ח"מ משורר
אנחנו, נשבר לנו הלב
אתם שומעים.
בין מים למים
אתם שומעים?
מים,
מים לשמים
נשבר לנו הלב.
ספרות
נונשלנטיות קדחתנית והומור
על ספרה השני של חיה לוי, "אחת חיה" (שירה)
מאת: רונה ברנס
יש משהו ישר להפליא בספרה החדש, השני, של חיה לוי (לשעבר סדן). אכן, "לשעבר סדן", והדבר נוכח מאוד בספר. סיפור הגירושין של המשוררת מרחף כמו הד מעל הספר כולו, לא בצורה מתלוננת, לא בצורה מתפנקת. ההיפך הגמור – בצורה הפשוטה ביותר – מרחף כמו הד, כמו כאב בלתי מושג, בלתי נתפס במובן המוחשי, אבל נמצא תמיד:
" אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לִי / קוֹרְאִים לִי אֵקוֹ ", היא כותבת באחד השירים. " תֵּכֶף יֵעָלֵם גּוּפִי וְיִשָּׁאֵר רַק הֵד".
אהבה שאבדה, הזדמנות שהוחמצה, חיים שלמים שנחיו. אבל זהו סיפור אופטימי. והאופטימיות שלו מורגשת תמיד, אפילו במצבים הקשים ביותר בספר, שבו המשוררת מנסה ללמד את עצמה איך לחיות: " אָמַרְתִּי / שְׁלוֹמִי טוֹב / וּשְׁלוֹמִי הָיָה מְצֻיָּן/ אֲבָל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה טוֹב/ וְלֹא מְצֻיָּן / וְלֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא/ לֹא הָיָה אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּבוֹא או לֹא יבוֹא."
אנחנו המלאכים / שיר מאת חיה לוי
מַסֵּכוֹת מָוֶת הֶחְוִירוּ אֶת הַפָּנִים הַיָּפִים
וְהֵם שָׁכְבוּ כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּאֶמְצַע כְּאֵב גָּדוֹל
אֱלֹהִים הוּא רָע, אֲבָל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ
אֲנַחְנוּ, הַחוֹנְקִים וּמוֹחאֵי הַכַּפַּיִם.
אֲנַחְנוּ שֶׁעֲבוּרֵנוּ רַכּוּת הִיא סַכָּנָה
אֲנַחְנוּ שנחושים למגר אֶת הָרֶשַׁע
בְּאֶמְצָעוּת גַּז, פְּצָצוֹת, וְרֶצַח
עוֹרְמִים אֶת הַגּוּפוֹת, סוֹתְמִים אֶת הָאַף,
וּמַעֲמִידִים פָּנִים שֶׁאֵין בְּרֵרָה.
אֲנַחְנוּ הָרוֹצְחִים אוֹמְרִים: "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה"
אֲבָל מבחוץ רוֹאִים
אֵלֶּה ערימות שֶׁל יְלָדִים מֵתִים
יָכֹלְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,
לְנַשֵּׁק אֶת יְלָדֵינוּ
לִנְזֹף בָּהֶם בַּחִיּוּךְ עַל חֻצְפָּתָם
אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מֵהֶם בְּצַעַר, כִּי מִשְׂחָקָם
אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת
אֵלּוּ חַיִּים יָפִים יָכֹלְנוּ לִבְרֹא
אֲנַחְנוּ הַמַּלְאָכִים, חוֹנְקֵי
הַתִּינוֹקוֹת
עוד מחיה לוי: כאן
חיה לוי, לשעבר סדן, הוציאה עד כה ספר אחד – אכלתי פרחים, ועתה היא עובדת על ספרה השני.
שני שירים על משוררים ועל שיריהם
מאת ר"ב ירושלמי
היא המשוררת
גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ
גנבתי חֵלֶק מן הַמֶּשֶׁךְ הזה
גנבתי חֵלֶק מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.
גנבתי חֵלֶק
גנבתי את היללה בלילה
בלילה הזה שלה.
היא המשוררת.
אינני מכירה אותה.
היא איננה מֻכֶּרֶת לי
מן המקומות הליליים
היא איננה חושבת במונחים כספיים
היא איננה חושבת במונחים של ציפייה
היא איננה חושבת במונחים של רווח
היא איננה חושבת במונחים של עתיד
היא איננה מקווה.
היא המשוררת.
היא אומרת:
גנבתי את הַחֵלֶק
גנבתי את הַחֵלֶק הזה
מן המחצלת הַחוּמָה המוטלת לרגליי.
*
לגבי הזמן
אני אומר
שהוא כָּחֹל
וכן
אין זו רק מחווה של משורר
כָּחֹל
אני אומר
שאין לי את הזמן.
ואסילי קנדינסקי, "רחוב במורנאו", דרך ויקיפדיה
אד נפש
שיר מתוך ספרו החדש של אמיר מנשהוף 'קום', בהוצאת מקום לשירה
הוֹלֵך בְּתֵלאָבִיב אָמִיר מְנַשֶּׁה (שֶׁבָּא מִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹטוֹבּוּס גָּדוֹל) יְחַבֵּר לָהּ בַּגֶּשֶׁם לְעִיר אֲבוֹתָיו שִׁיר מִמַּתֶּכֶת טוֹבָה
עַתָּה יְבַקֵּר אֶת הוֹרָיו
סָחוּף בְּגֶשֶׁם רַב
וְכָך
נִגרָר מְסֻפָּרֵנוּ הַלָּה לַעֲמֹד בְּתַחֲנָה
וְהוּא מֵזִיל רַק טִפּוֹת שֶׁל שָׁמַיִם
אשפתון להמון 