סיפור קצר מאת: מ. צפרון

I

זה היה בוקר נחמד הבוקר ההוא. טיילתי עם רקס, הכלב שלי הקטן. קראתי לו על שם מלך בספר היסטוריה. אני מורה להיסטוריה בבית ספר. בבוקר הזה שבו הכל התחיל, הוא היה כלב נחמד במיוחד. רצה לרוץ איתי כל הזמן, והיה הולך לידי בשימחה כלבלבית אמיתית כזו, שרואים תמיד אצל כלבים של אנשים אחרים.ודווקא בבוקר הזה הם היו חייבים להופיע. בדיוק כשהגענו לעץ הגדול שליד הנדנדה נשמע קול.

להמשיך לקרוא ←

רונה ברנס

באחד המכתבים הפרסיים של מונטסקייה (פורסם לראשונה ב-1721), מסופר לנו על זוג חברים שנפגשים בסלון ביתי בפריז. הם מטכסים עצה כיצד יוכלו להותיר רושם טוב, כך שיוכלו שניהם להמשיך לקבל הזמנות לארוחות הערב האופנתיות בעיר. בשיחה אנו מגלים כי הכלי המרכזי להשגת מטרותיהם הוא "השנינות" – היינו היכולת המופלאה לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון ובמינון הנכון, כך שכולם יהיו מרוצים. החיוך הקטן של הדשנות הנדיבה יופיע מדי פעם, כולם יבינו את הבדיחה והארוחה תעבור בשקט. "אם תשמע לי" מבטיח החבר "תוכל לקבל מינוי ל'אקדמיה' כבר בתוך שישה חודשים".

להמשיך לקרוא ←

מיטל משיח 

יוֹם אֶחָד /  כְּשֶׁהָהֵם יָבוֹאוּ /  לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת
הֵם לֹא יְבַקְּשׁוּ כּוֹס סֻכָּר / הֵם יְבַקְּשׁוּ / לַעֲקֹר אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ
וּלְמוֹטֵט אֶת הַבַּיִת.

עדי קיסר,מתוך "שיר למי",  שחור על גבי שחור

מספרים לנו על סערונת שפרצה לאחרונה סביב צאתו המתוקשר של הלקסיקון החדש לסופרים ישראלים, בהוצאת מכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון ובעריכת זיסי סתיו ופרופ' יגאל שוורץ.

דן מרגלית, בטורו ב"ישראל היום" מחה כנגד אי הכללתה של נעמי שמר בין הסופרים והמשוררים הישראלים.

כנגד הטענות נגד ההחלטה, שוורץ טען שהוחלט בוועדת הפרופסורים בבירת הנגב ששמר לא תיכנס כי היא "פזמונאית", ובגירסה אחרת של ההסבר: כי היא "לא קאנונית" (דן מרגלית ציטט את שוורץ משתמש במילה זו- אף על פי שאחר כך שוורץ טען ש"המילה קאנוני לא רלוונטית פה").

כשהוא נשאל על כך על ידי מיה סלע בחר שוורץ להתנסח דווקא כך:

"כואב לי הלב על כך שפגענו באנשים פשוטים שנעמי שמר יקרה להם, זו היתה החלטה על שירה וספרות."

להמשיך לקרוא ←

 

רונה ברנס

---

 

"… וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיהו, ט, כה)

"סכנת הקהל" היא סוגיה שעשויה להיראות אולי אבסורדית כשהיא מכוונת אל אנשים, שעיקר עיסוקם כביכול מכוון אל קהל, כלומר אל אמנים, אל סופרים, אל אנשי רוח. שהרי כל אלה פועלים, כותבים, מפסלים, מלחינים וכו' –  לטובת המסירה או ההעברה לקהל, העומדת בדרך כלל בסוף "התהליך". פרנץ קפקא, בסיפורו הגאוני "אמן רָעָב", מציג את הסוגייה הזאת בחדות מופלאה כשהוא מעמיד בפנינו את אמן הרָעָב המפורסם, זה שאמנותו היא ההרעבה העצמית – אמנות שאותו אמן שיכלל לשלמות. ואמנם, הדילמה המרכזית שעומדת בלב הסיפור היא למעשה דילמת הקהל- ובייחוד אי ההבנה של הקהל, שמוצא עצמו פנים אל פנים מול אמן הרעב:

 "נסו להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שלא מרגיש זאת לא יוכל להבין" (התרגומים הם שלי)

 הקהל אינו מבין, ובכל זאת, אמן הרעב צריך אותו ואף רוצה בו.  האם "הקהל הנכון", הרצוי יותר, הוא "קהל מבין" בהכרח? זה שיבין את אמנות הרעב? לא. על תקווה שכזאת קפקא הוא האחרון שיתעקש. שהרי הקהל "הנכון" לפי אמן הרעב הוא  פשוט זה שיהיה מוכן לבהות בו, זה שיהיה מוכן למזג את הזמן שלו עם הזמן של האמן- שיהיה מוכן לאחד בין הזמנים. האיחוד הזה הוא הבהייה. יותר מזה, לא צריך האמן כדי להתקיים, פשוטו כמשמעו.

להמשיך לקרוא ←