דיאלוג עם פרימיטיבי

במאמר דעה שפרסם לאחרונה הכותב החרדי ישראל כהן ("אני פרימיטיבי גאה"), הוא מספר כי הוא מרחם על רוגל אלפר, הידוע בדעותיו החילוניות התקיפות, ועל שכמותו. "למען איזה ערך, אידיאה או רעיון עמוק הוא מוכן להמשיך להתגורר בארץ המסוכסכת והאלימה הזאת?" שואל כהן, אף על פי שהתשובה לא באמת מעניינת אותו. אחר כך פוצח כהן בשיעור היסטוריה (וזאת על אף שהצהיר כמה שורות קודם כי הוא "נבער מתוך בחירה"). לפי ההיסטוריון החובב, "המדינה היהודית שהוקמה כאן נועדה לפני הכל לשמש בית ומגן למי שנרדפו במשך שנות דור בגלל העמידה על אמונתם ה'פרימיטיבית', ובגלל השמירה על אורח חייהם היהודי 'הנבער'."

קביעה זו אינה מדוייקת. המדינה היהודית נועדה לשמש בית ריבוני ליהודים, כדי שיוכלו להיות "נורמליים", עם ככל העמים (רק יהודי כמובן). המדינה לא הוקמה כדי להגן על המגזר החרדי בציבור היהודי, מה עוד שמגזר זה על פי רוב לא היה שותף למאווים להקמת המדינה, ופעמים רבות אף התנגד למאמצים שהובילו בסופו של דבר, גם אם לא בדרך ישירה, לכינונה.

כהן ממשיך לתקוף את אלפר וטוען כי הוא "מוכן להכיל כל השקפה שונה בשם הליברליזם", ורק ב"ערכים ובאמונות של בית גידולו" הוא בועט. קל לשים לב שכהן מייחס כאן לאלפר רקע חרדי. ומדוע? משום שעבור כהן כל יהודי בא בסופו של דבר מרקע חרדי. שהרי, החרדים הם המקור, הם הדבר האמיתי, הם הבית היהודי החם והמתוק, עם הקיגל, והקניידלעך. אחר כך מרהיב עוז כהן ומכנה את המסורת החרדית "מסורת אבותיו [של אלפר] בת אלפי השנים". דבר בתיאור זה אינו נכון. המסורת החרדית היא איננה מסורת אבות של כל עם ישראל, אלא רק של סקטור מסויים שפנה לדרך משונה זו אי שם במאה התשע-עשרה. בנוסף, מסורת זו איננה בת אלפי שנים. כאמור, היא בת כמאתיים שנים בלבד, ואף פחות.

אולי כהן היה יכול לדעת משהו מאלה לו היה לומד, לא רק "לשם פרנסה" כפי שהוא מעיד בטורו, אלא מתוך עניין אמיתי בעולם שסביבו. שהרי זוהי הבעיה העיקרית של הציבור החרדי: ההסתגרות המתמדת, ההרסנית, והזחוחה. לקראת סוף דבריו מוסיף כהן את הדובדבן שחרדים רבים אוהבים לשלוף בוויכוחים מסוג זה – "היהודים נחשבו בכל שנותיה בגולה לחכמים בשל שקידתם על לימוד התורה". ובכן, גם זה לא מדוייק. היהודים נחשבים לחכמים בדיוק בשל יכולתם להסתגל, ללמוד, להתפתח לפי תנאים חדשים, ולפתח אגב כך גם את סביבותיהם. זאת הסיבה שהיהודים זכו ועדיין זוכים להערכה במקומות רבים. בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו הנצחי, מרבה להתגאות ב"הייטק ניישן", לא ב"תורה ניישן". אולי לו היה לומד כהן אנגלית בבית הספר, לא היה מפספס פרט זה.


white

בתמונות: שאריות כרזות בחירות של אגודת ישראל, או: העתיד (שבו במקום לשכנע את הציבור, בוחרים להטיל עליו אימה אלוהית). צולם ליד אוניברסיטת בר אילן ב-1 במאי 2019

מלאך האלוקים - לתגובת לישראל כהןכרזת בחירות אגודת ישראל תגובה ישראל כהן

קובץ רביעי בסדרת עֵירוּבִין לספרות ואמנות: הודעה והשקות

עירובין ד', קובץ ספרותי, 164 עמודים, 45 ש"ח


בימים אלה יוצא לאור הקובץ הרביעי בסדרת "עירובין" לספרות ואמנות, וכרגיל, אתר "אשפתון" משתתף בשמחה, ומתכבד להזמינכם לשתי ההשקות הראשונות המתוכננות.

הראשונה תתקיים בירושלים, ב-28.3.19, בשעה 20:00, ב"מקום לשירה", רח' המערבים 9

השנייה תתקיים בתל אביב, ב-17.4.19 בשעה 19:30, ב"תולעת ספרים", רח' מאז"ה 7

הקובץ החדש עשיר במיוחד, וכולל סיפורים, מסות, שירים, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור.

כריכה קדמית עירובין ד.png

דימוי: חן כהן, ללא שם, 2014

מה בקובץ?

תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שכונה "הומרוס של הרי הקרפטים". על אף שהוא עצמו לא היה יהודי, וינצנץ הִרבה לכתוב על דמויות יהודיות וגם על בני לאומים קטנים אחרים בתקופה שבין מלחמות העולם. סיפוריו פותחים חלון נטול-סנטימנטליות לעולם רב לאומי ומבולגן שלא יחזור עוד. במרכז הסיפור חבורת בעלי עגלות יהודים, אמונותיהם ושיחותיהם המשונות לעיתים, שמערבות ענייני פרנסה עם דיונים תיאולוגיים. התרגום מפולנית נעשה על ידי עילי הלפרן.

שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. באמצעות עיון מחודש בשירתו של ביטון, אחד הבולטים והמשפיעים בשדה השירה העכשווית, מציעה סתיו מודל חלופי של שירה שאינה נכנעת לכלכלת האינטרסים של עולם הספרות, שאינה ניתנת לתרגום ושמאתגרת את הייצוג הלאומי. אחרי הכול, לא כל המשוררים רוצים להיות פרצופים על שטרות כסף…

שירים חדשים של ענת זכריה (שריאיון איתה מופיע גם כן בקובץ), נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד.

תרגומים חדשים של ריינר מריה רילקה וג'ון דון, מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג.
על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל.

עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד

הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים

לרכישת הקובץ החדש וקבצים קודמים לחצו כאן

לפרטים נוספים:  eyruvin@gmail.com

השקה ירושלים עומדתהשקה תל אביב עומדת

היקומים המקבילים בישראל

בעקבות תקיפת שוטרי מג"ב על ידי חיילים מהגדוד החרדי "נצח יהודה", ובעקבות התחזיות לפיהן עד 2065 כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי

מאת: רונה ברנס


מקרה קטן, אך מפחיד ביותר, התרחש לאחרונה:  שני חיילי "נצח יהודה" (חיילי המסלול החרדי בצה"ל) ניסו לשחרר עצורים יהודים שנעצרו על ידי מג"ב במהלך התפרעויות כנגד פלסטינים וכוחות הבטחון בשטחי יהודה ושומרון.

ההפגנה התרחשה בעקבות הריגת שני חיילי "נצח יהודה" ופציעת אחרים על ידי חוליית מחבלים. שוטרי מג"ב עצרו כמה מתפרעים במקום, אשר גם יידו אבנים אל עבר פלסטינים וחסמו כבישים. כתוצאה מיידויי אבנים אלה נפגעו מספר אנשים (פלסטינים), ונגרם נזק לרכוש.

בתוך מהומות אלימות אלה של חבורות נערים אדנותיים צמאי נקם, חיילי "נצח יהודה" החליטו כי הם עוברים צד, ובמקום למנוע את התפרעות הנערים, למעשה הצטרפו אליהם.

וכך קרה שבמקום לעזור לכוחות הביטחון הם הצטרפו לכוחות העברייניים בכך שניסו לשחרר את העצורים. כשהדבר לא עלה בידם, ניסו החיילים לשחררם בכוח.

בשלב זה תקפו חיילי מג"ב את חיילי נצח יהודה בעימות אלים, אשר בעקבותיו הושעו חיילי הגדוד החרדי מתפקידם.

זהו מקרה מזעזע כשלעצמו. שהרי לכאורה, נראה שמדובר כאן בשני חיילים שמפרשים את תפקידם באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו מפרשים את תפקידם חיילי מג"ב, למשל.

במקום להגן על האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות שמיעה לפקודות מפקדיהם, ומניעת התפרעות אלימה שעלולה לעלות בחיי אדם נוספים, הם בוחרים לפעול בשירות אידיאולוגיה המשיחית-מתנחלית, ולהקשיב לצו מצפונם המעוות.

שהרי, חיילי "נצח יהודה" מאמינים כנראה כי תפקידם הוא להגן על "המתיישבים", כפי שמכונים המתנחלים בפלטפורמות ימניות רבות.

