רונה ברנס

* הדברים הבאים נכתבו לבקשת מגזין 'גמד גינה' של גלריית 'חדר דימויים', בצלאל 7, ירושלים, ופורסמו שם במקור

הדיבור גם לקח מאיתנו את הצורך להבין
(מתוך השיר: "האימה רק מחליפה צורה",
שהוקרא בערב הפתיחה
לתערוכה "הצצה מצמררת")

 

לא מזמן יצא לי לדבר עם כמה חברים על העובדה המתמיהה שדווקא תקופת בחירות היא תקופה של שיכחה. מעניין שעם כל התיחכום שלנו אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותו מעגל שוטה שתמיד מתבטא במילים, בסיסמאות, בשלטים ובקמפיינים כאלה ואחרים. אנו שוכחים את זהירותנו הרגילה. זוהי שעת רצון למילים.

אף על פי שבז'רגון היומיומי השתרשה כבר מזמן המילה "סיסמה" כמסמן של  "תו ריק" , כמטפורה לנביבות כללית ("הוא מדבר בססמאות") רובינו שוב ושוב מוצאים את עצמנו שאובים אל תוך האירועים המקדימים המרובים העוטפים את הבחירות מכל עבר, וסוללים את בואן.

אנו רוצים לשמוע פוליטיקאים, אנו הולכים במיוחד לשמוע אותם בערבים, מקדישים להם מזמננו בצפייה בהם בתכניות טלוויזיה כאלה ואחרות, שהולכות ותופחות בנוכחותם המתמדת. והדבר המעניין מכל הוא שאת כל זה אנו עושים ברצינות גמורה, ורובינו אף עושים זאת עם איזו תקווה שמנחה את האזנתינו, את צפייתנו, אפילו אם תקווה זו מתנדפת בכל פעם מחדש.

בדרך כלל, כלומר בזמנים אחרים, נדמה שאנו נזהרים הרבה יותר. באופן כללי, אנו נוטים לומר לעצמנו כי מילים זה דבר לא כל כך מרשים ("מעשים לחוד ומילים לחוד", "הוא איש של מעשים" וכו'). אבל למעשה מתברר לנו פעם אחר פעם לא רק את גודל הסתמכותנו על המילים הרעועות- אלא  גם את תלותנו המוחלטת בהן.

להמשיך לקרוא ←

בתיה גלילי מדווחת מהדרכים

(והיא עשתה זאת הרבה לפני מירי רגב)

ובכן,  לפני כשבוע הייתי בהופעה של אבישי כהן יחד עם כמה חברים. תפסנו שולחן טוב בזאפה- ירושלים, והייתה אווירת חתונות לתפארת. לא כולם הכירו ממש, אבל כולם היו נחמדים במידה, הארנק היה פתוח, והאלכוהול זרם.

יש משהו במקום הזה, הזאפה בירושלים;  התקרה הגבוהה, צפיפות האנשים,  המלצרים המתרוצצים הנה והנה, והאוכל, וודאי- האוכל. האוכל שמגיע נשוא על כפותיהם העייפות של לובשי השחורים הצעירים, כל זה מזכיר לי תמיד אולם אירועים.  המחיר בהתאם, רק המוסיקה טובה יותר בדרך כלל.

אך לא על זה רציתי לכתוב כאן הפעם, כלומר- לא על אווירת החתונות, אלא על שגעון הקשיוֹת!

להמשיך לקרוא ←

 "האמת הייתה שהשנאה אהובה הייתה עלי יותר מן האהבה
שכן הייתה מעוררת בי הרגשה של להט, של חיים, של התפעמות,
ואילו האהבה לא הייתה אלא דבר דמום ומרגיע, בדומה לשינה."

ז'קלין כהנוב, יַלְדוּת במצרים, מתוך: ממזרח שמש.

רונה ברנס

 1.

בדברים קצרים ששלומי חתוכה פרסם לאחרונה ב'שיחה מקומית' הוא תורם עוד כמה שורות לחילופי המהלומות המתקיימות היום בין דוברי "המחאה המזרחית" העכשווית, לבין מי שאפשר לכנות כ"מתגוננים", בדרך כלל אשכנזים (אולם יש גם יוצאי דופן, המצטרפים משורות "המזרח" כביכול).

"למה לאשכנזים כל כך קשה עם השיח המזרחי?" – שואלת הכותרת שנבחרה לדברים.

ואכן, הכותרת מבטיחה הרבה, אולם לצערי, התוכן מקיים מעט: מהו ה"הרבה" הזה שקיוויתי למצוא בדבריו של חתוכה? זהו ההרבה של המבט האחר, של היכולת לחשוב באמת מזווית של מישהו אחר: למשל – שלומי חתוכה שמנסה לחשוב מ"זווית אשכנזית" כביכול. קיוויתי למצוא נקודת מבט שאינני רגילה לקבל בדבריו של חתוכה. קיוויתי לשמוע מה דעתו, מה הוא חושב.

במקום זה קיבלתי ססמאות : "קשה לוותר על כוח ועל פריבילגיות, על נראוּת במרחב ועליונות במחשכים".

ובכן – אני אמנם לא מכחישה שהרוב המוחץ של האליטות במדינה הוא (עדיין) יהודי-אשכנזי. אני כן מכחישה שהסיבה להתנגדות  ל"מחאה המזרחית" האחרונה (שחתוכה הוא אחד הבולטים בפעיליה) היא ש"קשה לוותר על הכוח".

לוּ מודלים היו יכולים לדבר, אולי זה מה שהם היו אומרים על עצמם. אבל בני אדם לא חושבים בדרך כלל במונחים כאלה על עצמם. הם לא חושבים על עצמם במונחים של "נראוּת במרחב", גם לא הסנובים והיהירים שבהם. בני אדם בדרך כלל חושבים באופן פרטי יותר על הדברים. הם כועסים, מפחדים, וכן- בהחלט, גם נעלבים. אבל את אלה קשה הרבה יותר לנסח במילים, וכרגיל במקרים של קונפליקטים- קשה הרבה יותר להבין.

להמשיך לקרוא ←