בתום הפצצה

white

רונה ברנס

white


וּבְתֹם הַפְּצָצָה

רַחַשׁ בֶּהָלָה.

כַּמָּה אֲרֻכָּה

הָיְתָה הַשְּׁרִיקָה

שֶׁטִּפְּסָה בְּגֹבַהּ

שָׁמַיִם שְׁקֵטִים.

 white

וּבְתֹם הַפְּצָצָה נִשְׁמְעָה

גַּם יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה,

לוֹחֶשֶׁת לִבְנָהּ

שְׂנוּא-נַפְשָׁהּ הָאָיֹם.

כִּי מֵת הַיֶּלֶד, מֵת.

 white

הָיוּ גְּבוֹהִים הַשָּׁמַיִם

בִּפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם הַשְּׁרִיקָה הַגְּדוֹלָה

כֹּה כְּחֻלִּים מִבֵּין הֶעָפָר שֶׁעָף בַּמָּרוֹם.

הָיָה אָבָק וְלֹא הָיָה דָּם

וַאֲבָנִים הִתְגַּלְגְּלוּ בִּרְחוֹבוֹת צְהֻבִּים.

 white

לֹא רָאִינוּ אֲנָשִׁים.

תְּזוּזַת הָאֶצְבָּעוֹת הִפְתִּיעַתְנוּ מֵחָדָשׁ

וּתְנוּעַת הַבִּרְכַּיִם בִּשְּׂרָה עָתִיד יָפֶה

וְרַק יוֹכִי הַשְּׁכֵנָה

כְּבָר לֹא עָמְדָה וְצָעֲקָה

בַּחָצֵר הָאֲפֹרָה

כִּי מֵת הַיֶּלֶד

מֵת.

 white

וּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם

שֶׁשֻּׂרְטַט בִּשְׁרִיקָה

אֲנָכִית לְבָנָה

סִמֵּן עֲדַיִן

אֶת גְּבוּל הָאֶפְשָׁרוּת.

white

Untitled-(The-Kiss)-2011

white

דנה דרויש, ללא כותרת (הנשיקה), הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 2011 

black line 21

white

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של רונה ברנס, שייצא לאור בשנת 2016.

white

על האמנית דנה דרויש, המלווה את השיר:

 ילידת 1975, תל אביב. דרויש הציגה במבחר תערוכות קבוצותיות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. בין השאר במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מוזיאון אשדוד לאמנות, פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, הביאנלה הבינלאומית לוידאו ארט, המרכז לאמנות עכשווית, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, פסטיבל קולנוע ושירה בברלין, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בהמבורג ועוד.

זוכת פרס ציון לשבח מטעם הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים על שתיים מעבודותיה.

שיטת העבודה המרכזית של דרויש היא עבודת הקולאז' שבאמצעותו היא מפגישה מספר פרקטיקות אמנותיות (צילום, ציור, וידאו, רדי מייד וטקסט). בתחבירים שהיא יוצרת מתקיימים באופן תמידי הפרעות מכוונות המעידות על תהליך מטאמורפוזה המתרחש תדיר בעבודותיה.

www.danadarvish.com

עומק הצעד: על פשטנות ושכפול בשירה הזהותנית הישראלית

white

על ההתעלמות הממסדית מספרות ופואטיקה מורכבת והחיבוק של שירה זהותנית-פשטנית

מאת: נדב נוימן


אין זה סוד גדול שהתרבות המערבית, במיוחד במאה השנים האחרונות, מחבקת, משעתקת ומפיצה אמנות להמונים שמייצגת את הרדוד, הפשטני והנמוך ביותר המשותף ל"צרכני" התרבות – אשר מאמינים כי הם בוחרים את האמנות לפי טעמם, ולא מבינים שמדובר בפס ייצור. לא הצרכנים מבינים, וגם לא האמנים שמייצרים את התרבות הזו.

בישראל, הפריחה הגדולה של הספרות הזהותנית-הפשטנית היא חלק מאותו עניין. רידוד של רעיונות מורכבים לכדי ססמאות להמונים זה בדיוק מה שמוקדי הכח אוהבים. אין שום דבר חתרני בפופ הזה. להיפך. הספרות הזהותנית-פשטנית מסתכלת על עצמה ורואה את סרטר מגיב על זוועות המלחמה, אבל אפילו את זה היא לא עושה. השפה המיידית, הרי, אינה יכולה להציע פתרון ביקורתי. תיאודור אדורנו צדק, במקרה הזה, כשטען שכתיבה ביקורתית ישירה וברורה נכשלת בדיוק בדבר שאותו היא מנסה לעשות, כשהיא נדרסת תחת הגלגלים של תעשיית התרבות והופכת לחלק מהכביש שעליו דוהרת השיירה. רעיונות טובים ונכונים, כשמוכנסים למכונת הסיסמאות, הופכים לחלק נוסף מהגבבה הפרסומית שמאפשרת להמוני ישראלים להתכנס יחד תחת מדורת שבט כלשהי ולכבות את המח – במקום להדליק אותו. ברגע שערבי ערס פואטיקה וכל תעשיית המסביב התחילו לקדש את השירה הגרועה והפשטנית, הצרכנים צורכים לפי כמות ולא לפי איכות; לפי גובה העקבים ולא לפי עומק הצעד; לפי הפופולריות ולא לפי הטיב.

