(ולעיתים מה היא כן)
מזמור לאנשי המדיה, הכתיבה ויחסי הציבור
מאת מ. צפרון וחברים
היא איננה משחקי חברה.
(ואיננה משחקי מילים.)
היא איננה בידור.
היא איננה הנאה מהידוע לך,
היא איננה חיה בפייסבוק,
היא איננה חיה בכלל.
היא איננה מכניסה,
לא אורחים ולא כסף.
היא איננה פנאי.
היא איננה תחביב.
היא איננה כתיבה.
היא איננה כתיבה יפה.
היא איננה כתיבה מעניינת.
היא איננה כתיבה טובה.
היא איננה
בשום אופן
כתיבה יוצרת.
(כתיבה יוצרת היא: תחביב.
לכן היא כל כך חביבה.)
ענבר הלר אלגזי, בורגנים
השאלה כיצד יכולה עירייה או חברה לתמוך באמנים החיים בקרבה היא שאלה רחבה וסבוכה.
שאלה זו מעניינת במיוחד לגבי העיר ירושלים, עיר שאיכשהו מצליחה להמשיך ולהצמיח מתוכה מגוון ייחודי של אמנים ואנשי רוח ותרבות.
האם מצליחה הקהילה הירושלמית לדאוג לכך שאמניה ימצאו בתחומיה מספיק תעסוקה כדי לאפשר עבורם את המגורים בה לאורך זמן?
הסלוגן החדש של עיריית ירושלים עבור קיץ 2015, "קיץ מוגזם בירושלים", הביא אתו גם – כדברי הכרוז – "10 פסטיבלים הקיץ, 40 פסטיבלים השנה!".
ובכן – מה ההשפעה של כל הפסטיבלים האלו על העיר ועל רצף התרבות המתקיים בתוכה והאם גם השנה, כמו שממשיך הסלוגן, "נהנה מדיי"?
בעידודה הנלהב של מערכת אשפתון, אלעד ירון וחברים נוספים יצאו לבדוק וחזרו עם וידאו מתומצת שיכול לעזור לנו לנסות ולהבין:
_________________________________________________________
כתיבה: אלעד ירון ויהונתן עפרת
אנימציה: יהונתן עפרת
נדב נוימן
השבוע התפרסם אחד הטקסטים העצובים והרעים על אמנות שיצא לי לקרוא לאחרונה. "ליברל" פירסמו בגיליון האחרון מאמר ארוך של רן אדליסט בשם "קץ האמנות" – כן, כן – שבו אדליסט מקונן על "אובדן הפרשנות האסתטית בעולם המקדש שטחיות".
אלא מאי – אדליסט בעצמו לא מאמין באמנות. וכשאני אומר "לא מאמין באמנות", אני מתכוון שהוא באמת, ממש כך, לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמנות. לדידו, כל ה"מסחרה" הזו, כפי שהוא קורא לה, היא מן דבר קונסטרוקטיביסטי שקיים רק בראש של "צרכני אמנות", "סרסורים" וכו'.
מיטל משיח
קשה להבין את ההיתפסות המשונה לדבריהם של מי שנקראים "ידוענים", או כפי ששמעתי לאחרונה שמישהו מכנה אותם "ידוענים למחצה" מבלי להודות בשפל שאליו הובילה תרבות הצרכנות והפריים-טיים את הציבור בישראל.
איננו יכולים להבין את הזעזוע מענת וקסמן, בלי להבין את הצלחת התכנית "האח הגדול", או את הזעזוע מדברי הסופרת אלונה קמחי בלי להבין את הצלחת "המירוץ למליון".
שהרי ענת וקסמן נהגה בדיוק כפי שמצופה מאייטם ממושמע שמחייתו על פס הייצור של ריצוי תאוות הציבור המיידית להמליך.
להמליך? כן, להמליך. הציבור שלנו מורגל להמליך, הוא רוצה להמליך כל הזמן, יהא זה בכתר מלכות, יהא זה בכתר חמור.
כך או כך הכל צריך להיות מיידי, חד וחלק, וברור לציבור. טוב או רע, גזען או ליברל, "נאור" או "מנשק קמעות", מזרחי או אשכנזי וכו' וכו'.
תרבות הצרכנות לימדה אותנו להכריע:
למדנו לשלוח את היד למדף כדי להשביע את הרעב במהירות שליפת הארנק ובלי חכמות, להושיט יד אל הספר או אל השלט כדי לשבור את השעמום.
אשפתון להמון 