אספה: ח. בצלאל
1.
בקרוב, את יודעת,
זה יבוא.
החֹמֶר יְאַכֵּל אֶת הַחֲלוּדָה
והכיריים יקרסו אל עצמם.
גם כל לילות הקיץ
לא ימנעו את האסון.
2.
בקרוב, את יודעת,
תַּבוֹאנָה גַם הָרוּחוֹת.
וְהַקַּיִץ יְרוֹקֵן אֶת הַבַּיִת,
רק הבלטות תיוותרנה לראות בבדידותו.
רישום: קרן תגר
תמר עמית
* וידוי לילי זה נכתב בדרך שעשתה המחברת מביתה שבאילת לירושלים, שם היא לומדת כלכלה ומשפטים בימים אלה.
דווקא פרפרים, דווקא פרפרים עכשיו מרחפים על הקירות.
ואם אין די בזה, אם אין די לי בזה, היא לוחשת לי בחלומי, אפשר לחפש עוד. תמיד לחפש עוד.
אחפש את הפרפר הלבן, ואת הצהוב והכחול מן החלום של אמי. היכן הם פרפרי חלומה של אמי? פרפרי העדנה שהקיפה את פניה הרכים לילה לילה כשהיינו ילדים.
המיטה הלבנה התכנסה לתוכה בגומחה אוורירית של טוהר והמחשבות היו ריקות, כחולות וסגולות, מסתתרות בתוך המפרק הפתוח של זרוע אמי, כמו כרית.
אמי הייתה פותחת את ספרה הלילי, האהוב, לא משנה איזה ספר, והייתה קוראת בו בשלוות עולמים. וכל הספרים עלובים היו. כל כבודם היה באחיזתה של אמי.
בתיה גלילי מדווחת מהדרכים
1.
הרבה זמן לא כתבתי. לא מכתב, לא שורה, לא כלום. אבל החג הזה, החג הזה שבר את כל השיאים.
כמו רכבת אובדנית דהרתי ישר אל תוך החומה הבצורה הזאת, המטורפת הזאת שנקראת חג הפסח, חג המצות, חג החירות (עאלק), חג האביב.
אבל האביב, כך אמרה לי דודה שלי פעם, האביב מאוהב בעצמו, ואין לו מקום בשביל אף אחד אחר. מסכן מי שנולד באביב. מאלה מצפים בדרך כלל יותר מדי.
רונה ברנס
יום אחד, בהולכי ברחוב, ניגשה אליי אישה אחת, אחזה בשרוולי ואמרה:
לא הצלחתי לדמיין את מה שאני רוצה.
העריסה. היין. הגבר.
אני יודעת שרציתי פעם גבר שיידע.
חזרתי אל חדרי, חציתי את חדר המדרגות הקטן בדרכי אל הגרם הראשון שיוביל אותי למעלה.
לא העזתי לדמיין. בשום אופן לא העזתי לדמיין.
מילים והקראה: רונה ברנס
צילום: חמוטל וכטל, בריכת חזקיהו, ירושלים, 2015
[מחוץ לזמן ומחוץ למקום]
אשפתון להמון 