'זו אני הלא משוררת': שני שירים חדשים מאת חיה לוי

חיה לוי


נמאס לי להיות משוררת

נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
מָחָר אֶנְהַג בְּמַשָּׂאִית
אֶרְאֶה אוֹתְךָ בָּרְחוֹב, אֶשְׁרֹק לְךָ בְּחֻצְפָּה
וְאוּלַי גַּם תָּבוֹא אִתִּי, לקבינה
זוֹ אֲנִי מַלְכַּת הַכְּבִישׁ
עִם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וּבְלִי שׁוּם הִתְנַצְּלֻיּוֹת
אַף אַחַת לֹא יְכוֹלָה לְהַגִּיד לִי מָה לַעֲשׂוֹת פֹּה
אֲנִי מוֹבִילָה עַגְבָנִיּוֹת, מְבִיאָה לַשּׁוּק, מִסְתַּכֶּלֶת מִלְּמַעְלָה
זוֹ אֲנִי הַלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת, אֲנִי אוֹכֶלֶת מִלִּים שְׁלֵמוֹת לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

*

הַגֶּבֶר הַזֶּה לֹא קָרָא סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת עָצוּב אֲבָל
הָיָה עָצוּב אוֹ הָיָה לוֹ מַר אוֹ שֶׁכָּאַב לוֹ הַגּוּף
אוֹ שֶׁשָּׂמַח אוֹ שֶׁצָּחַק אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל עָלִים וּבָצָל
הוּא לֹא הָלַךְ לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לוֹ
הוּא שָׁמַע הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִין
הוּא הִתְגַּעְגֵּעַ לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכַח חֲלוֹמוֹת

הָאִשָּׁה הָזו לֹא קָרְאָה סְפָרִים, וְלָכֵן
לֹא יָדְעָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה אֲבָל
הָיְתָה עֲצוּבָה אוֹ שֶׁצָּחֲקָה אוֹ שֶׁבִּשְּׁלָה עָלִים וּבָצָל
הִיא לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר אָז לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּשַׁקֵּר לָהּ
הִיא שָׁמְעָה הַרְבֵּה הַטָּפוֹת מוּסָר וְאַף פַּעַם לֹא הֶאֱמִינָה
הִיא הִתְגַּעְגְּעָה לִדְבָרִים רָעִים וְשָׁכְחָה חֲלוֹמוֹת

חַיֵּיהֶם הָיוּ כְּרוּכִים זֶה בְּזֶה כְּמוֹ פֹּאֲרוֹת

הספרייה לפילוסופיה

סיפור קצר מאת רונה ברנס

∗ הופיע לראשונה בכתב העת "מאזניים", ספטמבר 2018, בעריכת מתן חרמוני


הספרנית לא יכלה להעלות בדעתה את כוונתי האמיתית כשניגשתי אליה לבקש דפי טיוטה. היא התעניינה בי ובמעשיי ובעניין האינטלקטואלי שלי בספריית פילוסופיה עד כדי כך שמיד החלה מכרכרת סביב, מתחנחנת במידה מסוימת, מציעה לי עזרה מסוגים שכמותם לא ביקשתי מעולם.

ואמנם, מפליא הדבר שהרחקתי והגעתי כל הדרך אל בניין הפילוסופיה והאתיקה שבאוניברסיטה, ששם הייתה מצויה הספרייה הזאת. לא זו בלבד שהבניין מרוחק ביותר מכל נקודה שהיא בקמפוס, אלא שכל צרות העולם דומה שאופפות אותו. הוא ניצב לבדו מבודד על הגבעה הצחיחה ביותר במרחב הנראה, בלי שמץ של צל או עץ שיסייע לבאים, למתעניינים ולסקרנים חסרי הבינה, בינתיים.

