המאמר שאובמה צריך היה לכתוב

מאת: נדב נוימן


נשיא ארצות הברית ברק אובמה פרסם אתמול מאמר נלהב ואופטימי ב-CNN שבו שטח את משנתו לגבי חקר החלל והבטיח שארצו תבצע התקדמות משמעותית ב-20 השנים הקרובות שתבטיח מסעות ממושכים ורציניים לחלל, כולל שליחת אסטרונאוטים למאדים והחזרתם.

חלק חשוב מזה, הוא אומר, הוא מה שניקח חזרה לחיים שלנו כאן בכדור הארץ והאופן שבו מסעות המחקר האלה יסייעו לנו כאן.

זה טוב ויפה, אבל בשביל באמת להרשים, נשיא ארה"ב צריך לכתוב מאמר מעין זה שתמצאו להלן, שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו.

וככה זה הולך:

בשנים האחרונות הציוויליזציה המערבית הגיעה להישגים מדעיים, חברתיים ורוחניים גדולים. הגענו לחלל, גילינו את סודות הביקוע הגרעיני, אנחנו ממפים את הגנום האנושי ומתקרבים, אולי, ליום שבו מוות יהיה רק אופציה.

למרות המלחמות והעוני העולם היום אלים פחות ורעב פחות משהיה, וחופש הדת גדל בצורה ניכרת. ולמרות כל זה, נדמה שעם כל שנה שעוברת אנחנו נהיים מנוכרים לעצמנו, זה לזה ולעולם שבו אנחנו מבלים את חיינו. העולם היחיד שלנו, בינתיים.

הניכור הזה גורם לנו לפנות, יותר מאי פעם, לדת, לעזרתם של פסיכולוגים, מטפלים בצורות טיפול שונות, יוגה, מדיטציה, ספרי עזרה מסוגים שונים. אבל יש דבר מה נוסף שנדמה ששכחנו, או מוטב יותר לומר, השכחנו.

בנעורי בהוואי הייתי נער סקרן וחקרן, כמו נערים רבים. אחד הדברים שסיקרנו אותי היה מריחואנה. לא הבנתי איך צמח שגדל באופן טבעי ויכול להשפיע כל כך לטובה אסור לשימוש.

אחר כך התבגרתי, למדתי, והבנתי, או לפחות חשבתי שהבנתי. אבל המחשבה על כך תמיד נשארה בראשי. ולכן אני שמח שהמדינה שלנו מתקדמת באופן בלתי נמנע, יחד עם שאר העולם, לקראת לגליזציה של הצמח הזה.

אבל זה לא נגמר שם. משחר האנושות, בני האדם מקיימים סימביוזה עם עולם הצומח. גילינו שחלק מהצמחים טובים למאכל, חלקם מתאימים לבנייה ולשימושים פרקטיים, וחלקם טובים לרפואה.

היום אנחנו נוטים לשכוח את זה, כי כשאנחנו חושבים על פרמקולוגיה עולה לנו בראש תמונה של חדרים סטריליים ואנשים בחלוקים לבנים וכפפות, אבל הבסיס של כל העניין הזה הוא צמחים. בעולם העתיק, ובחלקים מסוימים של העולם גם כיום (כולל בארה"ב בקרב קהילות ילידיות), תרכובות מסוימות שעשויות מצמחים שונים משמשות לטיפול שאנחנו קוראים לו היום "פסיכיאטרי", אך הוא למעשה רוחני. או שמא, רפואי, תלוי איך מסתכלים על זה.

רק אנחנו, בעולם המערבי, דיכאנו את המסורת הזו במאות השנים האחרונות. אבל זה לא יכול להימשך לעד. מוסדות הכח, ואני ביניהם, לא יכולים להמשיך לקחת מאנשים כלי חשוב ולגיטימי ולרדוף את כל מי שמשתמש בו כפושע.

