שזה בטח קשה לכם, נכון? – תנסו חס וחלילה לכבד אותנו."

הדובר, שאת שמו האמיתי איננו יודעים כי הוא התראיין באנונימיות, צודק. הוא צודק ב-2023, כשם שצדק ב-1987. חמאס וזוועותיו החולניות בשם קדושה איסלאמית ארורה, פשוט אינו הנקודה כאן.

לפני כמה ימים נפגשתי עם מכר ערבי-פלסטיני-ישראלי שמתגורר בסמיכות אליי. הוא שאל אותי: "במה שונה הסבל של החטופים מסבלם של 800 האנשים שתקועים מתחת לחרבות הבתים המופצצים בעזה?" רציתי להגיד לו שההבדל הוא בכוונה, אבל העדפתי, בעת הזאת, בעת הקשה הזאת, שבה איננו יודעים מספיק, לשתוק ולקבל את הכאב שלו ואת הכאב של האנשים הרבים שבתיהם הופצצו, שמשפחותיהם אבדו, שחייהם נגדעו, נקטעו, ושל אלה שאיבדו תקווה ורצון לחיות. והכאב הזה אמיתי בקרב רבים מהפלסטינים לא פחות משלי, לא פחות מהכאב העצוב של הישראלים על החטופים האומללים, הנתונים בידיים כה רעות, המסוגלות למעשי אימים. זה לא קל, אבל אפשר לשתוק. אפשר ללמוד. גם אם אני שרויה בתוך ההצדקות שלי. אחר כך, מתוך כבוד מתוך אמפתיה מתוך רצון לחיות ביחד בכבוד, אפשר לנהל גם שיחות.

האם אני מסכימה שישראל מבקשת לפגוע באזרחים בכוונה? בימים אלה של פשיטת-רגל של המדינה, קשה לדבר על איזו ישראל רשמית. אני מאמינה שרוב הישראלים אינם כאלה, ומצד שני אני יודעת אל נכון שיש ישראלים רבים, וחלקם בדרגות רמות בשלטון ובצבא אשר אינם רואים בפלסטינים שמולם יותר מבני שטן, או פשוט מתייחסים אליהם כאל אנשים פחותים. זוהי אמת קשה. וקשה להודות בה. גם אצלנו ישנם אלה שהם אכולי שנאה, חלקם תאבי נקם, חלקם פועלים מתוך אמונה יוקדת. עם חלק מהם אני יכולה לדבר, עם חלק אחר לא.

הדיבור אם כן חייב להיעשות עם בני עמנו ממש כשם שהוא חייב להיעשות בין העמים. עם הפונדמנטליסטים שבינינו אין לדבר. יש לסלקם ממוקדי הכוח, להעיפם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות הציבורית. זה לא לגיטימי לדבר על מחיקת עזה. זה לא לגיטימי לרצות לפגוע באזרחים מתוך נקמה. דרך אגב – אני חושבת שזה כן לגיטימי לרצות לנקום במבצעי הזוועות עצמם.

ההומאניות שלנו אמורה להחזיק אותנו עם הראש מעל המים.

כשתיגמר המלחמה, השכנים הערבים שלנו עדיין יהיו ערבים, ואנו עדיין נפחד והם עדיין יפחדו, ואנחנו עדיין נשנא, והם עדיין ישנאו. נהיה חייבים להיות אמיצים מאוד, לצעוד צעד קדימה ולהתחיל להקשיב ולשוחח. בזהירות, לאט לאט, כל אחד לפי הקצב שלו, אבל אין דרך אחרת.  חבל שכל השנים האלה לא השכלנו לעשות זאת. למרות הכאב הבלתי נתפס, הצער העמוק והרחב, נוכל לשנות מעכשיו רק את העתיד. ועלינו לקחת עליו, על העתיד, אחריות, ולא להותיר אותו בידיהם של פחדנים, פונדמנטליסטים ומושחתים אחרים.

יש עכשיו כוחות רעים מאוד במרחב שמחכים לשעת כושר כדי לזרוע עוד הרס, אלימות, ובכך לקחת עוד ממה שאנו רוצים בשבילנו: חופש, חיים טובים, שלום, שלווה. שקט. בשביל כל אלה עלינו לפעול כדי לדאוג לכך שהמדינה שלנו תהיה מנוהלת על ידי אנשים ישרים שיידעו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו (המאיימים על קיומינו כישראלים, כיהודים, וגם כבני אדם חופשיים), עלינו לדרוש מנהיגים הרוצים את הישר והטוב, שיהיו כשירים לתפקידיהם, ושירצו בטובת בני האדם הרבים שעליהם הם אחראים. מכאן, שמחאה רחבה עכשיו ומייד היא הצעד ההכרחי לזמן הזה.

מחאה זו צריכה לדרוש בחירות בהקדם האפשרי ומהממשלה החדשה צריכה לדרוש את החתירה להפסקת האלימות מצדה של ישראל – כמטרה מוצהרת (!), ולחתירה מיידית להסכמי קבע שיאפשרו לפלסטינים ולישראלים לחיות בשלום סוף סוף – שוב, כמטרה מוצהרת. זוהי אינה דרישה אוטופית.

השנאה אל ישראל עכשיו היא עצומה בכל רחבי העולם, ולכן קשה מאוד ליהודים רבים להתעלות מעל הדבר הזה ולהסתכל קדימה. אדם רוצה במצבים כאלה רק להסתתר, לשתוק, לתת לדברים לחלוף. אבל הדברים לא יחלפו לצערי.

זה הזמן לקרוא על היסטוריה ערבית, היסטוריה יהודית, היסטוריה ישראלית והיסטוריה של האזור. או לחלופין – לראות סרטים מהאזור, לקרוא ספרים, ללמוד על אמנות ומוסיקה מהצד השני לזה שאנו עומדים בו. זה הזמן לגבש את תפיסות העולם שלנו ולהרחיבן. מה אנו רוצים מהעולם הזה, ועלינו להבין כי רק אנו יכולים להיות אחראים לעצמנו. אל תתנו לחמאס לנצח. התעקשו להיות בני אדם.

**הנה למשל אתר המאגד מספר יוזמות לשותפות ערבית-יהודית, דווקא בזמן הזה:**

חיים משותפים בצל המלחמה

רונה ברנס

כמה קשים הימים האלה. כמה מרים. וכמה אנו חסרי אונים מול ממדי האסון. או כך לפחות אנו מרגישים.

רונה ברנס

---

המחנה הליברלי הגדול בישראל צריך לקחת את עצמו בידיים.

קודם כל הוא צריך לקרוא לעצמו בשם הראוי. אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו ליברליים.

כלומר, אנחנו מאמינים בכבוד האדם, בחירות האדם לנסות ולמצוא לעצמו את גורלו, את אושרו, את הצלחתו, את סיפוקו. אנחנו מאמינים במחשבה רציונאלית, בבחינה אנליטית, מבוססת עובדות, של המציאות. אנו מאמינים כי המלחמות והמאבקים הליברליים של העבר, לא רק של היהודים, אלא של האנגלים, הצרפתים, האמריקאים, של הארגנטינאים, הדרום-אפריקאים ושל כל אומות העולם – שייכים כולם למאבק שאותו אנו מנהלים היום. המאבק על חופש האדם, ועל חברה חופשית וטובה שתהיה מחוייבת וערבה לאיכות חייהם של כלל חבריה.

אנחנו צריכים, חייבים, לומר לעצמנו: אנחנו רוצים ישראל ליברלית. לא רק לכל יהודיה, אלא לכל אזרחיה.

המחנה הליברלי חייב לזכור: מי שהוא אדם ליברל אמיתי שייך לשורותיו.

אבן הנגף הקשה והארסית ביותר של המחנה הליברלי היא הלאומיות, אשר מעמידה בסתירה ובקונפליקט מובנה את הציבור היהודי אל מול הציבור הערבי והפלסטיני בישראל.  

אך מחנה ליברלי חזק, היודע על מה הוא נלחם, יוכל להכיל בתוכו זהויות לאומיות שונות. ההכלה תבטל את הסתירה, שהרי בניגוד למה שאנו נוהגים לחשוב – לזהות היהודית הישראלית כמו גם לזהות הפלסטינית-ערבית יש שני בסיסים חזקים ודומים בצורותיהם: בסיס זהותי אחד עתיק ובסיס זהותי אחר מודרני. כך הוא הדבר עם כל לאום מודרני.

הבסיס העתיק מבוסס על תרבות עניפה וגלובאלית (יהודית /ערבית), והבסיס המודרני מבוסס על תרבות חדשה השואפת אל חבל ארץ מסויים (הוא כמובן "ארץ ישראל") כדי להקים בו את מדינת הלאום וכדי להיות שייכים לקהילת האומות הכללית (זהו גם הסיפור הישראלי וגם הסיפור הפלסטיני) .

אין לנו, הליברלים החיים כאן, ברירה אלא להתאחד על בסיס המכנה המשותף, אשר לרוב נתפס כמובן מאליו – הרצון לקיים חיים חופשיים, בשאיפה לשיפור רמת החיים ואיכותם. זהו הבסיס. בתוך הבסיס הזה אפשר שיהיו מחלוקות עזות, כמו למשל אופן ההתמודדות עם סוגיית שטחי יהודה ושומרון ועם היהודים והפלסטינים החיים בהם.

האיחוד הרחב (לא זה המתקיים כבר שנים בחוגים אינטלקטואליים אליטיסטיים) בין היהודים והערבים אינו יכול להתקיים על בסיס הפניית עורף ללאומיות, אלא על אימוצה והכלתה בתוך הדוקטרינה הליברלית הרחבה, שהיא הבסיס בר-הקיימא היחיד לעתיד טוב.

אבל לקראת הבחירות הבאות יש לחזק את הזהות הליברלית המשותפת לרבים מאזרחי ישראל, ולתת לה קדימות על פני כל זהות אחרת. במובן מסויים, יאיר לפיד החל לפלס את הדרך לכיוון זה, אך הסנטימנטליות הזהותנית שלו מנעה ממנו ללכת עוד צעד קדימה ולהושיט יד כנה ושוחרת-שיתוף-פעולה-אמיתי לחבריו מנהיגי הציבור הערבי. לו היה עושה זאת, והוא יכול היה לעשות זאת לו היה מחדד לעצמו ולציבור בוחריו את חשיבות הסוגייה הליברלית, היה המחנה הליברלי מנצח בבחירות אלה.

אל לנו לשכוח שמבחינה אלקטוראלית ההצבעה נחלקה כמעט שווה בשווה בין הבוחרים הליברליים לאלה שבחרו בממשלה הלא-ליברלית שמתגבשת עתה. הליברליים נחלו הפסד, אך עדיין רחוקים מתבוסה ויש לפעול עתה כדי לחזק את הבנתו העצמית של המחנה הליברלי, כדי שיידע להיאבק על מרכיבי זהותו ומול כל אלה המבקשים למנוע ממנו את החיים הטובים שלהם ראוי כל אדם.

היום (11.9.2019), יציב הצייר מנחם אדלמן-לנדוי, המתכנה יוזז, את ציורו שהוא צייר במיוחד לכבוד ראש ממשלתנו המרומם, בכיכר הבימה שבתל אביב.
שם הציור:
"ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחזיק את רגלו הימנית של המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, ובכך מוכיח שהוא אכן מר בטחון."
(הציור המקורי – שמן על קנבס)

הציור, שאותו אתם רואים כאן בדרכו לכיכר הבימה, הוא בגובה 1.90 ס"מ על 1.40 ס"מ רוחב, ולאחר מכן בהתאם לדרישות העירייה יתנייד איתו ברחבי העיר.
בהמשך היום יגיש אדלמן-לנדוי את ציורו לראש הממשלה היושב בבירתנו ירושלים ברח' בלפור, בצירוף הברכה הוורודה שבציור, ויהיה שמח.
אתם מוזמנים מאוד לבוא במהלך היום להבימה, להתרשם, לצלם, ולדבר עם הצייר, ואולי גם להוסיף דבר-ברכה משלכם, או לירושלים בשעות הערב (הכניסה לרח' בלפור מעזה). נעדכן כאן לגבי הלו"ז הצפוי.
כי מתי אם לא עכשיו הוא זמן ראוי להביע את הערכתכם לאחד והיחיד, רק ביבי, מי אם לא ביבי, נתניהו, מתת האלים?