ואכן העברית היא שפה מתעתעת. "צבא הגנה לישראל" אמנם יכול בקלות להתפרש כ"צבא הגנה על עם ישראל". מה הם האינטרסים של "עם ישראל"? ובכן, לא בהכרח האינטרסים של מדינת ישראל המודרנית וצבאה (תלוי בפירוש של "עם ישראל")…

אבל אותי זיעזע במיוחד האופן שבו פרשייה זו הוצגה בכלי התקשורת השונים.

כך למשל הוצגו הדברים בכותרת באתר החרדי "כיכר השבת" : " חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם נרצחו בשבוע שעבר, הוכו קשות על ידי שוטרי משמר הגבול, לאחר שעל פי עדי ראיה סירבו לפנות מתיישבים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון".

גם באתר "סרוגים" הדברים הוצגו באופן דומה:  "זעם בקרב חיילי גדוד נצח יהודה שחבריהם הוכו על ידי שוטרי מג"ב, לאחר שניסו לשחרר מפגינים שהפגינו כנגד גל הטרור האחרון בו נרצחו שניים מלוחמי הגדוד".

אין צורך לומר כי בשני האתרים הפופלאריים הללו, המכוונים דבריהם לציבור ההולך וגדל במדינת ישראל – הציבור הדתי והחר"דלי, האמפתיה שמורה לצד היהודי-מתנחלי בלבד. העובדה כי המתפרעים יידו אבנים, כטרוריסטים לכל דבר ועניין, מתקבלת בסלחנות, שלא לומר באהדה.

האידיאולוגיה האלימה, המעדיפה דם יהודי על פני כל דם אחר, אינה יכולה להמשיך במדינה אשר מבקשת להיות מדינה דמוקרטית. בכל יום שעובר דומה כי נציגי הגזעניים, הקיצוניים והאלימים ביותר בחברה, מתחזקים.

זוהי אינה התקרית האלימה הראשונה מסוגה שנקשרת בשמו של גדוד "נצח יהודה" המהולל. בשנים האחרונות נחשפו כמה פרשיות של התנהגות אלימה, קלגסית, דורסנית ומרושעת מצד חיילים מאותו הגדוד עצמו. ואלו הן רק פרשיות שנחשפו לעין המצלמה ולידיעת הציבור.

אבל קשה לומר כי ישראלים שעיניהם בראשיהם צריכים להיות מופתעים מכך שחיילים חרדים המגוייסים לצה"ל הפועל בתוך מנגון של משטר צבאי דה-פקטו, המבדיל בין האוכלוסייה היהודית בעלת הזכויות והאוכלוסייה הערבית נטולת הזכויות – קשה לומר כי בסיטואציה כזאת יש הפתעה מהתנהגותם המחפירה של חיילים אלה. מהיכן ישאבו חיילי "נצח יהודה" ערכים הומניסטיים? מקהילתם המסתגרת? מדוע שהם לא יעדיפו את הדם היהודי על פני הדם הערבי? מדוע שהם לא יקשיבו לאיתמר בן גביר, אחד החתרנים המצליחים ביותר נגד מדינת ישראל הדמוקרטית, אשר כמובן לא פספס את ההזדמנות גם הפעם כדי להגן על החיילים אשר לדבריו "קיבלו יחס כאחרוני המחבלים."

בתגובה לבן גביר, כדאי לציין, שאם נסתמך על מקרים קודמים, הרי שסביר להניח כי החיילים הסוררים יקבלו עונשים מקלים, שהרי, אחרי הכל, הם יהודים, ועוד יהודים המשרתים בשירות קרבי… (דוגמה לעונשים מקלים אפשר היה לראות, למשל, ב-2015, שבה הורשע חייל מ"נצח יהודה" בהתעללות באדם פלסטיני, ושחרר לאחר 60 יום בלבד.)

הסצינה "הקטנה" הזאת של חיילי מג"ב מול חיילים חרדים בצה"ל ו"מתיישבים" פורעים, היא אולי תמונה מקדימה למה שעוד צפוי לנו כאן.

ככל שירבו המתחים, ויגדל ציבור החרדים במדינת ישראל (עד 2065 צופות התחזיות כי כל אדם שלישי בישראל יהיה חרדי), כך תגדל השנאה ההדדית והאלימות, וירבו השסעים. בניגוד לטענות מפייסות אך שקרניות, השסעים העמוקים ביותר במדינת בישראל – אשר עיקרם הוא בין הציבור המעדיף תפיסת עולם הומניסטית ורצינאלית לציבור המעדיף תפיסת עולם משיחית ולאומנית – אינם ניתנים "לריפוי". רק חינוך הומניסטי יסודי ומעמיק, להכרה בערך האדם באשר הוא אדם, וחתירה אל הטוב של כלל העולם בלי הבדל דת, גזע ומין, יכול לשנות את התמונה.


