*הטקסט הבא נכתב לפני חודשים רבים, ונשכח. מצאתי אותו לאחרונה, ואני מפרסמת אותו כאן בשינויים מעטים

רונה ברנס

איך כותבים על שבר שלא נגמר, ועם זאת על שבר שהוא במובנים רבים כל כך רחוק ממך. ב-2014 מצאתי עצמי נשברת אל מול מראות האזרחים הפגועים במלחמת האזרחים בסוריה, אל מול אזרחים הנסים על נפשם מארגון הטרור דעאש, מאנשים במסכות, חסרי פנים, חסרי שם, שרוצים להרע להם, וליקר להם מכל. הייתי אחוזת אימה מפני המתרחש מעבר לגבול הצפוני של המדינה הבטוחה והקטנה, כך חשבתי אז, שבה אני גרה. כתבתי על המרחקים ביני לבינם. ניסיתי להבין עד כמה רחוקה הזוועה.

אני מתבוננת בתמונותיהם של בני משפחת דנציג מקיבוץ ניר עוז. אב המשפחה, אלכס דנציג, נחטף מביתו בהיותו בן 75 שנה בבוקר יום השבת, שחרץ את גורל המשפחה, ב-7 באוקטובר 2023  ונרצח בשבי החמאס בפברואר 2024. הוא הותיר אחריו את משפחות שני בניו, מתי, ובן דנציג. בן, מוסיקאי מוכשר, הרשה את לבו להישבר באופן פומבי דרך סרטונים קצרים שהוא היה מעלה במשך תקופה מסויימת של עצמו שר ומנגן.  רבים היו שירי משוררים, ומיטב השירים העבריים שהוציאה מתוכה התרבות הישראלית. הוא שיתף את הקלטותיו ברשתות החברתיות. הכאב על פניו קשה למבט.

אני, ביחד עם כל מי שמביט בו מרחוק, היינו עדים לאסון המתהווה הנורא ולאותותיו על פניו, על גופו, להתבגרותה הפתאמית של הבת המוכשרת, נכדתו של אלכס, טליה דנציג, ששרה עם אביה בחלק מן הסרטונים הללו. בן דנציג ובתו מוצאים מזור לנפש בשירי ארץ ישראל ובשירים ישראלים מתור הזהב הישראלי. תור הזהב שבראייה היסטורית נדמה שרק התחיל והנה כבר נגמר. תור זהב של יצירה עברית מודרנית בן שניים שלושה דורות בלבד. רחל, פניה ברגשטיין, אלתרמן, נתן זך, דוד אבידן וחנוך לוין, שלום חנוך, מתי כספי, חווה אלברשטיין. אנחנו נותרים לשיר את שיריהם. לדקלם. ללמוד מהם עברית, ללמוד הרמוניה.

בכאב רחוק אני מביטה בכאבו הזר של האיש בן דנציג. כמה רוצה הוא לגעת ביופי, והוא כמעט מצליח. הנה הוא מרגיש את היופי בקצות אצבעותיו הפורטות במיומנות בגיטרה. אבל המלחמה שוחקת. שוחקת את האדם. הוא עייף, הכאב משתלט על גופו. הצער והכובד שבחוסר האונים. הוא מתעקש לחשוף את עצמו, אינו חס על נפשו.

אל מול משפחת דנציג אסור לדמיין את פני השלטון. מה בינם לבין קלישאותיו החלולות של ראש הממשלה אשר לא פוסק מלדבר על נצחונות, על "ביחד", על צדקת הדרך? מדמיין את עצמו מלך היהודים. מה בינם לבין היגויו הבוטח בעת דברו בשפה האנגלית על מסכי הטלוויזיה? איזו דמות מגוחכת היא זו. קיסר קטן בארץ מדבר, ארץ מבצר של יהודים בודדים.

כשמאבדים אדם קרוב, כשאדם קרוב הולך אל מותו, גם אם זהו מוות טבעי, מוות צפוי, לומדים את מהותו של כאב שלא נגמר, שלא יכול כבר להיגמר. איני יודעת כיצד חשים אלה שהמוות הפרטי של גופם נכפה עליהם על ידי חורשי רעה, איני יכולה לדמיין את חוסר האונים של בני משפחת דנציג שניצלו, בכל חודשי המלחמה הארורה שמאז השבעה באוקטובר.  

בישראל הפגועה, הנעלבת, השבורה, ממשיכים רבים עדיין לפנות אל "ההנהגה" להתוויית הדרך. אבל "ההנהגה", היינו השדרה השלטונית, בעלת השררה, חובבת השררה וכוח, חסרת הבושה, אינה רלוונטית לשעת הכאב האינטימית של האדם. הפוליטיקה מפתה, אבל נראה שבסוף היא כמעט תמיד מאכזבת. אני חושבת שעד לא מזמן, כשדיברנו, חבריי, חבריהם של חבריי (ישראלים), על "כוח", על שחיתות מוסרית, על תככים ומזימות, סברנו כי אנו מדברים על חייהם של אחרים, על זמנים שמהם אנו ניצבים במרחק בטוח. רוב הישראלים שאני מכירה, אלה שהייתי פוגשת במכולת, בגן, בספרייה, בבית הספר, הרגישו בטוחים יחסית בארצם, בחברתם. התייחסו אל נתניהו כאל מקרה מצער, אולי מביך, אולי אפילו משעשע, התייחסו אל בני החוגים הדתיים המשיחיים כאנשים מגוחכים, מסוכנים אולי (אבל לא להם), הרשו לעצמם להרגיש בטוחים בעצמם. והנה, השבר המוחלט הגיע בהפתעה. גם כשהגיע סירבנו לקבלו. ההכחשה עדיין משחקת תפקיד משמעותי בחוסר היכולת של החברה הישראלית להתקומם נוכח העוול שנעשה לה על ידי השלטון בימים אלה, המעדיף, פעמים רבות בלי שום טורח להסתיר, אינטרסים מגזריים או אישיים צרים על פני טובת הכלל. ההכחשה גם שומרת על השפיות של כל אלה שמעגליהם הקרובים ביותר לא נפגעו. יש רבים כאלה, וההכחשה כמעט תמיד תהיה מפתה יותר מההחלטה להתמודד עם הסכנות, אשר בינתיים עוד לא פגעו בנו באופן אישי. יש עדיין ישראלים רבים שיכולים להמשיך בחייהם, עם הכאב והצער, ובכל זאת להמשיך. עבודותיהם לא אבדו, ילדיהם בריאים ושלמים. האבדן הוא עדיין לאומי, על גבי מסך החדשות, ומפי השמועה.

קשה לדעת כיצד יתפתח השבר הגדול שעל פתחו אנו עומדים, בוהים אל תוכו, בוכים, תוהים. קשה לדעת מה תעשה החברה הישראלית, כקולקטיב פוליטי. דבר אחד וודאי והוא שאין להביט אל השלטון, יש להסיט המבט ממנו, ולהתמקד ביופי, בבני האדם, בלימוד על העולם שסביבנו, וכל אלה בהכרח יובילו אותנו לאמונה שהטוב נמצא. כל אלה גם עשויים להביא פעמים רבות לייאוש, נוכח השנאה הרבה המכוונת אל הישראלים, אל היהודים, וגם נוכח השנאה שבקרב הישראלים והיהודים, שחלקה נובעת מרגשי התגוננות ופחד וחלקה מרגשי עליונות. אבל המעשים שעוד ייראו מן החברה ומיחידיה יתחילו את דרכם הרחק מן השלטון, הרחק מאזוריה המושחתים של הכנסת, ממבואותיה המאכלסים טיפוסים שפלים רודפי כבוד, הרחק משפת הפוליטיקה המוגבלת, המתמחית בעיוות גווני המציאות לצרכיה הצרים. המעשים יתבססו מתוך פסטיבלים ספרותיים, במסיבות היפיות, בסלונים של בני עשרים וחמש שאוהבים לקרוא ספרים, שחולמים להיות סופרים, מוזיקאים, שאינם מוצאים עצמם בשפת המלחמה. המעשים יתבססו בעברית ובערבית, ובאנגלית. בן דנציג אולי לא יודע זאת, ואולי הוא קצת יודע זאת, אבל הוא אחד מגיבוריה של שפה חדשה-ישנה להתמודדות, ומהשפה הזאת יצמחו דרכי פעולה בעולם, שיאפשרו ליופי להמשיך להתקיים, גם בתקופה שבה משפחת נתניהו בשלטון, גם בתקופה שבריון כמו איתמר בן-גביר אוחז במוסרות המשטרה.  

רונה ברנס

בימים בהם לימד את המבוא למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' אבינעם רוזנק היה נוהג להסביר לתלמידיו מהו פשיזם באמצעות הקבלה מסצינת הסיום של הסרט-מחזמר האנטי-מלחמתי "שיער". זהו הרגע שבו החיילים עולים למטוס בדרכם אל מעבר לאוקיינוס להילחם במלחמה. החיילים צועדים בנחישות אל תוך מטוס התובלה שאמור להוביל אותם את הדרך הארוכה לאזור הלחימה. המצלמה מכוונת אל החיילים כך שהם נראים בדיוק ברגע שבו הם נבלעים אל בטן המטוס האפלולי, נבלעים אל תוך החשיכה, נבלעים אל תוך המלחמה. לא רואים את פניהם. על רגע זה של היבלעות שם פרופ' רוזנק את הדגש. לא רואים את פניהם. החיילים נבלעים בתוך האימה שאליה המדינה שולחת אותם, ופניהם האינדיבידואליים, סיפוריהם, חייהם הפרטיים – כל אלה אינם מעניינים אותה. מותם אינו מעניין אותה.

ח"כ שמחה רוטמן הכריז לאחרונה כי הוא אינו צופה בתיעוד החטופים הישראלים ממנהרות עזה, שם הם נמקים מאז השבעה באוקטובר 2023, וכי הוא סבור שזוהי "טעות" לעשות זאת. לפני שנה שר האוצר, חבר הממשלה וחבר הקבינט בצלאל סמוטריץ', סירב לצפות בתיעוד חיטפתן של תצפיתניות ממוצב נחל עוז. "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?", הוא שאל את חבריו, לפי הדיווח דאז בווינט. כאילו מדובר בסרט אימה בדיוני.

סמוטריץ' ורוטמן סבורים בוודאי שהתנהגותם מוצדקת כי המטרה הכללית (גאולת ישראל? נצחון מוחלט?) שאמורה לשרת את ישראל לפי תפיסת עולמם (הדתית המעוותת) גוברת על הסבל של האדם הפרטי.

בדומה לשולחי החיילים בסצינת הסיום של המחזמר "שיער", גם נבחריה הבכירים ביותר של מדינת ישראל (לבושתנו), אינם סבורים שעליהם לראות את התוצאות האנושיות והספיציפיות מאוד של מעשיהם והחלטותיהם. האינדיבידואל נמחק בתוך המלחמה. היחיד מוקרב לטובת האומה.

מהתנהלות זאת נובעת גם אי נכונותם של סמוטריץ', רוטמן, בן-גביר, וכמובן נתניהו ועדת חנפניו, לקבל על עצמם אחריות לסבלם הפרטי והאנושי של בני האדם, הנמקים, נרמסים, נכתשים תחת גלגלי השיניים של מכונת המלחמה האדירה שהאנשים האלה (מנהיגי מדינת ישראל) בוחרים להפעיל בכל יום מחדש.

המינימום הנדרש מאותם מבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר הוא היכולת והנכונות להביט נכוחה על תוצאות מעשיהם והחלטותיהם. אולי אפילו לחוש שותפות גורל עם האנשים שאותם הם מתיימרים להנהיג. חובה על מקבלי ההחלטות לראות ולשמוע את תחינותיהם של אזרחי מדינת ישראל רום ברסלבקי ואביתר דוד שנחטפו כאזרחים, חובה עליהם גם לראות ולשמוע את התמונות האותנטיות היוצאות מעזה (וכן, האסון שאירע לעזה וממשיך להתרחש שם אינו ניתן להכחשה, ולא משנה באיזה שם נרצה לכנותו).

אבל במדינת ישראל של 2025, שבה נבחרי הציבור המנהיגים אותה עברו כל גבול של תועבה שלטונית ופוליטית, לא די בזה שאנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן חושבים כי הם יכולים להתנתק מהמציאות האנושית הכואבת של אזרחיהם, אלא הם סבורים שהם אף אינם צריכים להתבייש בכך.

רוטמן אמר את דבריו לגבי תיעוד החטופים במסגרת ראיון לרדיו המזוהה עם הציבור החרדי והחרד"לי "קול ברמה", והסביר שהוא "חושב שזו טעות קשה לצפות בסרטונים הללו. זו טעות קשה גם לפרסם אותם. זה חלק מתעמולת חמאס שנועדה לפגוע בנו. המטרה היא לייצר אצלנו דמורליזציה".