הביקורת הרדודה לא מאפשרת בחינה עמוקה של המציאות, של הקיום ושל החיים. היא מציעה אך ורק קיטש. כמו שכותב קונדרה ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", "הרגש שמעורר הקיטש חייב להיות רגש שההמונים יכולים להיות שותפים לו. לכן הקיטש אינו יכול להיווצר ממצב יוצא דופן, אלא חייב להיות מושתת על דימויים בסיסיים […] הקיטש מעלה שתי דמעות זו אחר זו. הדמעה הראשונה אומרת: איזה יופי, ילדים רצים על הדשא. הדמעה השנייה אומרת: איזה יופי, כמה נחמד להתרגש עם כל האנושות למראה ילדים רצים על דשא!". הקיטש הוא מה שמסלק אינדיבידואליות, ספק, סטייה, והופך את החוויה האנושית לעיסה דביקה של אחדות מאוסה. והספרות הזהותנית-הפשטנית בחרה בדרך הזו, במקום להיות מגדלור של אוונגרד.

אדורנואדורנו מציע, במקום עיסה זו, שבירה של המימזיס ושל הריגוש ההמוני והזול, והדגשה של האוטונומי והמזעזע. ובמרחב שבין אדורנו לפורמליזם של הספרות, מתקיימת בשירה העברית פריחה נהדרת, שלמרבה השמחה אמנם זכתה להכרה נהדרת לאחרונה בזכייה של שגיא אלנקווה בפרס ראש הממשלה, ובמידה מסוימת גם בזכייה של הילה להב.

אך לרוב הממסד שותק. משוררים כמו רעואל שועלי שמדגיש את האימה והזרות הפסיכית שבקיום האנושי; מיכאל בן-זאב עם הפורמליזם הפואטי-מוזיקלי; אמיר מנשהוף שכותב בשפה שבורה את השבר שבקיום האנושי; כתבי העת "הבה להבא" ובמידה מסוימת "עירובין"; אלה ועוד רבים אחרים זוכים להתעלמות מהממסד הספרותי והתרבותי, שמעדיף עיסה דביקה שתאפשר לחברה להעביר עוד לילה של שינת ביעותים במסווה של חלומות נעימים.

משירי הקיץ 2

white

רונה ברנס


white

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יָרַד אֶל הַמִּדְבָּר, אֶל שִׁטְחֵי הָאָבָק וְהָרֵעוּת.

הָיְתָה הִתְרַגְּשׁוּת. הָיְתָה מִלְחָמָה. הָרַדְיוֹ שָׁב לְפַטְפֵּט

כְּתָמִיד בַּזְּמַנִּים הָאֵלֶּה.

וְהוּא אוֹחֵז בַּסֵּפֶר הַקָּטָן שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ כְּחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לַקְּרָב,

בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

הוּא יִקְרָא עַתָּה בְּשָׂפָה זָרָה לְאוֹר יָרֵחַ,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְשַׂחֲקוּ בִּקְלָפִים,

וְכֻלָּם סְבִיבוֹ יְגַלְגְּלוּ טַבָּק אָפֹר שֶׁאֶת רֵיחוֹ לָמַד לְחַבֵּב,

וִישַׂחֲקוּ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתִיהֶם בַּחוֹל.

יְלָדִים נְלְהָבִים יְתְחַכְּכוּ בְּמַדֵּיהֶם, יַצִּיעוּ לָהֶם מַיִם וַעֲנָבִים.

הַגְּבָרִים הַצְּעִירִים יָעִיפוּ בָּהֶם מַבָּט שֶׁל זִלְזוּל,

וְיִקְחוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר יַצִּיעוּ,

כְּקֵיסָרָים מִן הָעוֹלָם הַהוּא.

הָיְתָה תּוּגָה כְּבֵדָה וְנוֹחָה לַבְּרִיוֹת,

וְהֵדֵי פִּצוּצֵי מַרְגְמוֹת הִרְעִימוּ כְּתֻפֵּי הַזְּמַן, כְּאִלּוּ כָּל זֶה לֹא נוֹגֵעַ.