שימו לב איך ההגדרות של "סמים קלים", "סמים קשים", ו"תרופות מרשם" משתנות לאורך השנים. דברים שהיו פעם לא חוקיים, אפשר להשיג היום מאחורי הדלפק. ודברים שהיום נראים לנו מסוכנים ובלתי סבירים, היו פעם תרופת סבתא.

היום ישנם סוגים רבים של סמים בעולם. רבים מספור. את חלקם אפשר לרכוש בבית המרקחת הקרוב למקום מגוריכם, ואת חלקם אפשר לקנות ברחוב. אפשר להתמכר לאלה כמו גם לאלה. אם לוקחים כמות גדולה מהמומלץ, אלה כמו גם אלה עלולים לגרום לנזק. ההבדל הוא שעל הסמים החוקיים יש לנו פיקוח, ואנחנו מנסים לעזור לאנשים להשתמש בהם כראוי בצורה שתעזור להם. לא כך עם הסמים שאנשים רוכשים ברחוב.

מכיוון שאנחנו, כחברה, כל כך חוששים מהחופש שאנשים נוטלים לעצמם עם סמים, ובגלל הסטיגמות הרבות שהדבקנו להם, המחשבה שגם הסמים הללו צריכים לבוא עם הוראות מוסמכות ותאריך תפוגה נראית לנו בלתי מתקבלת על הדעת. אבל למה, בעצם? מה כל כך מפחיד אותנו באדם בוגר שמחליט בסוף השבוע לקחת מנת LSD כדי להתחבר טוב יותר לעצמו ולסוגיות שמעסיקות אותו? למה אנחנו מתנגדים לזוג שלוקח MDMA כדי לשפר את האינטימיות והזוגיות? למה DMT לא יכול להיות כלי עזר לפילוסופים, אבל מדיטציה כן?

המדינה, כפי שאני מבין את זה היום, לא יכולה, ולא צריכה, למנוע מאינדיבידואלים לעשות מה שמיטיב עימם, כל עוד הם לא פוגעים באחרים. ואני לא מדבר רק על העונג והשעשוע שאנשים מוצאים בחומרים שונים, גם כאמצעי ל"בריחה מהמציאות".

גם את זה, כשנעשה באופן לא פוגעני או מסוכן, צריך לאפשר, אבל לדברים הללו יכולה להיות השפעה חיובית גם על החיים היומיומיים.

אינספור מחקרים מעשרות השנים האחרונות מצביעים על היתרונות הרבים שבשימוש מדוד ואחראי בסמים שונים. בנוסף, ברור היום שהסמים ההרסניים ביותר והקטלניים ביותר הם דווקא אלכוהול ותרופות מרשם.

מספר מדינות, כמו פורטוגל, ביטלו את הסנקציות החוקיות על שימוש בכל סם שהוא, ומדווחות על ירידה בשימוש בהם ובנזקים שנגרמים מהם. תרבויות שונות ברחבי העולם מקיימות עדיין חברות שבהן לשמאן יש תפקיד מרכזי בבריאות הנפשית של חברי הקהילה, והוא משתמש לא פעם בחומרים טבעיים כדי לדאוג לכך. חומרים שאנו מחשיבים כבלתי חוקיים. אנחנו צריכים לעזור, לא לרדוף. לתקן, לא לדכא.

כמובן, זה לא יכול להתבצע בחלל ריק. אי אפשר פשוט לקום מחר בבוקר ולומר לכולם: הכל חופשי. צריך לתכנן את זה בקפידה, ללמוד את האפשרויות השונות שניצבות בפנינו. צריך להבין איך לעזור למכורים, ואיך לחנך לשימוש מיטבי. אני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל לחברה שלנו, ולנו כבני אדם אינדיבידואלים. על כן, זה יטיב גם עם כדור הארץ.

אם יש דבר אחד שאני רוצה להשאיר אחרי, זה שבני אדם יהיו כנים עם עצמם ויוכלו לראות את העולם ואת השכנים שלהם באור חדש, ללא משוא פנים, ללא דעות קדומות ופחדים לא מבוססים. כמובן, חומרים פסיכואקטיביים הם לא הפתרון. אבל הם עוד כלי שיש להכיר בקיומו ולא לפחד ממנו. ובעיקר, לא להפחיד.

