הנה אנחנו חכמים

שמענו על זונות

שמענו על כלבים

אנו יודעים למי כדאי לתרום כספים.

אנו יודעים למי לא כדאי לתרום כספים.

אנו יודעים מי הם אויבינו

ומהי מטרתינו.

אנו יודעים את קדושינו

ומלמדים את ילדינו.

חכמים אנו. גיבורים אנו

יודעי ספר

יודעי עברית.

יש לנו מורים. אנו מצטטים אותם בשנתנו

אנו מצטטים אותם בעוּרֵנו

אנו מצטטים אותם תמיד לחברינו.

חכמים אנו. גיבורים אנו.

יש בנו כאלה שיסבירו ברהיטות

כי יש לנו רהיטות

ויש לנו שפה ברורה

אנו אוהבים את השפה שלנו ברורה

אנחנו אוהבים צעדים.

אנו אוהבים רשימות של דברים. לומר שעשינו

קץ לדיבורים.

אנחנו מזהים את העוולות

שלא ילמדו אותנו מה נכון

אנו יודעים מה נכון.

שלא יתעסקו איתנו

ולא ינסו אותנו

ולא יחקו אותנו.

אנו יודעים כיצד לטפל באלו המזיקים לנו

כי גיבורים אנו

בשפתנו הברורה

שאפשר להפיצה.

היא קלה להבנה. היא פשוטה למסירה.

איננו חוששים מדבר

איננו מפחדים מדבר.

איננו מתנצלים על שום דבר.

כי גיבורים אנו, וחכמים אנו

ודרכנו ברורה.

בחדשות נֶאֱמַר

כי אחר סופות המדבר

ששכנו בעֶמֶק גֶּשֶׁם שיציף את תימן

כבר אי אפשר להבין דבר.

למשל:

כמה שנים עמד המפרץ הפתוח בלי נושאות מטוסים ופלדה,

גרגירי חול ריחפו מעל כעננֵי אפור חסרי משקל?

ועתה מיליוני עבדים עומדים בשוּרה לקבל מָנָה

לשלוח מעות לבני משפחות שמעבר לים.

כמה זמן עבר?

להמשיך לקרוא ←

 שיר מזמור

---

אל תשאל אותי מה אני עושָׂה

כי אני כותבת.

תראֶה:

כל הטוב הזֶה

מקיף אותנו כאן,

מבטיח לנו שקט.

ובחוץ היסעורים

זימזומם מתמיד

ומקומם.

ובכל זאת חתולה אחת שחורה

מתמסרת לשנתה

גופה קודר בתוך קטיפה

שהנחנו לה לנוח.

ובחוץ היסעורים

כאז עתה הם מבקשים,

וזימזומם

עקבי ומקומֵם.

להמשיך לקרוא ←

שני קטעים: מחורף 2014 

רונה ברנס

אין גוף במקום בו אין אנשים

הצילו אותי מִמָּוֶת ומקול תלישת הבשר ומקול השׁוֹט המוקרן מכל המסכים

קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת.  קורא  – שפת אמת, שפת אמת.

הרעיפו עליי את כל דמיונותיכם – הוא קורא – הצילו אותי מִמָּוֶת,

ממחיר הדם, מחיר הציפורניים, הכף והירך. ברכיים פגיעות מעמידות אדם על רִבְעֵיהֶן.

הצילו אותי ממוות. מן התרנים, מן הראשים המוגבהים ומקריאות עבדים,

מפחדים לאבד גופותיהם. הצילו אותי מִמָּוֶת, מן הגוף המתמוטט ומנחלי מליון גופות גברים מוטלים מתחת גשר, ומן הנשים שנעלמו בתהום הגוף השחור.

אין גוף במקום בו אין אנשים.

קול גופי קורא, מְכַוֵּן אל האפשרות, להניע זוג ידיים, להניח את הַכֹּבֶד שנוצר למנוחה ולרוך האצבעות ולחכמת העיניים. האיברים מתדלדלים נאחזים בחוט הגידים, מתפוקקים אל האוויר החולי של המדבר.

אין שַׁוְעָה. שקט.

 

(אחרי הכל)

הערה לעצמי.

הידיעות מקיפות את החיים. כל האנשים שמסביב יודעים את שאריות הגשם. רק אני נותרת לטפס על הגדרות בלי הפוגת דמים. ידעתי את מי שאמור היה לפתוח את כל השמיים. להביט.

הערה לעצמי II.

הידיעות מקיפות את החיים. אצבעות הפנינה שלי מסרבות למסור את סיכום יכולותיהן. נֵבּוּלוֹת בשמי הערב. הנה שביטים מרחפים מקועקעים סוף סוף אל פני האדמה.

הערה לעצמי III.

הידיעות באמת מקיפות את החיים. אני מנסה לחשב חשבונן. אין גוף במקום בו אין אנשים. מקור כל הסטיות כולן. עבדי האבנים מקללים את ילדיהם. נשותיהם מסתירות את פניהן מאיתנו. ההוללים ירקדו מחר עד צאת הנשמה.

רונה ברנס

---

היה מצב של הֶלֶם

היה מצב של דֹּם.

הרוח, כן, הרוח עוד נשבה.

זה נכון.

אך היה מצב של הֶלֶם

היה מצב של דֹּם.

שבנו לִמְקוֹמֵנוּ כשבויים.

זה נכון.

היינו שקטים, מה יש לומר?

שהיה מצב של הלם?

שהיה מצב של דֹּם?

ידענו שלנו יש מזוֹר.

הרי נמות. כן, נמות.

ולא מִכָּךְ היה מצב של הלם

ולא מכך עמדנו דֹּם.

אלא רק חַדְלוּת אֱנושׁ

ברחוב אחד ראשי בירושלים

מֵחַדלוּתֵנוּ ברחוב אחד ראשי בירושלים

שצעקות תמיד היו בו

ומכות תמיד היו בו

ואנשים נעדרו.

והנה גם אנו.

והיום.

ואז היה מצב של הלם.

היה מצב של דֹּם

וחזרנו חִוְּרֵי אַפִּים אל החדר.

חִוְּרִים מאוד חזרנו אל החדר.

אחרי הכל, חשבנו על עצמנו.

יָפְיֵנוּ לא נפגם.

היה רחוב ראשי אחד

והיה מצב של הלם.

וכאן, במקומינו,

חַלּוֹנָם של חִוְּרִים

ואוֹרָם של חִוְּרִים עומד מִחוּץ.

אור ירח. אפשר לראות.

שָׁקֵט פֹּה.

יֹפִי פֹּה.

פנס נקלט בַּחלון

וּבָרְחוב הזה דממה.