קטעי סיפור מאת נועה גולן

---

 

(-)

כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו יחליט לשכב במיטת בתו הקטנה (כיוון שרגליו כושלות והוא אינו מסוגל לעלות למיטתו שבקומה העליונה) ויסרב לצאת ממנה חודשים ארוכים.

(-)

כשאדם נולד מתחברות כל הנקודות בעולם לרגע אחד ומיד מתפזרות. משך כל חייו ינסה אדם להשיב אותן למקומן (במרדף אחר כל הדברים שיכול היה להיות) וייכשל. מנגינה מתגוררת בראשו של אדם כל תקופת חייו והוא מחיה אותה בכל תיפוף אקראי על שולחן, בכל טיפוף צעדים על אספלט בשעה מאוחרת, בכל אנחת ייאוש קצת-ארוכה-מדי, בתוך כל נעימת אמבולנס שישמע.

(-)
בערב שישי או בערב חג, מוחו של אדם מסרב לשתף איתו פעולה. הארוחה שהוגשה למיטתו עומדת מיותמת והוא מרגיש את רגליו נשמטות ממנו על אף שלא עשה בהן שימוש כבר שעות. אדם מנסה להתרומם אך לא זוכר כיצד. הוא יודע שהשנה היא שנת '83 ולא מבין למה ילדיו מתעקשים לערער על הידיעה הברורה הזו ומזמינים אמבולנס. אדם מתנגד בתוקף ומעלה, כנראה, טיעונים טובים לכך, אך ילדיו לא מכירים את השפה בה הוא מדבר וגם הוא לא.

(-)

דמעות בעיניו של אדם מזדקן במחלקה הנוירולוגית. זיפים כסופים צומחים על שדות המרעה שבפניו (מעולם לא נתן להם לגדול בעבר). הוא לוגם בדממה מרק חיוור. כשאדם נולד קשה לדמיין את הרגע שבו ישיט דמעות יהלום גדולות בקערת מרק מפלסטיק במחלקה הנוירולוגית.

(-)

כשאדם מתבגר קשה לדמיין שישוב להקיץ משנתו ביבבה קולנית. באמצע הלילה מבקש אדם מזדקן מאח בית החולים לקלח אותו. כשאדם מזדקן צצים לפתע כיסאות כתר לבנים בתוך מקלחות. כל הלבבות ששבר לפני שנים פועמים בלחן שונה והוא אינו מצליח או מעוניין לשמוע אותם, אלא את ליבו, המפורק למרכיביו. הנקודות מוסיפות להתרחק זו מזו בכל שעה – החל מרגע לידתו, דרך הולדת ילדיו ועד לכניסתו של אדם לחדר 65 במחלקה הנוירולוגית.

(-)

אדם יושב על מיטה במחלקה הנוירולוגית ומתאמץ לזכור את ריחה של האישה הראשונה שאהב אבל כל שעולה בראשו הוא שם הכלב שהיה לו.

האישה הקולנית בחדר הסמוך בטוחה שבתו היא בתה. היא שואלת בחיוך ששמור לדמויות מצוירות מתי נגמר הסבל והאם אלוהים שכח ממנה. "ביום חמישי זה ייגמר, דיברתי איתו, הוא לא שכח" מבטיחה הבת שאינה שלה, מתאמצת שלא לאכזב. האישה מביטה בה במבט חלול ופורשת ידיה לחיבוק. היא מדיפה תערובת ריחות של זיקנה וקרם ידיים במבצע. שיערה המלבין מתחכך באפה של הבת שממלמלת חג שמח ומרחרחת את הצעיף בצאתה. כשתשוב לחדר 65, תביט הבת בחמלה באדם הישן, שהוא גם אביה וגם אמה וכבר זמן רב לא מסוגל למלא אף אחד מהתפקידים.