אני מתכוון לקדם בזמן שעוד נותר לי בתפקיד מדיניות סמים חדשה ופתוחה יותר, ומעודד אתכם להאמין שיש דרך אחרת, טובה יותר, להביט בכל הנושא הזה.

** הדעות המובעות בטור זה הינן של הכותב בלבד, ואין אשפתון אחראי להן או לתוצאות שעשויות לנבוע מהן.

הערה על מסים, רבנים ומטרות ראויות

"אתם מבינים, שלטונות המס הנכבדים, אנחנו, האזרחים, מודאגים מאד מהאסון הכלכלי-חברתי המתחולל כאן"

מאת : רחל אליאור


תמיד שמחתי לשלם מסים עבור מטרות ראויות.

תמיד שמחתי לשלם עבור מטרות כגון פנסיה דשנה לנשיא האנס משה קצב, המקבל מהמדינה פנסייה של כ750,000 ₪ בשנה (כלומר 58,700 לחודש), או העברת הון עתק להתנחלויות בלתי חוקיות דרך החטיבה להתישבות (מיליארדים).

שמחתי מאוד גם לממן את ישיבות הקו החרד"ליות, בהן מלמדים תורות משיחיות-מקדשיות הזויות ומעודדים הבחנות גזעניות בין יהודים וגויים כטהורים וטמאים, ובין סטרייטים נורמליים ללהט"בים סוטים.

גם שמחתי לממן את הישיבה ביצהר או בעטרת כוהנים או בעלי, שם עוסקים בבנין המקדש ובקירוב ביאת המשיח, בטיפוח חוגי "תג מחיר", באימונים בשחיטת חיות לקרבנות להלכה ולמעשה ובתפירת בגדי כהונה, בתיוג להט"בים כסוטים ובעידוד "משפחות יהודיות נורמליות, טבעיות ופוריות" ובהדרת נשים.

בנוסף, אני מאד שמחה ומרוצה שהמיסים שאני משלמת, ומיסים שמשלמים בני משפחתי וחבריי, תרמו למימון חשבון המים של הבריכה בבית ראש הממשלה בקיסריה.

יש לי רק שאלה אחת:

להמשיך לקרוא

ככלב משתין בקיר: ירושלים, הנה אני באה!

מאת: בתיה גלילי


שלושה דברים חדשים קרו לי לאחרונה: התחיל הקיץ, ניפחתי את גלגלי האופניים שלי, וכתוצאה ישירה מכך – כפי שאסביר מיד – למדתי לא לפחד ממשתיני הרחוב.

כן, כן, זוהי כבר משימה ידועה שלי – אני למשתינים לא מתכוונת לוותר. נדמה לי שבפעם האחרונה כתבתי על ילדה קטנה שהשתינה ממש בכניסה לחנות הום-סנטר בתלפיות, למרגלות קניון הדר המהודר, והכל בעזרת אמה האדיבה, נועלת העקבים, שהחזיקה את בתה המשתינה בתנוחה מיטיבה מעל למדרכה.

הפעם הדברים היו יותר סטנדרטיים דווקא – בסך הכל ראיתי איש – גבר – משתין בקיר בירושלים, ממש כמו אבותיו, הקדמוניים והדמיוניים, ממש כמו שליש מגברי העיר…

ובכל זאת זה הוציא אותי מדעתי.

לפני כן באותו הבוקר הבנתי גם סוף סוף שהנה התחיל הקיץ, ולכן החלטתי שהגיע הזמן למלא את גלגלי אופניי הנוצצים אוויר חדש וצח מהרי יהודה כדי להקל עליי בנסיעות.