כְּאִלּוּ אֵין הַמָּוֶת קָשׁוּר בְּכָל אֵלֶּה.

וְכָל שֶׁיֶּש הוּא נְעָרִים וּגְבָרִים וּמַיִם וּפְרִי.

אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הָיְתָה בַּזֶּה נֶחָמָה.

שדה

צילום: חמוטל וכטל

white

פורסם במקור בליריקה

פסטיבלים: מוסיקה, תיאטרון, שירה, מיצג ועוד

בזמן שאנו מתחבטים בענייני הגז, בענייני מלחמה ומעט מדי בענייני שלום, אספנו עבורכם כמה אירועים משמחים ומעניינים המתרחשים בארצנו עתה ובזמן הקרוב:

white


white

3–12 בדצמבר, תל אביב-חיפה: פסטיבל זז הבינלאומי לאמנות המיצג

8–10 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל תל אביב לשירה

8–9 בדצמבר, חיפה: סופגתרון, פסטיבל הצגות ילדים בתיאטרון חיפה

9–10 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל "קו סיום" של האקדמיה למוסיקה ומחול

8–10 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל הצגות ילדים במוזאון תל אביב

9–12 בדצמבר, חולון: פסטיבל שער לשירה

8–13 בדצמבר, תל אביב: פסטיבל חנוכה במרכז רבין

15–17 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל "קולה של המילה"

3–24 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל בקצב נשי במוזיאון האסלאם

11–26 בדצמבר, תל אביב-ירושלים: פסטיבל ריקודי חדר

16–21 בדצמבר, ירושלים: פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית- אתיופית

16–24 בדצמבר, באר שבע: ארועי חנוכה מיוחדים!

21–23  בינואר 2016, זכרון יעקב: פסטיבל ימי מוצרט , לציון 260 שנה להולדת המלחין

Jan van Dalen bacchus

יאן ואן דאלן, בכחוס, 1648

על הטרגדיות שלנו, או: בכמה לשונות יכול המשורר לדבר?

"הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו
כלל למחיצתם הפנימית,למהותם הגמורה של דברים,
אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם."

(ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", 1915)

ח. בצלאל


כן, הטרגדיות שלנו היום, הן מרובות, אבל אני רציתי לכתוב על הטרגדיות הלשוניות שלנו, כלומר של אמנים העוסקים בכתיבה. על העובדה המצערת, המביכה והמשפילה לעתים של הצורך לדבר בכמה לשונות בעת ובעונה אחת. ומה הן לשונות אלה? הנה דוגמא:

אם אתה משורר, ואתה רוצה להוציא ספר בהוצאה עצמית, או מעין עצמית, כנראה שתמצא עצמך מהר מאוד מתחיל לדבר כמשווק, כמתווך, כמוכרן, כסוחר. עליך להיות גם מפיק של אירוע ההשקה שלך. כי אין מי שידבר בשמך ואם איש לא ידבר הארוע לא יתקיים, ואם הארוע לא יתקיים, לא יהיה על מה לכתוב בעיתון, ולכן גם פחות אנשים יקראו בספרך.

ומי כותב בעיתון? גם משוררים כותבים בעיתון. וכיצד הם כותבים בעיתון? ובכן, כמו שמצופה מהם לכתוב בעיתון או באתר אינטרנט בישראל. ולמה זה טראגי? כי חלק מהמשוררים, לרוע מזלם, מוצאים את עצמם משפילים את עצמם באופן אקטיבי, וחלקם מודעים לכך בלי ספק בעודם עושים זאת.

בנוסף, מאחר והיום הכל פומבי, או – הכל יכול להיות פומבי באיבחת אֵנטר, המשורר מוצא עצמו תמיד עומד לקראת פרסום: הוא תמיד יכול לומר משהו בפייסבוק. הוא תמיד יכול לכתוב פוסט צודק וחכם. כי הוא משורר וסביר להניח שהוא יודע לכתוב פוסט צודק וחכם. אבל אז הוא הופך להיות צודק וחכם, ובעל כרחו כמעט, מוריד מעט מהיותו משורר. מדוע? משום שהחכמה והצדק נתונה לכותבי הנאומים, כותבי המניפסטים וכותבי המאמרים הפובליציסטיים. החכמה והצדק אינם שייכים בהכרח, באופן מפורש לכל הפחות, לתחומה של השירה, שהיא כולה לשון, שאינה בהכרח "צודקת" ואינה בהכרח "חכמה".

הלשון חייבת לשמור על אמינותה. אתה לא יכול לירוק לה בפרצוף ולהשתמש במילים של אחרים חצי אחד של היום, וללמוד את השפה מחדש כמשורר בחצי השני של היום.

להמשיך לקרוא