(-)

אדם מסתיר כל חייו מחשש לפגיעה בשמו הטוב. כשהמילים שבמוחו מתפרקות לו בפה ושלל הברות חסרות משמעות מתפזרות בחלל המחלקה, ילדיו לוחשים לרופאה חלק מהסודות שטרחו ללקט לאורך השנים. הוא כועס. כשיחזור לחבר משפטים יבקש מהם ללכת לתמיד. ילדיו של אדם עוזבים את חדר 65 ויודעים שישובו מחר. אדם נעלב כשמקשיבים רק לבקשה הזו שלו. הוא לא יודע אם ישובו.

(-)

נר שלישי של חנוכה במחלקה הנוירולוגית, גברים בכובעים שחורים שרים "מעוז צור" ליד עמדת האחיות ומחלקים סופגניות מצומקות לתושבי המחלקה. אדם משנן בראשו את החנוכיה שעמדה בבית הוריו, את סימני החלודה שאכלה בה לאורך השנים ואת כתמי השעווה שצלקותיהם ודאי עדיין נמצאות על אדן החלון. הוא אוכל ברצף שלוש סופניות – לזכר הוריו ולזכרה של החנוכיה.

(-)

אדם נשען על בתו ומתקדם בצעדים מגומגמים אל השירותים. הם נראים כמו זוג שצועד אל החופה. היא מנסה למנות את מספר הפעמים בהן הייתה יכולה לצלוח את המסלול הזה הלוך ושוב בעצמה לפני שאביה היה מגיע לסופו. אדם מתנשם ובתו נושמת עמוקות.

(-)

אדם חולם על בריחה ועל אנשים שאינם עוד. רגליו כואבות והוא מפציר בבתו שתחזיר אותו למיטתה (שם הוא לא חולם על בריחה). הבת מסבירה שהיא לא המכריעה בנושא, היא לא הביאה אותו לכאן והיא אינה יכולה להוציא אותו. הוא מביט במנת הפלאפל שהביאה לו בבוז וטוען כי לא אכפת לה ממנו, מהאינטרסים שלו, מהתזונה שלו, שהיא הגורם לכך שהוא עדיין נמצא בבית החולים. סכר נפרץ בדיבורו והוא מסביר לה שהסיבה לכל הפרידות שלה היא שכל כך קשה לאהוב אדם שמסרב להקשיב פעם אחר פעם.

(-)

אדם מתקשר להתנצל בפני בתו. הוא אומר כך: "אני מצטער שכעסת עליי".

(-)

אדם מתגעגע לכלב שפעם דאג לו. הוא קורא לו בלחישה, כמו שקוראים למישהו רחוק שמזהים באולם קולנוע חשוך, אבל החדר מואר והכלב כבר איננו. אדם מתקשר לבנו לעדכן אותו בגעגוע שעלה בו והבן מתאמץ לנחם את אביו על האובדן המחודש.

(-)

כשכלב מזדקן הוא נעשה מהורהר יותר, עיניו עצובות ועכורות והוא עומד בפינת החדר ובוהה בבעליו מרבית שעות היום. כשאדם מזדקן הוא שוכב במיטתו ובוהה בכלבו מרבית שעות היום. אדם מזדקן וכלב מזדקן לא מצליחים לדאוג יותר זה לזה והילדים צריכים לקחת אותם לרופאים ולטמון חצאי כדורים בתוך קערות האוכל.

(-)

אדם מזדקן לומד ללכת בעצמו. אח מתלמד מוחא לאדם כפיים כשזה חולף על פניו. אדם שומר על ארשת פנים רגועה מתוך אמונה שלמה שהוא יכול היה ללכת כל הזמן הזה, פשוט לא ראה צורך בכך.

הוא גורר הליכון משומש על רצפת בית חולים וסולד מהמחשבה על ידיים מזדקנות אחרות שאחזו בהליכון לפניו. הוא מחייך בנימוס אל האישה הקולנית ששואלת אם יום חמישי כבר הגיע.