 

תיעוד התפרעויות הנוער הימני-מתנחלי על רקע אירועי הטרור ביהודה ושומרון:

 

האישה, הכבוד והמדינה: תגובה מיותרת לבני ציפר

רונה ברנס


עורך מוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", מר בני ציפר, עשה זאת שוב. שוב הוא הצליח להלהיב את עצמו, לקמט את מצחו, להסמיק, ולהשלים תעלול אינטלקטואלי פורץ דרך. הפעם, הוא יצא להגן על שרת התרבות מירי רגב. הא! איזו מקוריות! איזו תעוזה! איזו מחשבה יוצאת דופן.

ההמון נדהם ונרגש.

בטורו האחרון השווה ציפר בין רפורמת הנאמנות בתרבות של רגב וממשלת נתניהו לבין "ביזוי האישה". כשם שיש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא מביא לפגיעה בנשים, מסביר ציפר, כך יש להגביל את חופש הביטוי כאשר הוא פוגע בכבוד המדינה. כדבריו:  "כדי שנאמין באמת בכנות כוונותיהם של אלה המספרים לנו שהכללים השתנו ושוב אי אפשר לנהוג באי כבוד באשה ולטפוח על ישבנה שלא מרצונה, כן שוב אי אפשר לנהוג באי כבוד בגוף הסימבולי הנקרא מדינת ישראל, גם אם שנים רבות הוא נתן את גוו למכים. לא עוד."

עבור ציפר, נהיגה ב"אי כבוד בגוף הסימבולי של מדינת ישראל" כמוהו כ"טפיחה על ישבנה שלא מרצונה של אישה". ואין ספק כי ציפר נוקט בשפה משפילה זו בכוונת מכוון. שהרי ציפר הוא ריאקציונר ידוע. העדפותיו הידועות והקיצוניות את משפחת נתניהו מעידות על כך, כמו גם התעקשותו להגן על כל סממן אנטי-פרוגרסיבי שהוא מצליח לזהות במרחב. אפשר לצפות בוודאות מסויימת כי כל סימן כזה, אדיוטי ושפל ככל שיהיה, יזכה לחיבוק אוהב והיסטרי מצד אדון ציפר, הרואה עצמו כמגן התרבות האמיתית, אביר הלבבות הנכספים, אימת האינטלקטואלים צרי המוח, וכמובן אויב הפמיניסטיות האכזריות.

אבל למען האמת, הדברים הם פשוטים. כבוד האישה, בניגוד ל"כבוד המדינה" (בהקשר הנוכחי), הוא אחד המאפיינים המגדירים את החברה החופשית. רמיסת כבוד האישה על ידי התייחסות אליה כאילו היא שונה מבני האדם הגבריים, למשל על ידי ביזוי, אלימות וכו', פוגעת באבני הבניין של החברה החופשית. כך הוא גם בגילויי גזענות. הפרמטרים לבחינת קיומם או אי קיומם של ביזוי, אלימות, או גזענות, מתקבלים בדרך כלל על דעת רוב האנשים שלא הקהו את ליבם או ראייתם, או לחילופין, כמו במקרה של ציפר, את הגינותם.

ערך "כבוד המדינה", לעומת זאת, אינו שייך לאותה הקטגוריה. זהו איננו ערך המגדיר את החברה החופשית (אלא את החברה הלאומית), ועל כן אינו זכאי שנתייחס אליו באופן זהה לערכים שהוזכרו לעיל. בנוסף, מדידותו של ערך זה ("כבוד המדינה") אינו ברור מלכתחילה. כפי שציפר עצמו מסביר, המדינה היא "גוף סימבולי", ועל כן היא מקבלת את תוקפה על ידי בני האדם המגדירים אותה. לאותם בני אדם יש תפיסות שונות לגבי "כבודה" (יש כאלה, למשל, המכבדים אותה באמצעות מלמול  מילות ההמנון אל מול הדגל, ויש כאלה המכבדים אותה באמצעות תרומה לקרן החדשה לישראל).