להמשיך לקרוא

אדוניס באוטובוס

סיפור קצר ליום חול

מאת בתיה גלילי


התיישבתי מאחורי אדוניס באוטובוס. תלתליו החומים ריקדו על מצחו. סנטרו השזוף גאה ועיניו הענבריות נחות על העוברים ושבים בעצלות של בן אלים. עורו היה ללא רבב, ותבונת היופי הייתה כה אלגנטית בינות עליבותה הבלתי נמנעת של התחנה המרכזית האפורה משמן מכונות, עד שרמת התרגשותי ביושבי בדיוק מאחוריו, בדיוק מאחורי אדוניס במושב האוטובוס, וודאי הייתה ניכרת על פניי הסמוקות, לו היה מתבונן. נדמה לי, עם זאת, שהוא לא התבונן. הרגשתי את החום העולה מגופו, ושמתי ליבי לכל תנועה שנעשתה על המושב. הוא הזיז את התיק מפה לשם, תיק עור מהוה, וניגב את כפות ידיו על מכנסיו הקצרים, העבים, סוגר ופותח את האבזם לסירוגין, כדי לחפש דבר מה, ואז להתחרט.

כל תנועה הייתה טובה אליי, ואני הרגשתי שהבוקר הזה מתנהל לא רע בכלל. הצבעים היו חומים וירוקים וכחולים, והאספלט השחור התאים לכל אלה בתיאום מושלם. אדוניס ישב לפניי, ורגלו הייתה מונחת על רגלו האחרת בנונשלנטיות מעוררת בטחון. אלא שאז, פחות או יותר כשכל הצבעים החלו להתמזג במהירות עם דהירת האוטובוס קדימה לכוון תל אביב, קרה הצפוי מראש, ועם זאת המאכזב בהחלט. מכשיר הטלפון הפרטי שלו, של אדוניס יפה התואר, צלצל. היה זה צלצול חלש, מבשר רעות, ולו הייתי טורחת לחשוב על כך הייתי מבינה מייד שאדוניס הולך עכשיו לשנות את צורתו לפניי.

בכל אופן, הוא ענה, וכמעט מיד התחיל להתלונן אל תוך המכשיר בקול שאני מודה שאכן אכזב אותי מאוד. היה קשה לו, היה קשה לו מאוד. הוא סיפר שהוא עובד קשה. הוא נשמע מותש, צרוד. האוטובוס כולו שמע אותו בבירור מתנה את צרותיו. אינני יודעת אם כולם היו מודעים לעובדה שהם שומעים את אדוניס. קולו היה עייף, באמת יגיע. אני האמנתי לו. ככה זה עם בני אלים. אף על פי שכל הסימנים העידו על כך שצריך היה להיזהר, לא יכולתי שלא לחייך אל עצמי באירוניה מרירה מול פני האכזבה. אדוניס הדברן שוב אכזב אותי בלי לדעת שכל אותה העת ישבתי מאחוריו באוטובוס.

"אני מאבד את זה", הוא נשף באזני בן שיחו, בעודו מעביר את ידו בשיערותיו הרכות למראה. נעלי העבודה שלו היו מוכתמות, אבל לא נראו מלוכלכות. הוא הוציא מכיסו את משקפי השמש שלו. הם היו מושלמים, בצבע שהיה בין חום ובורדו. הוא חיבר את מכשיר הטלפון לטעינה באמצעות כאבל יו-אס-בי לחיבור שנמצא מעל ראשו, והמשיך להתלונן בקול מסוקס אם גם גבוה מעט.

זמן לא רב אחרי שהתיישבתי אני התיישב בדיוק במושב מאחוריי בחור צעיר, חרדי ספרדי, לבוש שחור לבן, מגולח למשעי, בעל שיער שחור וכיפה קטיפתית, כרגיל. מימיני ישב חרדי אשכנזי, בעל מראה סטדנרדטי בהחלט (אולי היה גבוה מעט יותר מן הרגיל, אבל זה הכל) ומאחוריו נערה, שממנה הוא נמנע בעיניו. אחר כך, בצומת שבמחצית הדרך, טיפס לאיטו במדרגות האוטובוס, איש זקן, והתיישב לפני אדוניס. היה לו כובע לבד שחור מסוג חב"ד, אלה שדוד שלי לואי קורא להם קאובואים, וניכר עליו שבגדיו החמים, שאינם מתאימים למזג האוויר בשום פנים ואופן הכבידו עליו מאוד. תמיד תמהתי, בעיקר בראותי אנשים צעירים יחסית, הלובשים את מלבושי אירופה החמה האלה, כיצד הם אינם מסריחים עד השמיים, כיצד הם אינם מזיעים את עצמם למוות. איך זה בעצם שהם מצליחים לזוז ממקום למקום מבי להתעלף רק מפאת איבוד נוזלים וטירוף חושים. אני הייתי רוצה להסתובב עירומה בימים שבהם החום הוא מוחלט, ימים שכיחים למדי, במיוחד בחודשים שבין יוני וספטמבר.

