לו אני הרב הראשי לישראל, אני שם עין על יונתן לוי. לא מן הנמנע שזה כבר קורה. האיש מסוכן. הוא מחייה כישוף ותיאורגיה ומכניס אותם מהדלת האחורית של המודרניזם, ובכך מתחזה לעוד משורר או מחזאי אקספרסיוניסט או נאו-פוטוריסט.
מתחזה!
המחזה החדש שלו ושל בועז לביא, "נפילים", מהווה המשך של מחזותיו הקודמים, אבל הוא גם הולך בכיוון חדש. גם המחזה הזה עוסק בסמלים ובכוחה של הלשון, אבל אולי בשל מכפיל הכוח בדמותו של לביא, יש משהו נגיש יותר ואיזוטרי פחות במה שמתרחש על הבמה.
"נפילים" מורכב משלוש מערכות, שכביכול אין ביניהן כל קשר. בראשונה מככבים מנחם בגין, בליהוק מבריק של נועם סמל, ואריק שרון על הבופור; בשנייה אנו חוזים בג'ודוקא (ניר שאולוף) ואביו-מאמנו (מנשה נוי) באליפות אסיה, שעה שמדינת ישראל מושמדת על ידי פצצות אטום; ובשלישית – בר רפאלי.
עוד נחזור לשלישית.
אני אומר "כביכול" אין קשר, מפני שאין קו עלילתי שמחבר בין המערכות. אבל הקשר מתגלה מבעד לסמלים, מבעד להתפרקות של מדינת ישראל למושגים ומאורעות קלושים יותר ויותר.
מה קורה ללאום כשכל קיומו תלוי בסמלים? המערכה על הבופור עוד מגלה את הקיום הלאומי הפתטי ב"גדולות", אבל גם ה"גדולות" האלה הן חיקוי גרוטסקי של ארוע טלוויזיוני, שהוא בעצמו חיקוי ושחזור של ארוע במציאות. הג'ודוקא הוא הסמל הלאומי של שנות התשעים, הגאווה הגדולה אחרי המדליות האולימפיות (דז'ה וו, מישהו?). אבל מה קורה כשלסמל הלאומי אין מדינה לייצג? התשובה מצחיקה ביותר במקרה הזה.
מתוך 'נפילים' – לקוח מעמוד הפייסבוק של יונתן לוי
ועתה אנו מגיעים למערכה השלישית, לתקופתנו אנו, שבציר הזמן של המחזה מתרחשת, כביכול, לאחר חורבן המדינה. ומה נשאר לאחר חורבן? רק הסמלים. בר רפאלי, והלשון עצמה, שמסתבכת ומתפתלת בעברית-אנגלית-ג'יבריש.
וכאן יונתן לוי במיטבו.
זהו יונתן לוי המסוכן, המכשף של "סדאם חוסין" ו"מלכיטווס", שלא מתבייש להתיך את המיטב שבכנעניות עם תיאורגיה בסגנון קבלה מעשית, דאדא ולטריזם.
עוד לפני שאגע במערכה עצמה, שווה להאיר נקודה שלא מאירים מספיק היום: המודרניזם מיסודו ארכאי. המודרניזם הוא לא רק פוטוריזם, חשמל, מהירות, בו זמניות, קידמה וכו'. לא סתם פיקאסו ובני דורו היו מרותקים ממסיכות וודו אפריקאיות. אחרי עידנים שבהם האמנות ביקשה לתאר במדויק את הטבע, באו המודרניסטים ואמרו: די עם הפסיביות, אנחנו רוצים להשפיע על הטבע!
בכך לוי נאמן למסורת הזו, והחיבור שלו עם נועם ענבר (שמקהלת הג'יבריש שלו ניגשת לתחום הזה מכיוון דומה) מעלה בדמיון את חנוך לוין וזוהר לוי.
המערכה שעוסקת בבר רפאלי ומותג המשקפיים "קרולינה למקה" הוא הטור דה פורס הוירטואוזי של לוי. ואם שתי המערכות הראשונות איזוטריות פחות מרוב החומרים שאיתם לוי מתעסק, המערכה הזו מפצה על כך. בר רפאלי (סמדר יערון), ה-סמל של מדינת ישראל, מתבגרת מול עינינו – מילדות, דרך הנעורים, חתימת החוזה עם "המולך" קרולינה למקה, ועד לרומן עם לאונרדו דיקפריו והריקנות שנשארת בסוף. אבל כל החיים האלה מתגלמים בלשון, במספר תמונות שהן שירים, שמורכבים בתורם מחילופי אותיות במילים שונות, הדומיננטיות ביניהן "קרולינה למקה" ו"בר רפאלי":
בר עומדת מול המראה ומכשפת את עצמה: "ריקה ריקה הקרינולית, הקרינו לי קולית / הקריאה, אוליד עולם מלא / ראי קרולינה למקה";
בבגרותה בר אומרת על עצמה שהיא "קרולינה למקה, ברפאלין. / אני ברולינה רפקה / מגדלנה ברפי // גארולינה ליניקר / בארונסה למפר / רפאלה ברקו / בונספיר רן פקר / קונסטנטינה טרנר // ברכוכבלאדיסטופול / דיונסלינוס בככה / ברבר קוננחאליסי / סתו באנחליאלי / אינגבורגה-גינזבורגר-בנגר";
ושיאו של הכישוף, של הניסיון לקבוע גורלות ומזלות בלשון, הוא השימוש של בר (והלהקה הנהדרת – גרידי אדם – בראשות נועם ענבר) בשם שלה עצמה: "לב פרראי / לפר: איבר / בריר אפל. // ררב פלאי, / ררפא לבי, / לב פרראי, / פר-לאיבר / בריר אפל".
בסוף הסרט "זמנים מודרניים", צ'ארלי צ'פלין, הגיבור הדאדאיסטי הלא מושר, יוצא לזמר בפני האורחים במסעדה, אבל בטעות זורק את החפתים שעליו כתב את מילות השיר. אהובתו מעודדת אותו לשיר בכל זאת, כי "המילים לא חשובות". התוצאה, ג'יבריש מוחלט של השיר "טיטינה", מצחיקה עד דמעות את הקהל ואת הצופים בסרט.
לוי, אני מרשה לעצמי לומר, מושפע עמוקות מהקטע הזה. מבחינתו, השפעה על הקהל באמצעות שימת דגש על צלילי הלשון, היא דבר מהותי בדרמה, לא פחות מהעלילה. בני אדם מרותקים למה שהלשון מסוגלת להפיק, מגיל ינקות ועד זיקנה, ולוי מכיר בזה ויודע לנצל את זה. החכמה העוד יותר גדולה שלו שהוא יודע להכניס לפירוטכניקה הלשונית הזו גם משמעות, ואז זה כבר הופך לכישוף.
שמענו שחקנית אחת אומרת: תפקידה של האמנות לבקר את הממסד. וזה נשמע יפה, אפילו אמיץ, אבל זה לא נכון. זה תפקידה של העיתונות. תפקידה של העיתונות לבקר את הממסד. תפקידה של האמנות לבקר את האדם. כי הממסד זה תמיד מישהו אחר. ואילו האדם זה תמיד גם אני. יחי ההבדל הקטן, וההו כה אמיץ, בין ביקורת לביקורת עצמית.
נטלי כהן וקסברג
אנחנו מחרבנים על הדגל, ומחרבנים על המחרבנים על הדגל. איננו דוגלים בדגל ואיננו דוגלים בחרא. דגל וחרא – אותו חרא. כי חרבון הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת המטאבולית, פטריוטיזם הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הסנטימנטלית וחרבון על דגלים הוא תוצאה של פעילות תקינה של המערכת הקפיטליסטית, שאינה יודעת לעכל אלא צואה בצאתה כמחאה.
ובשביל מה?
אמנים שאינם מאמינים ביצירה מקורית; חוקרים שאינם מאמינים במציאות חיצונית; היסטוריונים שאינם מאמינים באמת היסטורית; פעילים שאינם מאמינים בקידמה; מבקרים שאינם מאמינים באיכויות אובייקטיביות. אם הכול נרטיבים והגמוניות, הדהודים וציטוטים, התקבלות וממסדים – בשביל מה לקום בבוקר?
שקיעתה של אימפריית הגמדים
ההגירה המוסלמית לאירופה, שבאה בעקבות הקולוניאליזם האירופאי באסיה ובאפריקה, שבא בעקבות התחזקות ספרד ופורטוגל לאחר שחרורן מהכיבוש המוסלמי, שבא לאחר מסעות הצלב של האירופאים במזרח התיכון, שבא לאחר שהמוסלמים כבשו את ביזנטיון, חושפת אמת פשוטה: כששחפית הקוטב גומעת בחייה מרחק הכפול ממרחק הירח מכדור הארץ, האדם, החכם ממנה שבעתיים, מקיף עצמו לדעת תריסר חודשים בשנה. אילו נהגה האבולוציה בחסד רב יותר עם שחפית הקוטב, היכן שצולחות כיום ספינות את הים התיכון, אוטומובילים היו שוברים את מהירות האור בדרכם להקים קנים במצריים הפרעונית. העיתונים מדברים על סופה של התרבות המודרנית, ואילו אנו שואלים: מתי נזכה לחזות בראשיתה?
ועדיין 1
ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה ישראל באמת צריכה לעשות? להשתלב במרחב".
ועדיין 2
ועדיין יש סוציולוגים שיושבים על גבעת אוניברסיטת תל אביב, משקיפים על הנעשה במזרח התיכון ואומרים זה לזה: "אתה יודע מה באמת חסר פה? פוליטיקה של זהויות".
סליחה
סליחה, אבל זאת לא "קריאה חתרנית" אם ככה מלמדים לקרוא בכל האוניברסיטאות, בכל מדינות המערב, כבר 40 שנה.
אשפתון להמון 