אחרי שהשלמתי את המשימה, שמתי לב שהאופניים כמו נעות מעצמן. הכפלתי ואף שילשתי את מהירותי, עקפתי את הרכבת הקלה, וידעתי שלו הייתי רואה בדיוק עכשיו את שיירת קיסרנו רום המעלה נתניהו – אעקוף אפילו אותו! או לפחות את אחת ממכוניותיו הרבות והשחורות, ואצלצל בפעמון.

וכך, כשלבי מלא ציפיה לבאות וגלגליי נעים ונעים קדימה בדרך אל המקום בו אני עובדת לעתים כמתרגמת ראיתי אותו, את אותו הגבר…

הוא עמד בגבו אל ההולכים והשבים על המדרכה, לא רחוק ממעבר החצייה, אוחז באיברו ומשתין אל הקיר. הפעם הזאת הגבר היה איש לבוש כחרדי, מכנס שחור, מקטורן שחור, חולצה לבנה וצחורה כשלג, ומגבעת שחורה ועגולה כירח.

בעודי מתקרבת במהירות בלתי נתפסת על גלגליי שנופחו רק זה עתה, הרגשתי את כל כוחי עולה ממתניי, לחצתי קלות על הברקס, האטתי את מהירותי ופתאום שמעתי את עצמי צועקת לעברו בכל הכוח:

"זה לא יפה להשתין ברחוב!" ועוד לפני שהספקתי להתאושש שמעתי את עצמי ממשיכה – "זה מגעיל!"

לא ידעתי מאיפה זה בא לי, אבל נדמה לי שאהבתי את ההרגשה.

הגבר המשתין הניע את ראשו לאחור בחוסר בטחון רגעי, ולרגע אפשר היה לדמיין שאולי זה מזיז לו במשהו. כמה גברים הסתכלו עליי בבעתה, ולעצמי ציינתי כי אחד מהם הניע ראשו בחיוב!

ישר קפצה בתיה האלטר-אגו שלי על המציאה וצעקה גם אל הגבר המהנהן: "נכון?!" (האלטר-אגו שלי דורשת חיזוקים כנראה, על אף בטחונה העצמי המתריס) – והנה זה פלא – הגבר המשיך להנהן ולהסכים אתי בהתלהבות יחסית, ונראה שהוא אינו מתפלא כלל על הבחורה הצועקת על אופניים.

מכך למדתי כמה דברים שיכולים להיות מועילים לקיץ ארוך: 1. כדאי לנפח את גלגלי האופניים. זה מקל משמעותית על הנסיעה העירונית, ומפחית את אגלי הזיעה. 2. הרבה דברים יכולים להתרחש בכשישים שניות של רכיבה על אופניים בשטח עירוני. 3. יש גברים שרוצים שנשים על אופניים יצעקו במקומם על חבריהם המשתינים בקיר, וגם: 4. מבצע להחזרת השליטה על ריחות העיר ועל קירותיה המחוללים הוא דבר אפשרי! אני ממליצה לכל איש ואישה אשר דם בלבם, לקפוץ על זוג אופניים בדרכם אל העבודה, ועל הדרך להרביץ תורה במשתינים. כך לפחות, הבריזה המעטה שמגיעה לעתים מן ההרים לא תמיד תישא עמה את ריחות הגוף המוכרים והבלתי רצויים של גברים עלומים שאוהבים להיצמד אל קירות.

רב-רכילאי, או: מחשבת צד על טיבו של הפייסבוק

מאת: ח. בצלאל


white

אז מהו הפייסבוק?

איזו שאלה נאיבית. מהו הפייסבוק? מה זאת אומרת? הפייסבוק היא רשת חברתית, שמאפשרת לנו להיות בקשר עם חברים.

אבל האמנם אנו משתמשים בפייסבוק למטרות אלה? נדמה שרובינו לא. לפחות לא במובן שבו היינו חושבים בעבר (ואולי גם כיום) על "שמירת קשר" עם חברים, וודאי שלא מכרים…

להמשיך לקרוא

עקביות וסבלנות: לקחים מברני סנדרס

מאת: מיטל משיח


בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא