יש דבר שלא אקרא לו בשם
כי אין לו שם עדיין,
ולא אדע אם הוא תמים או אכזר
כי לא הבטתי בו עין בעין
ולא אדע אם ירעיש או ישקיט
את נפשי הסוערת –
כי מדי הביטי בו יברח
כפעוט מן האם הגוערת,
והוא יוצא ובא
פותח כנפות הדלת
ומכניס את הרוח פנימה –
ומדי הביטי בעין הסערה
תישוך כאילו היא מהתלת.
אניח ראשי על הכר, אם כך,
ברצותי שיבוא יברח
ברצותי שיברח יבוא,
רק שנתי תנחם אותי
במשבי הכנף של ציפור ערה
שאיננה יודעת היכן להניח רגלה
ועדיין היא עפה, עפה.
ברגעים בהם את בלתי כשירה לדבר אחרי יום של עבודה –
עייפה מכדי לנהל שיחה אינטליגנטית,
אבל חפצה מאד להרגיש שאת בת-אדם,
מטלפנת בכל זאת לאחד החברים
ונתקלת במכשול הבלתי עביר של השעמום.
מאת: תמר עמית
היא תמיד עמדה בסוף שרשרת המזון- היא חיכתה ככה, היא חיכתה למזונה. יגיע אליה, תמיד היא חשבה שזוהי הדרך הטבעית לדברים מעין אלה. לעמוד ככה בתחתית שרשרת המזון, עם הפה פעור, ולחכות שיאכילו אותך בידיעות הנכונות על העולם.
זלדה. היא שמעה את שמה רק במקרה, במקרה לגמרי, מתוך איזו הערת אגב שאמרה המורה, היא זוכרת. כן. היא זוכרת. וודאי שהיא זוכרת. כי הדבר נחרת בזכרונה כמעין "טיפוס". כמעין אופן טיפוסי שבו הדברים אמורים להתקיים. הם אמורים להתקיים כך, מן היד אל הפה. מחכים שם שנים. בסוף שרשרת המזון. ובסופו של דבר מגיעה פיסת ידיעה מן העולם הגדול. זלדה.
האוויר זז בחוץ במנוסה מעצמו
מי המרזבים
שעטת המים במורד
החולים מתכנסים
ואין שומע.
רחובות בגשם
ואנשיהם זקנים.
גם יש אחת, כחולת ריסים
סמוקה באודם שלעולם לא יבשיל
לבריאות מהימנה
והיא לבד בקרן חדרה
המוזנחת
ממיינת מחבתות, אחת אחת.
אמרה אריאלה מפינת הרחובות:
"ראיתי פרצופך המת עליי
ונזכרתי אז כי מתת עוד לפני
כי עיניך היפות ברקו במבוכה
ותלתליך השחורים תמיד לעגו לגורלך,
ילד מעין אורי שלי
שהעוני שיבש את ליבך."
אינך יודע
את אשר מספרים הכינורות בהיעדרך.
כיצד כותבים שירים? שאלת ברצינות.
הרף!
די ממני! זר! אכזר! לך ואל תשוב. גם כך לא תשמע לעולם. גם כך לא תדע.
ענבר הלר אלגזי, שיר ערש
אשפתון להמון 