אבל למרות שכל אלה הטרידו אותי באמת, היה זה יום אופטימי בלי ספק. יכולתי להקשיב בסבלנות בלתי מודעת לעצמה לשיחות ארוכות של גברים צעירים שישבו מסביבי, מבלי להתחשב בשעון, ומבלי להתחשב בזמן. לא היו לי ילדים, ומישהו אהב אותי באהבה מתונה. לבחור הספרדי, שגם הוא התחיל מדבר בטלפון זמן לא רב לאחר שהתיישב מאחוריי, היה קול נעים ומעורר אמון, אף על פי שהוא טרח עם בן שיחו הטלפוני על מיקומו המדוייק של הקיגל בבית הכנסת הרבה יותר ממה שמכתיב הטעם הטוב. הוא בוודאי היה נשוי, ונשמע כמו תלמיד חכם, או מה שהייתי מדמיינת שהוא תלמיד חכם. מוזר מאוד המילים האלה כולן, וכמה שאין להן שום קשר לעולם המציאות.

בסופו של דבר, ליד אבו גוש, כולם השתתקו, או לפחות החלו לדבר מעט יותר בשקט, מעט פחות בייאוש, מעט פחות בשקיקה, מתמסרים למושביהם, שוקעים בקצב הנסיעה של כביש 1. השמיים היו אפורים ומזג האוויר היה אף על פי כן קיצי וחם, והצבעים הקרים היו חסד שאי אפשר להתעלם ממנו.

כל זה היה נפלא להתבונן בו מבעד לחלונות הנוסעים החולפים על פני טרסות נטושות ושדות מעובדים, על פני עצים וארזים ששתלה הקרן הקיימת, ועל פני תלי אבנים שעל מי שהעמיסם לא שמעתי ולא ידעתי כמעט דבר. מדי פעם בשולי הכביש נמתחה יריעה כחולה של ברזנט, "חפירת הצלה", לפני הכניעה לקבלנים, לפני הכניעה אל המהירות , לפי הכניעה הגדולה אל הכבישים החדשים, הנבנים תמיד, מתרחבים ומתפצלים עד אין סוף, בגבולות של 300 ק"מ מפה ו-30 ק"מ משם. הים לא נראה באופק, אבל הוא לא היה רחוק.

אחר כך, בתום זמן לא רב של הפוגה בלתי שלימה, אדוניס חזר לדבר אל הטלפון שלו. הוא לא התחשב באף אחד. גם לא בזקן שישב לפניו ושהיה מפנה את ראשו מדי כמה דקות כדי לרמוז בעדינות לאדוניס לתת קצת מנוחה לפיו המפטפט. אני כמעט בטוחה שהזקן לא אמר לעצמו את המילים "פה מפטפט". גם אני התלבטתי, אני מודה, לפני שכתבתי את המילה הזאת. בכל זאת, מדובר באדוניס. בכל זאת, אדוניס היפה בעל התלתלים. הזקן עיפעף בעיניו מתחת לכובעו, פילבל בעיניו העייפות, ובזה נגמר העניין פחות או יותר, עד הסיבוב הבא.

נושא השיחה שעליה שקד כה אדוניס היה הצבא. אם הבנתי נכון, הוא חזר מאימון מילואים בדיוק היום בבוקר. הוא סיפר על איזה קצין שממנו כנראה סבל במיוחד. "אוטיסט, אחי!" הוא אמר אל תוך המכשיר, "אוטיסט! אתה יודע מה זה אוטיסט?! קצין אוטיסט!"

הוא סבל מאוד. "שלושה ימים, אחי, היה סיוט, סיוט!" הוא אמר בקולו הגבוה, המסוקס, שלמרות מה שאפשר היה לקוות, לא היה בו גוון מעניין. אדוניס המשיך וסיפר על אחד, צחי, והודה בעובדה שלו, לצחי, קשה אפילו יותר. "חייבים לדבר איתו, אחי," אמר אדוניס על צחי, ואיש מן הנוסעים לא ידע במה דברים אמורים, "לא יודע, זה, לא יודע…" גמגם גם אדוניס כמהדהד את מחשבותיי…

בן שיחו כנראה הציע שהוא, אדוניס, ידבר איתו בעצמו, אם הוא חושב שזה כל כך חשוב. "לא משנה, בסדר," הוא סיכם את הדברים עכשיו בקול. "אני גם ככה מדבר איתו אחר כך," הוא הסכים. האיש הזקן בעל כובע הלבד נראה שחדל כבר מסיבוביו מפלבוליו והעמיד פנים שהוא מתרכז בנסיעה.

אני ידעתי שאלמלא היה זה אדוניס הייתי קמה מזמן להוכיח אותו על דיבורו הממושך, חסר ההתחשבות, בטלפון. לומר לו, לבקש ממנו, לדבר בשקט, עם קריצה שמקפלת בתוכה רמיזות אודות חוסר שביעות הרצון שלי. אני כמובן יודעת שרוב האנשים אינם מייחסים הרבה למבטים המרמזים שלי, ובכל זאת, אני דביקה בהם, במעטפה של חשיבות עצמית מגוחכת למדי, שגם ממנה לאיש לא אכפת.

מענין אם הוא יודע את כוח יופיו, שאלתי את עצמי. מעניין אם הוא מנצל אותו. אולי הוא יודע, פשוט יודע, שאיש לא יעיר לו דבר משום שהוא אחרי הכל אדוניס העייף שחזר ממילואים, שהיו סיוט, פשוט סיוט, עם קצין אוטיסט באמצע שום מקום, ושחבר שלו, צחי, סובל מדכאון. מעניין אם הוא מרגיש חסין.

לא יוצא לי בדרך כלל לקנא במראה של גבר לפני כן. זה לא שהדבר לא קרה בעבר, אבל כשראיתי את אדוניס, הבנתי שעם כזה יופי אפשר לעשות הכל. אתה כמו נסיך של הטבע ,לא מחכה בתורים בקופה, תמיד מוצא מושבים טובים בקונצרט (בלי להתאמץ בכלל), תמיד נמנע מרשימת המתנה בבית קפה או מסעדה.

אדוניס ישב שם מלפניי, מקשקש לו בטלפון, מפטפט כאחרונת הבתולות המתוארות ברומנים של גברים מנופחים מהמאה ה-19. איזה קצ'קה היה אדוניס. היה בזה משהו מעצבן, בדיסונאנס הזה שבין היופי והקשקשת, אבל מצד שני היה בזה גם משהו שהיה מאוד מנחם לדעת. להכיר את הצד הזה של אדוניס, שמפאת יופיו, נראה לנו, בני האדם, כה מרוחק. עתה הייתה לנו הזדמנות בלעדית לחזות בחייו האישיים ביותר, לשמוע את קולו הרחוק מלהיות מושלם, המאכזב אפילו (כאמור), מורט את עצבי האיש הזקן בעל כובע הלבד. מסכן האיש הזקן. מסכנה הנערה החרדית שהייתה מגניבה מבטים נואשים לאדוניס האדיש. מסכן הבחור החרדי, שיושב לפניה ומשתדל בכל מאודו להביט במסך הטלפון השקט שלו. מסכן החרדי הספרדי שמאחוריי, בעל קול הקטיפה, שוודאי מודאג עדיין ממיקומו ההכרחי של הקיגל…

לבסוף ירד אדוניס מהאוטובוס. חמש דקות לפני כן הוא הפסיק את השיחה, והתחיל לארגן את חפציו, שהיו מעטים, אך מסודרים בברדק על המושב שלידו. הבטתי בהילוכו, שהיה יותר מהדס מכפי שהייתם מדמיינים לעצמכם. הטלפון היה טמון באחד מכיסי המכנסיים הקדמיים, ונעלי העבודה השחוקות שלו הובילו אותו במורד המדרגות אל הדלת. במבט חטוף אחרון עוד יכולתי לקלוט שארית תלתל חום ונפלא, ולהיזכר שהיום הזה רק מתחיל.