אנשים המצויים כרגע בשלטון הם כאלה המבקשים להציב את כבוד המדינה מעל כבוד האדם. הדרישה המובנת מאליה במצב זה היא להתנגד להעדפה אלימה ומסוכנת זו, שכבר גבתה ותמשיך לגבות את קרבנותיה, עד שלא ייזכרו מספיק אנשים בערכים שלשמם שווה באמת להילחם: כבוד האדם, חופש האדם.

אנשים כמו ציפר שייכים לשוליים הקוריוזיים של הריאקציה. עכשיו אנו אמנם סובלים מהבל פיו המעיק, אך בעוד עשרים שנה, איש לא יזכור את שמו.

_DSC0024_s

 

פיליבסטר אמנים נגד מדיניות הממשלה – הזמנה!

15.10, פתיחת מושב החורף של הכנסת, כיכר יק"א, ירושלים, 9:00–19:00

עשר שעות של רכבת אמנים מול הכנסת במחאה על מדיניותה הלאומנית של הממשלה הנוכחית

מתחילים בתשע בבוקר, מסיימים בשבע בערב

 ארוע בפייסבוק

אתר הארוע הרשמי


כרזה- דוד רוזנברג - פיליבסטר כנסת 2018.jpg


ה-15.10 הוא היום הפעיל הראשון במושב החורף של הכנסת, ואנחנו נהיה שם כדי להצהיר

שאנחנו מתנגדים למדיניות הממשלה הנוכחית.

למה בדיוק אנחנו מתנגדים?

אנחנו מתנגדים ללאומנות שדומה כי מאיימת על כל פינה בחיינו, מתנגדים להעדפת הלאום על פני האדם, ה"אחדות" המדומה על פני חופש הביטוי, אנו מתנגדים לדרכם של ראש ממשלת ישראל ושותפיו לנצל את הפערים הקיימים בחברה הישראלית לרעת האזרחים ולטובתם הפוליטית. אנחנו מתנגדים לדמוניזציה של ארגוני השמאל, ארגוני זכויות האדם, דמוניזציה של מבקרים פוליטיים, דמוניזציה של הפלסטינים, ולשימוש פסול בכוח האדיר שניתן לנבחרי הציבור בנאמנות.

ביום החגיגי של פתיחת מושב הכנסת נגיע כדי להתנגד לכל אלה.

זוהי ממשלה שהעבירה חוקים מפלים כמו "חוק הלאום", רפורמות אנטי-דמוקרטיות כמו "נאמנות בתרבות", חוק המכפיף את הרשויות המקומיות לתפיסות הלכתיות צרות, כמו "חוק המרכולים". זוהי ממשלה שעומדת לצד תפיסות מסוכנות, אנטי-דמוקרטיות, הדוגלות בקדושת הארץ ולא בקדושת האדם, שלפי תפיסות אלה מקדמת מה שרבים מכנים "סיפוח זוחל", באמצעות נסיונות "הסדרת" שטחים כבושים, ובאמצעות חוקים אשר נועדו להקשות על עתירות פלסטינים נגד מדינת ישראל בבג"ץ.

לרוח הלאומנית ולמדיניות זאת של הממשלה, אשר פסקה לראות מולה את האדם, אנו מתנגדים.

פיליבסטר הוא פעולת התנגדות פרלמנטרית נגד הצעת חוק. מדובר ברצף של העלאת התנגדויות, במטרה לעכב הצבעה על חוק, על ידי נאומים על פני זמן ממושך.
קראנו לארוע "פיליבסטר", משום שממש כמו פיליבסטר, גם אנו נבקש לעצור את הזמן באמצעות 10 שעות של רכבת אמנים, מוסיקאים, משוררים, סופרים, ואנשי רוח,שיביעו את התנגדותם, איש איש בדרכו.

לאור הנצחון הזמני של רעיון הלאומנות בישראל ובמקומות רבים אחרים בעולם, נילחם ברעיון באמצעות רעיון – מול הלאום והקדושה נציב את האדם והחופש.

בסופו של דבר מה שחשוב הוא האדם.

הצטרפו אלינו! הנוכחות חשובה. יהיה שמח, יהיה מתסכל, יהיה מעניין, יהיה ארוך, ותהיה תקווה.

זוהי התארגנות פרטית לחלוטין, וציבור האנשים הפרטיים מוזמן להביע את קולו במחאה נגד המתרחש במדינת ישראל ובחסותה.

נקבל בברכה כל עזרה מהצד הלוגיסטי וההפקתי.

רשימת אמנים ומשתתפים אחרים תתפרסם בהמשך.

לפרטים נוספים, והצעות, אפשר לפנות ל: filibuster.omanim@gmail.com

ארוע בפייסבוק


מיקום: