להציע

מאת: אחינעם תמר וירט 


white

חשבתם פעם כמה קשה זה להציע?
זה תלוי גם בגודל המיטה ובמימדי הסדין, ובגומי הזה בקצוות, זה תלוי גם באיזו שעה מדובר והאם חשוך והאם הפוך גם, ומהי העונה…

white

*

ואת מענה את עצמך ואומרת: הוא ירצה. בדוק שהוא ירצה, תראי איך הוא מרוצה מהמילים שאת מוציאה מהפה, תראי איך הוא מתרצה מקפה שחור חזק שאתם שותים בדיוק אותו הדבר.
וכשאת מנסה להציע, כל המשתנים משתנים ואת תלויה בין הבירה ששתית שוב יותר מדי, מהר מדי, לבין האצבעות שלך, מחפשות את הקצה של המזרון, מנסחות את המסרון ושולחות.

white

*

מילים זורמות מן היד אל החוץ והיית רוצה לרוץ, אבל ריאותייך טבעו בעשן הזמן שלך.
ואת טובה במילים ובכנות על פני נימוס. בחרת בלי היסוס לצאת שוב מלכה לב שבור.

white

*

עכשיו את עוברת מול הרכבת ולא שמה לב, ואת מדלגת על פני שיפוצים רבים, ובינך לבינו
תהום רבה הנפרשת על פני הווסטאפ כולו ותל אביב כולה, ואת מכילה ואת מעולה בלהגיב ל- "לא".
ומים רבים יכולים לכבות את האהבה ומים רבים מכבים אותי בין תחנת האוטובוס לבין הבניין, ואת אומרת לעצמך הרבה פעמים את המילה מצויין עד שהיא כבר נשמעת מוזר, ואת מעשנת סיגריות ברצף אפילו שאת חולה, אפילו שאת כלי שבור. את מאפרה.
ואת לוחשת לעצמך קטעים של חנוך לוין שבועטים את חלומות האהבה שלך אל הביוב ואת מבקשת מעצמך לשוב אלייך והן עולות לך כמו בסיאנס כל הלאה גולדברגיות, כל היונות וולך, כל הזלדות, שאמרו
"מתוק ללכת להרים ולהשתחוות אפיים בשביל אחת שהיא לא אני. ולשכוח את עצמי".
מתוק להתפלל ואינך מתפללת לשום אל המתקבל על הדעת, ואת משוגעת כבר משלוות הבדידות הגדולה שלך שאת מוצאת את האלוהים התורן ואומרת לו, תוציא אותי מהמעיין הגדול הזה.
לא לימדו אותי לשחות, לימדו אותי לסחוט מילים על נייר. לא לימדו איך הלב נהייה מאושר.
אושר אינו חלק מתוכנית הבריאה, כמו שנאמר, אבל להציע,
להציע לאלוהים שם ולהציע לי להרשם למכון כושר,
להציע איך להגיע ממקום למקום,
להציע מצעים על מזרון ולא להצליח לישון בלעדיהם.

white

*

נהיינו מאוד מפונקים.
ואיך, איך רציתי מיטה ואני לא ממעיטה בך.
ועכשיו אין לי כוח להגיע לקצוות.
ארבע רוחות של רוך
ואני נוהגת לדרוך במקום
להציע ולהציע, אך איני יודעת לאמוד אם הסדין מתאים, אם הרגע נעים.

white

*

אתם לא זוכרים שבכיתה ט' עבדתי בצימרים לפני פסח
והחלפתי עשרות מיטות
והכל היה לבן ומקופל
כמו רגש מיוחל בחתונה של הסדין העדין, השמיכה והציפית,
ואיך הכרית רקדה יותר מדי, איך היא שיכורה בטירוף, היא שוכבת שם בלי יכולת לנוע.

white

עד שיבוא פסח. ואחר הפסח אהיה בת 21. אהיה מבוגרת, לא יהיה לי אכפת לשבת עם תחתונים אחרי מקלחת על מזרון עירום ולהגיד שלום לציפיות להיות גדולה ומודעת,
להיות מוצעת,
כי אף פעם לא חשבתם על המכנסיים הנופלים מעט על קצה הסדין הבורח, המותח את כולכם להיות חיות קטנות עם רצון מוגזם לנוחיות.
כמה חוסר חינניות. שאלוהים יעזור.

white

morning-sun.jpg!Large

אדווארד הופר, שמש הבוקר -(1952). הציור דרך ויקי ארט 
Morning Sun 

 


 

אחינעם תמר וירט, בת 21, דתיה לשעבר, חיילת, תופרת, מעשנת, אוהבת קפה שחור וללכת יחפה.
אפשר למצוא אותה גם בפייסבוק: Achinoam Tamar
מודעות פרסומת

אישה במעיל כחול מספרת על עייפותה עם חזרתה מן העבודה

מאת ר"ב ירושלמי


החלטתי לוותר על הבגדים.  בתור אישה שעובדת בימים כעורכת בעיתון יומי, ואז חוזרת כדי לשמוע את ציפורי הערב מסיימות, החלטתי לוותר על הבגדים.

ראיתי מה זה עושה לגברים שסביבי – הבגדים, ראיתי מה זה עושה לנשים. הציפורים לעומת זאת חיו באושר אמיתי. האם יש פה רעיון רדיקלי? כלל לא. שהרי כל הרעיונות כבר אינם רדיקליים, וכמעט שכבר אינם כלל.  האם אין רעיונות בעולם? וודאי שיש, הם מונחים על השולחן בצבעים משונים, ובמאות שונות. הזמן הוא זה שדרוש להם – לרעיונות. ואין לנו זמן.

מדוע אתם קוראים אותי עכשיו ואת רעיונותיי הבלתי רדיקליים על בגדים ועל היעדרם? האם גם אתם עייפים כמוני? כמוני כשאני חוזרת מן המשרד? כמוני כשאני חוזרת מן הקניות, מן המחשבות על הילדים, על ילדים, על מתנות להורים, על חגים? אני לא אוהבת לחייך לאנשים.

אף על פי כן, אני יודעת שחלקם זקוקים לחיוכי. ומה אעשה? אני מודה, אני מחייכת.

ואין זה רע, אבל שוב אני רואה – איני עומדת על שלי.

לא אשכח את הגשר ההוא שהלכתי בו בתור חיילת אחרי שסיימתי לכתוב את סיפורי הראשון. הגשר התנדנד, ככה אני זוכרת זאת משום מה, ואני הרגשתי באמת גבוהה מאוד, על קצה העולם, על קצה העולם שאני בראתי בעצמי. קניתי לי בובר, ולייבוביץ' בסטימצקי, וגם ספר על הרמב"ם, אולי גם היה זה לייבוביץ' בעצם. קניתי ניטשה. הייתי מאוהבת בעולם ובכל האפשרויות הנפלאות שבו. מקום שבו אפשר לחשוב הרבה ובחופשיות אמיתית. נקייה.

המבוגרים, כלומר אנשים כמוני, מוותרים מהר מאוד על החופש, כי הם עייפים בעיקר. זה מאוד מדכא. זהו אולי הדבר המדכא ביותר בלהתבגר. אני לא יודעת למה אני כותבת כל זאת, אולי רק כדי לתת לכם את הרעיון של אישה במעיל כחול, שהרגע חזרה מהמשרד שלה, מותשת וכואבת מאוד (כואב לה הראש), והיא אינה יכולה לעשות דבר, משום שהיא עייפה.

היא יודעת שבעשר דקות היא יכולה לכתוב הרבה מאוד, אבל היא איננה יודעת מה תכתוב. היא גם יודעת שהיא יכולה לקרוא בזמן הזה איזה כה עמודים, והרי גם זה לא רע.

אבל מצד שני זהו ספר שניתן לה מהעבודה, והיא אינה מעוניינת בו.

חיקוי, הצלחה, ומה תעשה עם זה – הרהורי גמילה של סטודנט נצחי

מאת סנדריל יעקבי 


כשהייתי קטן שאלו אותי המבוגרים הרבה שאלות להן לא הייתה לי תשובה.

"מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" היא המעצבנת והנלוזה שבהן.

רק בימים מאוחרים יותר, הבנתי עד כמה היא נלוזה באמת.

אבל כשהייתי קטן, טרם ידעתי לנתח את הנלוזות, ורק הרגשתי את העצבים עולים בכל פעם שמופנית אליי השאלה.

היה זה רגש ריק בהחלט אם כי טהור ומדויק.

אז הייתי עונה בכנות ואומר שאינני יודע.

תשובה זו הייתה גוררת אחריה תשובות רבות ומוכרות  אף הן לא פחות מהשאלה המקורית בעקבותיה נהגו.

"אתה עוד צעיר", אמרו,  או "יש לך זמן" או "כשתהיה גדול תדע".

11101330024_9818f4f0fe_o

כשהייתי גדול מעט יותר, מספיק כדי להתחיל לחשוד אולי בנלוזות השאלה, אימצתי לי תשובה אחרת.  תשובה זו הייתה גוררת אחריה תגובה אחרת כל פעם, ואני הייתי מנסה תמיד לנחש על מי תשפיע איך.

הם היו שואלים ואני הייתי עונה: "מוכר גפרורים."

אימהות מסויימות היו מתרשמות במיוחד.

"איזה ילד! " היו מתפעלות ממני, וסופקות כפיהן בחדווה.

אולי עוררתי בהן איזה זיכרון נשכח, שלהן, או כזה שאימצו לעצמן מאיזה ספר שקראו פעם.

על האבות לא נראה שהדבר עשה רושם על פי רוב, למעט אבא אחד, שבשומעו תשובתי, התקרב אליי כל כך עד שפניו כמעט נגעו ממש בפניי, ושאל אותי במלוא הרצינות ובלחש

"אתה רציני, תגיד?"

היה משהו חרד בלחישה זו, ואני ריחמתי על האבא הזה שהיה צריך לשמוע את התשובה הזו דווקא אז ודווקא מילד קטן.

נראה היה שהוא חיכה לתשובה זו כל ימיו, וכשהיא הגיעה פתאום דווקא ממני, כה התפלא על כך, שלא יכול היה להאמין למישמע אוזניו, וכשלבסוף נכנע למילים, גם אז התקשה להאמין כי נאמרו ברצינות.

 כשגדלתי עוד, כבר ידעתי שאני רוצה להיות סופר. ידעתי את זה אבל לא סיפרתי לאף אחד. גם לא להוריי. גם לא לאחותי הגדולה.

בתקופה ההיא איש כמעט לא טרח עליי בשאלות לגבי העתיד. כמו היה פרוש וגלוי לעיני כל.

היו אלה השנים של המוסיקה. הייתי מוצלח קטן, והייתי יודע לחקות את תנועות גופיהם של הנגנים המוצלחים ביותר, וצלילי היה אף הוא חיקוי מוצלח למדי של הדבר האמיתי. והיות ואנשים מתקשים להבחין בין חיקוי לאמת, בחרו בחיקוי, וידעתי כי לא יוכלו לרדת לסוף האמת.

 אולם השאלה לא נעלמה, אלא רק נמוגה והתעכבה לזמן מה. לבסוף שוב עלתה בדמות שאלה אחרת, מאוחרת יותר, שצצה פתאום בזמן ימי הצבא. השאלה "מה תלמד באוניברסיטה" או "מה תעשה אחרי הצבא". אלו היו הימים שאחרי ימי המוסיקה הזוהרים בהם הורחקתי מהפסנתר ומסגרותיו, אל המדים והבסיסים, ופתאום ניגלה החיקוי לכל. לא אהיה מוסיקאי כשאהיה גדול.

וככל שהתקרבה תקופת הבגרות האמיתית, תקופת השיחרור, וההחלטה הסופית, כך ידעתי יותר ויותר שאני רוצה להיות סופר. ואולם השאלה "מה תלמד באוניברסיטה", אינה מאפשרת כלל תשובה שכזו. הייתי אובד עצות. לא היו לי תשובות, והתחמקויות אפשריות נראו לי מגוחכות.

 אז טסתי להודו. שם נהניתי משלווה יחסית.

הודו מלאה אנשים שאינם יודעים דבר, על כל שכן, מה יעשו כשיהיו גדולים. ואולם גם שם השמחה לא הייתה שלמה, וגם שם נשאלתי מה אעשה כשאשוב לארץ. מצחיקה הייתה בעיניי ההתעניינות הלא פוסקת הזו של אנשים בעתיד, בעיקר של אחרים. כך למשל, באחד הימים ניסיתי כוחי והפניתי את השאלה חזרה אל שואלה: "ומה איתך" שאלתי. וראיתי את הסומק עולה בלחייו.

"אני באמת לא יודע." הוא אמר. ושנינו שתקנו. אינני נהנה ממבוכותיו של זולתי, ובייחוד לא כשאני הוא הגורם לה.

 כך, לאט לאט, ניגלה לי כי רוב השואלים נטפלים אליי כדי שאגאל אותם מחוסר הוודאות שלהם עצמם.

אבל אני מורד בתפקיד זה. אינני מוצלח בו, ואין לי כל כוונה ללמוד לחקות את המוצלחים שבהם.

11092467694_69fd621691_o.jpg

ואז חזרתי  לארץ, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. אבל גם כאן, במצב קיום חדש זה שחיבבתי מאוד, שוב מצאתי עצמי נשאל לא אחת:

"ומה תעשה עם זה?"

זאת הייתה השאלה, שכן לא למדתי משפטים, או חשבונאות.

ושוב, מאחר ועדיין לא ממש ידעתי מה להשיב, פניתי אל תשובתי הישנה, "מוכר גפרורים."

ואמנם, בזמנים אחרים, ומפי אדם שכבר איננו ילד קטן ושיכול לעורר תגובות ספיקת כפות ידיים בקרב אימהות מלאות חדווה, הייתה עלולה תשובתי זו להיתפס כמתגרית. אולם הימים היו ימים קשים, ונראה כאילו התקבלה תשובתי ברצינות גמורה על לב שומעיי. והם הניחו לי תוך נידנוד ראש קל של הבנה ובידוח דעת.

בימים מסוימים היום, אני שואל את עצמי "מה אעשה?" שכן ככל שמתקדם הזמן נראה כי רמת ידיעותיי פוחתת עוד ועוד, וגם את מה שחשבתי שאני יודע נדמה כי אבד. וזהזמן – הו הזמן… מה עוד יש לומר עליו מלבד זה שהוא זז. "לא יודע".  אני מסיק לעצמי, ביני לביני. וכבר איש אינו עומד לנחמני על גילי הצעיר, או על הזמן האין-סופי.


* שני האיורים שלעיל לקוחים מתוך אוסף הפליקר של הבריטיש לייבררי. לינקים לאיורים: כאן וכאן
הטקסט נכתב במקור בשנת 2008/2009

פתח: וידוי

מאת: תמר עמית


אינך רואה ואינך יכול לדעת כמה מר הפתח בשבילי.

כמה הייתי רוצה לבחור את השביל אל החלון, מבלי לסבול מן התוצאות.

לכן איני בוחרת אף פעם, אלא יושבת, כן, בכיסא שאתה מכיר דווקא, ומתבוננת באחרים המזנקים אל מותם, שאמור היה להיות מותי.

אינך מבין זאת. אינך יודע דבר מכל זה, אף על פי שידיעותיך הן רבות מבחינה מספרית. אבל אינני כועסת על טוב ליבך, ועל תמימותך, ועל כך שגם אתה אינך כועס, רק נעלב.

מה אני יודעת — רק שאבחר את החלון, כשאבחר את החלון, והתוצאות בינתיים אינן משתנות, אולי רק מתרחבות, וזאת למרות שאני מעכבת את הזמן.

הרי אפשר להבין, יש גבול למה שניתן לעשות. החלון גם הוא מתרחב, ועימו השמש, והאור שבחוץ. זאת אתה וודאי מבין. היית מבין לו היינו מדברים על טיבו. לולי היית עייף כל כך, ולולי הייתי אני עצובה. היית אומר לי לכי אל החלון, וסבלי את התוצאות, שרק הולכות ומתרחבות, כי הרי כל שאת עושה בסך הכל זה מעכבת את הזמן.

החמסינים החוזרים מסמנים את סוף האביב, ושוב אפשר לשגות בדמיונות, לדמיין את עצמך כשוהה מחוץ לכאן. כאילם ומטומטם, כעל-אדם. אני אף אחד בארץ השממה, אני אישה אחת בארץ השממה, מדמיינת זכרונות בלתי נעימים של אנשים שלא הכרתי מעולם.

אינני משוגעת, וזאת אפשר לומר בבירור כמעט מוחלט. אחרת כבר הייתי בוחרת את החלון וסובלת מן התוצאות. המשוגעים הם האמיצים, או האמיצים הם המשוגעים, אחרת לא היה על מי לספר סיפורים. והיום רק מספרים מקטעים קצרים, כדי לקבל הנהון של אהדה מקהל חסר רחמים.

הרוח היבשה מייבשת את עיניי, ואני יודעת שאתה מחכה לי. ואתה חולם, ואינך מבין עד כמה אתה לבד, עד כמה אני לבדי בחדר, שהוא גם שלך, שהוא מה שנקרא – רכוש משותף. שהוא מה שנקרא –ממון. איזה שממון הרוח עוטה עלינו כאן בעיר שעומדת בקצה המדבר.

אני חושבת על הרים. על מה אתה חושב עכשיו? אלו הן למשל שאלות שלא נשאל.

וידוי חדש: בסוף שרשרת המזון

 

מאת: תמר עמית


היא תמיד עמדה בסוף שרשרת המזון- היא חיכתה ככה, היא חיכתה למזונה. יגיע אליה, תמיד היא חשבה שזוהי הדרך הטבעית לדברים מעין אלה. לעמוד ככה בתחתית שרשרת המזון, עם הפה פעור, ולחכות שיאכילו אותך בידיעות הנכונות על העולם.

זלדה. היא שמעה את שמה רק במקרה, במקרה לגמרי, מתוך איזו הערת אגב שאמרה המורה, היא זוכרת. כן. היא זוכרת. וודאי שהיא זוכרת. כי הדבר נחרת בזכרונה כמעין "טיפוס". כמעין אופן טיפוסי שבו הדברים אמורים להתקיים. הם אמורים להתקיים כך, מן היד אל הפה. מחכים שם שנים. בסוף שרשרת המזון. ובסופו של דבר מגיעה פיסת ידיעה מן העולם הגדול. זלדה.

להמשיך לקרוא

תובנות מיומן מלחמה

ח. בצלאל

white


white

מדי כמה זמן נזכרים במלחמה.

white

היום הדיבור נקי, כמו שהוא תמיד היה.

white

אבל כולם יודעים כי מלחמה זה זוועה

white

נשים צעירות יודעות להסביר על הדם.

white

הדם נשפך – כך היא אמרה.

white

ואני תמיד חשבתי שהוא אוזל.

white

הדם אוזל מהגופות. הדם אוזל מהפנים.

white

האישה הצעירה מסבירה
white

כי מלחמה זה חלומות רעים בלילה.

white

(המילה זוועה אינה כתובה).

white

אבל הצעירים שוכחים מחדש. גם היא תשכח את אשר אמרה.

white

בכל זאת יש דברים שבהם הזכרון מעמיק.

white

כמו מלחמה. white

וכמו השנים שעברו מאז המלחמה.

white

במלחמה הזכרון מעמיק, והחלומות מתארכים.

white

Picture 004_11.jpg

צילום: חמוטל וכטל

על הגברים

ח. בצלאל


white

 

על כל הגברים אשפוך דמעות

על אוהבי ילדים

אלה עם גוף

שלא ידעו

לפני שנכנסו אל תופת

שאחרים תכננו.

שהתרגשו כי חשבו

אולי ימותו,

ולא רצו.

 white

הם יצאו מבתיהם

רוחם טובה.

הם יצאו ממשפחותיהם

רוחם טובה.

אהבו נשותיהם

ילדיהם,

ורוחם הייתה טובה.

 white

ואז הגוף ניתק

וכל המלחמה הזאת,

בה לא היה להם מושג,

לקחה אותם אליה

את כל הגברים בעולם.

white

עליהם אבכה

על גופם היפה

על נפשם שיכולה להיות טובה.

ילד בפינלנד חמוטל וכטל .jpg

צילום: חמוטל וכטל