 

Aphrodite_Adonis_Louvre_MNB2109

 

 

שלום למשוררים

היום אנשים כבר לא אומרים שלום זה לזה.

זה קורה מכל מיני סיבות. אחת מהן, בושה להודות בכך, היא הרשתות החברתיות. העובדה שכולם כביכול כבר מכירים את כולם, כבר עוקבים אחרי כולם. ויש כמובן את אלה שעוקבים אחריהם יותר. הם וודאי שלא אומרים שלום. הם לא יודעים שום דבר על אף אחד שעוקב אחריהם. זה מאוד מסתורי.

אבל עיקר העניין הוא שזה לא מנומס.

אתמול השתתפתי באירוע שירה. הגעתי לברך את המשורר, ולקרוא משיריו לפני קהל. למרבה השמחה היה קהל רב. זה מצויין וטוב. בתום הערב הרשמי, ישבתי עם מעט חברים, אחרי שהחמאתי לאחד המוזיקאים שהופיע, וסיפרתי לו שבוריס שץ באוטופיה שלו ("ירושלים הבנויה") לא היה נותן למוזיקאי לנגן בחברת המופת שלו מבלי שהקהל ייתן לו את מלוא תשומת הלב.

הייתי במצב רוח דידקטי!

להמשיך לקרוא

להציע

מאת: אחינעם תמר וירט 


white

חשבתם פעם כמה קשה זה להציע?
זה תלוי גם בגודל המיטה ובמימדי הסדין, ובגומי הזה בקצוות, זה תלוי גם באיזו שעה מדובר והאם חשוך והאם הפוך גם, ומהי העונה…

white

*

ואת מענה את עצמך ואומרת: הוא ירצה. בדוק שהוא ירצה, תראי איך הוא מרוצה מהמילים שאת מוציאה מהפה, תראי איך הוא מתרצה מקפה שחור חזק שאתם שותים בדיוק אותו הדבר.
וכשאת מנסה להציע, כל המשתנים משתנים ואת תלויה בין הבירה ששתית שוב יותר מדי, מהר מדי, לבין האצבעות שלך, מחפשות את הקצה של המזרון, מנסחות את המסרון ושולחות.

white

*

מילים זורמות מן היד אל החוץ והיית רוצה לרוץ, אבל ריאותייך טבעו בעשן הזמן שלך.
ואת טובה במילים ובכנות על פני נימוס. בחרת בלי היסוס לצאת שוב מלכה לב שבור.

white

*

עכשיו את עוברת מול הרכבת ולא שמה לב, ואת מדלגת על פני שיפוצים רבים, ובינך לבינו
תהום רבה הנפרשת על פני הווסטאפ כולו ותל אביב כולה, ואת מכילה ואת מעולה בלהגיב ל- "לא".
ומים רבים יכולים לכבות את האהבה ומים רבים מכבים אותי בין תחנת האוטובוס לבין הבניין, ואת אומרת לעצמך הרבה פעמים את המילה מצויין עד שהיא כבר נשמעת מוזר, ואת מעשנת סיגריות ברצף אפילו שאת חולה, אפילו שאת כלי שבור. את מאפרה.
ואת לוחשת לעצמך קטעים של חנוך לוין שבועטים את חלומות האהבה שלך אל הביוב ואת מבקשת מעצמך לשוב אלייך והן עולות לך כמו בסיאנס כל הלאה גולדברגיות, כל היונות וולך, כל הזלדות, שאמרו
"מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי".
מתוק להתפלל ואינך מתפללת לשום אל המתקבל על הדעת, ואת משוגעת כבר משלוות הבדידות הגדולה שלך שאת מוצאת את האלוהים התורן ואומרת לו, תוציא אותי מהמעיין הגדול הזה.
לא לימדו אותי לשחות, לימדו אותי לסחוט מילים על נייר. לא לימדו איך הלב נהייה מאושר.
אושר אינו חלק מתוכנית הבריאה, כמו שנאמר, אבל להציע,
להציע לאלוהים שם ולהציע לי להרשם למכון כושר,
להציע איך להגיע ממקום למקום,
להציע מצעים על מזרון ולא להצליח לישון בלעדיהם.

white

*

נהיינו מאוד מפונקים.
ואיך, איך רציתי מיטה ואני לא ממעיטה בך.
ועכשיו אין לי כוח להגיע לקצוות.
ארבע רוחות של רוך
ואני נוהגת לדרוך במקום
להציע ולהציע, אך איני יודעת לאמוד אם הסדין מתאים, אם הרגע נעים.

white

*

אתם לא זוכרים שבכיתה ט' עבדתי בצימרים לפני פסח
והחלפתי עשרות מיטות
והכל היה לבן ומקופל
כמו רגש מיוחל בחתונה של הסדין העדין, השמיכה והציפית,
ואיך הכרית רקדה יותר מדי, איך היא שיכורה בטירוף, היא שוכבת שם בלי יכולת לנוע.

white

עד שיבוא פסח. ואחר הפסח אהיה בת 21. אהיה מבוגרת, לא יהיה לי אכפת לשבת עם תחתונים אחרי מקלחת על מזרון עירום ולהגיד שלום לציפיות להיות גדולה ומודעת,
להיות מוצעת,
כי אף פעם לא חשבתם על המכנסיים הנופלים מעט על קצה הסדין הבורח, המותח את כולכם להיות חיות קטנות עם רצון מוגזם לנוחיות.
כמה חוסר חינניות. שאלוהים יעזור.

white

morning-sun.jpg!Large

אדווארד הופר, שמש הבוקר -(1952). הציור דרך ויקי ארט 
Morning Sun 

 


 

אחינעם תמר וירט, בת 21, דתיה לשעבר, חיילת, תופרת, מעשנת, אוהבת קפה שחור וללכת יחפה.
אפשר למצוא אותה גם בפייסבוק: Achinoam Tamar

אישה במעיל כחול מספרת על עייפותה עם חזרתה מן העבודה

מאת ר"ב ירושלמי


החלטתי לוותר על הבגדים.  בתור אישה שעובדת בימים כעורכת בעיתון יומי, ואז חוזרת כדי לשמוע את ציפורי הערב מסיימות, החלטתי לוותר על הבגדים.

ראיתי מה זה עושה לגברים שסביבי – הבגדים, ראיתי מה זה עושה לנשים. הציפורים לעומת זאת חיו באושר אמיתי. האם יש פה רעיון רדיקלי? כלל לא. שהרי כל הרעיונות כבר אינם רדיקליים, וכמעט שכבר אינם כלל.  האם אין רעיונות בעולם? וודאי שיש, הם מונחים על השולחן בצבעים משונים, ובמאות שונות. הזמן הוא זה שדרוש להם – לרעיונות. ואין לנו זמן.

מדוע אתם קוראים אותי עכשיו ואת רעיונותיי הבלתי רדיקליים על בגדים ועל היעדרם? האם גם אתם עייפים כמוני? כמוני כשאני חוזרת מן המשרד? כמוני כשאני חוזרת מן הקניות, מן המחשבות על הילדים, על ילדים, על מתנות להורים, על חגים? אני לא אוהבת לחייך לאנשים.

אף על פי כן, אני יודעת שחלקם זקוקים לחיוכי. ומה אעשה? אני מודה, אני מחייכת.

ואין זה רע, אבל שוב אני רואה – איני עומדת על שלי.

לא אשכח את הגשר ההוא שהלכתי בו בתור חיילת אחרי שסיימתי לכתוב את סיפורי הראשון. הגשר התנדנד, ככה אני זוכרת זאת משום מה, ואני הרגשתי באמת גבוהה מאוד, על קצה העולם, על קצה העולם שאני בראתי בעצמי. קניתי לי בובר, ולייבוביץ' בסטימצקי, וגם ספר על הרמב"ם, אולי גם היה זה לייבוביץ' בעצם. קניתי ניטשה. הייתי מאוהבת בעולם ובכל האפשרויות הנפלאות שבו. מקום שבו אפשר לחשוב הרבה ובחופשיות אמיתית. נקייה.

המבוגרים, כלומר אנשים כמוני, מוותרים מהר מאוד על החופש, כי הם עייפים בעיקר. זה מאוד מדכא. זהו אולי הדבר המדכא ביותר בלהתבגר. אני לא יודעת למה אני כותבת כל זאת, אולי רק כדי לתת לכם את הרעיון של אישה במעיל כחול, שהרגע חזרה מהמשרד שלה, מותשת וכואבת מאוד (כואב לה הראש), והיא אינה יכולה לעשות דבר, משום שהיא עייפה.

היא יודעת שבעשר דקות היא יכולה לכתוב הרבה מאוד, אבל היא איננה יודעת מה תכתוב. היא גם יודעת שהיא יכולה לקרוא בזמן הזה איזה כה עמודים, והרי גם זה לא רע.

אבל מצד שני זהו ספר שניתן לה מהעבודה, והיא אינה מעוניינת בו.

חיקוי, הצלחה, ומה תעשה עם זה – הרהורי גמילה של סטודנט נצחי

מאת סנדריל יעקבי 


כשהייתי קטן שאלו אותי המבוגרים הרבה שאלות להן לא הייתה לי תשובה.

"מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" היא המעצבנת והנלוזה שבהן.

רק בימים מאוחרים יותר, הבנתי עד כמה היא נלוזה באמת.

אבל כשהייתי קטן, טרם ידעתי לנתח את הנלוזות, ורק הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שמופנית אליי השאלה.

היה זה רגש ריק בהחלט אם כי טהור ומדויק.

אז הייתי עונה בכנות ואומר שאינני יודע.

תשובה זו הייתה גוררת אחריה תשובות רבות ומוכרות  אף הן לא פחות מהשאלה המקורית בעקבותיה נהגו.

"אתה עוד צעיר", אמרו,  או "יש לך זמן" או "כשתהיה גדול תדע".

11101330024_9818f4f0fe_o

כשהייתי גדול מעט יותר, מספיק כדי להתחיל לחשוד אולי בנלוזות השאלה, אימצתי לי תשובה אחרת.  תשובה זו הייתה גוררת אחריה תגובה אחרת כל פעם, ואני הייתי מנסה תמיד לנחש על מי תשפיע איך.

הם היו שואלים ואני הייתי עונה: "מוכר גפרורים."

אימהות מסויימות היו מתרשמות במיוחד.

"איזה ילד! " היו מתפעלות ממני, וסופקות כפיהן בחדווה.

אולי עוררתי בהן איזה זיכרון נשכח, שלהן, או כזה שאימצו לעצמן מאיזה ספר שקראו פעם.

על האבות לא נראה שהדבר עשה רושם על פי רוב, למעט אבא אחד, שבשומעו תשובתי, התקרב אליי כל כך עד שפניו כמעט נגעו ממש בפניי, ושאל אותי במלוא הרצינות ובלחש

"אתה רציני, תגיד?"

היה משהו חרד בלחישה זו, ואני ריחמתי על האבא הזה שהיה צריך לשמוע את התשובה הזו דווקא אז ודווקא מילד קטן.

נראה היה שהוא חיכה לתשובה זו כל ימיו, וכשהיא הגיעה פתאום דווקא ממני, כה התפלא על כך, שלא יכול היה להאמין למישמע אוזניו, וכשלבסוף נכנע למילים, גם אז התקשה להאמין כי נאמרו ברצינות.

 כשגדלתי עוד, כבר ידעתי שאני רוצה להיות סופר. ידעתי את זה אבל לא סיפרתי לאף אחד. גם לא להוריי. גם לא לאחותי הגדולה.

בתקופה ההיא איש כמעט לא טרח עליי בשאלות לגבי העתיד. כמו היה פרוש וגלוי לעיני כל.

היו אלה השנים של המוסיקה. הייתי מוצלח קטן, והייתי יודע לחקות את תנועות גופיהם של הנגנים המוצלחים ביותר, וצלילי היה אף הוא חיקוי מוצלח למדי של הדבר האמיתי. והיות ואנשים מתקשים להבחין בין חיקוי לאמת, בחרו בחיקוי, וידעתי כי לא יוכלו לרדת לסוף האמת.

 אולם השאלה לא נעלמה, אלא רק נמוגה והתעכבה לזמן מה. לבסוף שוב עלתה בדמות שאלה אחרת, מאוחרת יותר, שצצה פתאום בזמן ימי הצבא. השאלה "מה תלמד באוניברסיטה" או "מה תעשה אחרי הצבא". אלו היו הימים שאחרי ימי המוסיקה הזוהרים בהם הורחקתי מהפסנתר ומסגרותיו, אל המדים והבסיסים, ופתאום ניגלה החיקוי לכל. לא אהיה מוסיקאי כשאהיה גדול.

וככל שהתקרבה תקופת הבגרות האמיתית, תקופת השיחרור, וההחלטה הסופית, כך ידעתי יותר ויותר שאני רוצה להיות סופר. ואולם השאלה "מה תלמד באוניברסיטה", אינה מאפשרת כלל תשובה שכזו. הייתי אובד עצות. לא היו לי תשובות, והתחמקויות אפשריות נראו לי מגוחכות.

 אז טסתי להודו. שם נהניתי משלווה יחסית.

הודו מלאה אנשים שאינם יודעים דבר, על כל שכן, מה יעשו כשיהיו גדולים. ואולם גם שם השמחה לא הייתה שלמה, וגם שם נשאלתי מה אעשה כשאשוב לארץ. מצחיקה הייתה בעיניי ההתעניינות הלא פוסקת הזו של אנשים בעתיד, בעיקר של אחרים. כך למשל, באחד הימים ניסיתי כוחי והפניתי את השאלה חזרה אל שואלה: "ומה איתך" שאלתי. וראיתי את הסומק עולה בלחייו.

"אני באמת לא יודע." הוא אמר. ושנינו שתקנו. אינני נהנה ממבוכותיו של זולתי, ובייחוד לא כשאני הוא הגורם לה.

 כך, לאט לאט, ניגלה לי כי רוב השואלים נטפלים אליי כדי שאגאל אותם מחוסר הוודאות שלהם עצמם.

אבל אני מורד בתפקיד זה. אינני מוצלח בו, ואין לי כל כוונה ללמוד לחקות את המוצלחים שבהם.

11092467694_69fd621691_o.jpg

ואז חזרתי  לארץ, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל גם כאן, במצב קיום חדש זה שחיבבתי מאוד, שוב מצאתי עצמי נשאל לא אחת:

"ומה תעשה עם זה?"

זאת הייתה השאלה, שכן לא למדתי משפטים, או חשבונאות.

ושוב, מאחר ועדיין לא ממש ידעתי מה להשיב, פניתי אל תשובתי הישנה, "מוכר גפרורים."

ואמנם, בזמנים אחרים, ומפי אדם שכבר איננו ילד קטן ושיכול לעורר תגובות ספיקת כפות ידיים בקרב אימהות מלאות חדווה, הייתה עלולה תשובתי זו להיתפס כמתגרית. אולם הימים היו ימים קשים, ונראה כאילו התקבלה תשובתי ברצינות גמורה על לב שומעיי. והם הניחו לי תוך נידנוד ראש קל של הבנה ובידוח דעת.

בימים מסוימים היום, אני שואל את עצמי "מה אעשה?" שכן ככל שמתקדם הזמן נראה כי רמת ידיעותיי פוחתת עוד ועוד, וגם את מה שחשבתי שאני יודע נדמה כי אבד. וזהזמן – הו הזמן… מה עוד יש לומר עליו מלבד זה שהוא זז. "לא יודע".  אני מסיק לעצמי, ביני לביני. וכבר איש אינו עומד לנחמני על גילי הצעיר, או על הזמן האין-סופי.


* שני האיורים שלעיל לקוחים מתוך אוסף הפליקר של הבריטיש לייבררי. לינקים לאיורים: כאן וכאן
הטקסט נכתב במקור בשנת 2008/2009