עכשיו, אין ספק שחמאס מבקש לזעזע את הציבור הישראלי, כדי שזה ילחץ על הממשלה לסיום המלחמה בכמה שפחות תנאים, כדי שייטב לחמאס, ועם זאת, המציאות של החטופים היא אינה פרופגנדה, אלא האמת. מותם של החטופים כתוצאה ממדיניות הממשלה היא אינה פרופגנדה אלא אמת. סדר העדיפויות של הממשלה הוא איננו פרופגנדה של חמאס, אלא מציאות של הפוליטיקה הימנית-רדיקלית-משיחית הישראלית. כמו שכל מומחה "הסברה" ישראלי ישמח להסביר לרוטמן, יש הבדל בין לדעת לבין לראות במו עיניך. וכמובן, רוטמן אינו זקוק להסברים. הוא יודע זאת, ובדיוק משום כך הוא מסרב לראות, ברוב פחדנותו.

לרוטמן יש תאוריה – החטופים ישלמו את מחיר הניצחון, אבל הנצחון (מהו הנצחון איש אינו מעיז לומר) שווה זאת. בתאוריה, רוטמן ואנשים כמותו, רוצים באיזה "נצחון מוחלט" – מושג אבסטקרטי לחלוטין, שאין מאחוריו תכנית סדורה. וגם ככל שישנה תכנית סדורה– למשל עידוד "הגירה מרצון" תחת מכבש לחצים בלתי אנושי עד שעזה תצטמק – היא אינה כוללת, אפילו בקווים כלליים, את הסבל האנושי, את האלימות, וגם לא את הקרע האדיר בקרב העם היהודי בישראל ובעולם שתכנית זאת תביא (וכבר הביאה) עימה. "הנצחון המוחלט" דומה לכמיהה לבית המקדש השלישי, זה שרוטמן, בן-גביר, סמוטריץ' ועוד רבים בציונות-הדתית מבקשים לקדם באופנים המציאותיים ביותר. אלה הם מושגים אוטופיים שמסתירים מאחוריהם את ממדי ההרס התנ"כיים שהם מביאים עימם, את תהומות החורבן ואת קיצה של מדינת ישראל כפי שחלמו עליה דורות של יהודים מודרניים מאז המאה ה-19, וכפי שעדיין חולמים עליה מליונים של יהודים וישראלים בכל העולם.

סמוטריץ' ורוטמן אינם מסוגלים להישיר מבט למציאות כי הם מעדיפים לבסס את המדיניות (החורבנית) שלהם על תאוריות דתיות, אינטואיטיביות, וסנטימנטליות. המציאות באמת אינה מעניינת אותם.

רונה ברנס

כשאומרים לנו בעולם שהטבח הברברי של חמאס התרחש בקונטקסט, אנו, הישראלים, אוטמים את אוזנינו. כיצד ניתן לשמוע משהו מעבר לצרחות האימה שיש בראשינו. אני מבינה את זה. באמת מבינה את זה. אני שומעת את אותן הצרחות, ואת הבכי, ומרגישה את הכאב הנורא. אין מה לומר על כל זה.

ואפשר אפילו להסכים עם הישראלים במידה מסויימת. הברבריות מתקיימת מחוץ לקונטקסט, ולא ניתן להצדיקה.

אבל את מה אפשר להבין, ואז מתוך התאמצות של מבט ממבטו של האחר – אפילו להצדיק? את השנאה, את הקנאה, את הרצון להרוס את שיש לשכניך העשירים יותר, המפגינים כלפיך רק זלזול, שנאה, תיעוב, ונוקטים כלפיך באמצעים משפילים, כדבר של יום ביומו. את זה אפשר להבין, לא? כבוד הוא דבר שאדם, כמעט כל אדם, כמה לו. לכן זהו גם אחד הרגשות החשובים ביותר המרכיבים את הרגש הלאומי. אנו מבינים זאת יפה מאוד כשאנו חושבים על עצמנו. אבל מה עם הצד השני?

התפרסמה עכשיו כתבה על חיילים אשר התעללו בפלסטינים, וכך נכתב ב-YNET: "בתיעוד שהופץ היום (ג'), של אירוע שהיה באזור חברון, מתועדים חיילי צה"ל מתעללים בכמה פועלים פלסטינים. החיילים קשרו את הפועלים וגררו אותם, כיסו את עיניהם והפשיטו אותם מכל בגדיהם. בסרטון הם נשמעו צוחקים ומזלזלים בהם. הפועלים נפצעו, ונשמעו נאנקים מכאבים. אחד החיילים דרך על פועל בראשו, אחר גרר פועל ששכב על גבו וחייל שלישי דחף באלימות פועל על הארץ."

זהו אינו מקרה יחיד. צריך להיות עיוור, או שקרן, כדי לטעון שמדובר בעשבים שוטים. מדובר בפירות הביאושים של תחושת האדנות המגוחכת שפיתח העם היהודי בישראל לאחר שטעם מטעמו המשכר, המטריף, של הנצחון הצבאי.  במשך שנים אנו שומעים על מקרי התעללות כאלה מצד חיילים. ואלה הם רק המקרים הקשים ביותר או שמסיבה זו או אחרת הצליחו לחדור לענן התקשורת הישראלי. מה עם המקרים הלא-מדווחים? מה עם ההשפלות הקטנות, היומיומיות? האם אין הקשר לשנאה הפלסטינית אותנו?

וכן, ברור לי שהשנאה של חמאס אינה קשורה במקרים אלה, אבל הדברים בהחלט קשורים לשנאה ברחובות רמאללה, במזרח ירושלים, בערים מעורבות ובערים ערביות בתוך ישראל, וגם בקרב האזרחים בעזה. לאורך כל שנותינו כשליטי הארץ הקטנה הזאת, לא השכלנו ליצור שותפים עם מי שאכן יכלו להיות שותפינו. הדרך היחידה שלנו לצאת מהחלום הרע הזה תהיה לאזור אומץ, ולהתחיל לדבר עם שכנינו הערבים, הפלסטינים, בתוך ישראל הרשמית ומחוצה לה. ולדבר אליהם כאל שווים, כאל שותפים בפוטנציה. לדבר מתוך כוונה, ובכבוד אמיתי.

קל זה לא יהיה. חלק מהשיחה הזאת תהיה כרוכה בקשיים גדולים מאוד, ובראש וראשונה הכרה היסטורית והכרה אנושית של הסיפור של הצד השני. רק הדבר הזה יהיה קשה מאוד לרוב הישראלים. מנסיון, אני יודעת שזה קשה. אני עדיין מתקשה. יש אי אמון רחב בין שני הצדדים. אני חשה זאת בכל פעם שאני מנסה לייצר קשר, אבל חייבים להמשיך לנסות, וחייבים לנסות להבין.

ב-1987, מספר חודשים לפני תחילת האינתיפאדה הראשונה, יצא דוד גרוסמן למשימה עיתונאית – שיחות עם אנשים משני צדי המתרס של הקונפליקט. זהו הפרויקט הנודע בשם "הזמן הצהוב". בעיקר נחרטו מהפרויקט החשוב הזה השיחות שניהל גרוסמן עם הערבים הפלסטינים במחנות הפליטים בגדה המערבית ובמקומות אחרים.

אחד מהם אמר כך:

"תתחילו לחשוב עלינו אחרת לגמרי […] לא כמו העבדים שלכם […] אנשים בלי כבוד. תתחילו לחשוב עלינו כמו על השכנים שלכם בעתיד שיבוא. הרי אנחנו נהיה האנשים שאיתם תצטרכו בסוף הדבר לחיות פה ולעשות הסכם ולעשות קשרים ועסקים והכל, נכון? זה לא עם היפנים תצטרכו לעשות הסכם של שלום ושל אמון, נכון? ואפילו אם יהיו פה חמש מלחמות, הרי הילדים של הנכדים שלי והילדים של הנכדים שלך יבוא להם בסוף השכל, והם יעשו יחד איזה הסכמה, נכון? אז אני אומר: תשנו קצת את ההתייחסות. תתאמצו אלינו. אפילו תנסו – ואני יודע שזה בטח קשה לכם, נכון? – תנסו חס וחלילה לכבד אותנו."

הדובר, שאת שמו האמיתי איננו יודעים כי הוא התראיין באנונימיות, צודק. הוא צודק ב-2023, כשם שצדק ב-1987. חמאס וזוועותיו החולניות בשם קדושה איסלאמית ארורה, פשוט אינו הנקודה כאן.

לפני כמה ימים נפגשתי עם מכר ערבי-פלסטיני-ישראלי שמתגורר בסמיכות אליי. הוא שאל אותי: "במה שונה הסבל של החטופים מסבלם של 800 האנשים שתקועים מתחת לחרבות הבתים המופצצים בעזה?" רציתי להגיד לו שההבדל הוא בכוונה, אבל העדפתי, בעת הזאת, בעת הקשה הזאת, שבה איננו יודעים מספיק, לשתוק ולקבל את הכאב שלו ואת הכאב של האנשים הרבים שבתיהם הופצצו, שמשפחותיהם אבדו, שחייהם נגדעו, נקטעו, ושל אלה שאיבדו תקווה ורצון לחיות. והכאב הזה אמיתי בקרב רבים מהפלסטינים לא פחות משלי, לא פחות מהכאב העצוב של הישראלים על החטופים האומללים, הנתונים בידיים כה רעות, המסוגלות למעשי אימים. זה לא קל, אבל אפשר לשתוק. אפשר ללמוד. גם אם אני שרויה בתוך ההצדקות שלי. אחר כך, מתוך כבוד מתוך אמפתיה מתוך רצון לחיות ביחד בכבוד, אפשר לנהל גם שיחות.

האם אני מסכימה שישראל מבקשת לפגוע באזרחים בכוונה? בימים אלה של פשיטת-רגל של המדינה, קשה לדבר על איזו ישראל רשמית. אני מאמינה שרוב הישראלים אינם כאלה, ומצד שני אני יודעת אל נכון שיש ישראלים רבים, וחלקם בדרגות רמות בשלטון ובצבא אשר אינם רואים בפלסטינים שמולם יותר מבני שטן, או פשוט מתייחסים אליהם כאל אנשים פחותים. זוהי אמת קשה. וקשה להודות בה. גם אצלנו ישנם אלה שהם אכולי שנאה, חלקם תאבי נקם, חלקם פועלים מתוך אמונה יוקדת. עם חלק מהם אני יכולה לדבר, עם חלק אחר לא.

הדיבור אם כן חייב להיעשות עם בני עמנו ממש כשם שהוא חייב להיעשות בין העמים. עם הפונדמנטליסטים שבינינו אין לדבר. יש לסלקם ממוקדי הכוח, להעיפם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות הציבורית. זה לא לגיטימי לדבר על מחיקת עזה. זה לא לגיטימי לרצות לפגוע באזרחים מתוך נקמה. דרך אגב – אני חושבת שזה כן לגיטימי לרצות לנקום במבצעי הזוועות עצמם.

ההומאניות שלנו אמורה להחזיק אותנו עם הראש מעל המים.

כשתיגמר המלחמה, השכנים הערבים שלנו עדיין יהיו ערבים, ואנו עדיין נפחד והם עדיין יפחדו, ואנחנו עדיין נשנא, והם עדיין ישנאו. נהיה חייבים להיות אמיצים מאוד, לצעוד צעד קדימה ולהתחיל להקשיב ולשוחח. בזהירות, לאט לאט, כל אחד לפי הקצב שלו, אבל אין דרך אחרת.  חבל שכל השנים האלה לא השכלנו לעשות זאת. למרות הכאב הבלתי נתפס, הצער העמוק והרחב, נוכל לשנות מעכשיו רק את העתיד. ועלינו לקחת עליו, על העתיד, אחריות, ולא להותיר אותו בידיהם של פחדנים, פונדמנטליסטים ומושחתים אחרים.

יש עכשיו כוחות רעים מאוד במרחב שמחכים לשעת כושר כדי לזרוע עוד הרס, אלימות, ובכך לקחת עוד ממה שאנו רוצים בשבילנו: חופש, חיים טובים, שלום, שלווה. שקט. בשביל כל אלה עלינו לפעול כדי לדאוג לכך שהמדינה שלנו תהיה מנוהלת על ידי אנשים ישרים שיידעו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו (המאיימים על קיומינו כישראלים, כיהודים, וגם כבני אדם חופשיים), עלינו לדרוש מנהיגים הרוצים את הישר והטוב, שיהיו כשירים לתפקידיהם, ושירצו בטובת בני האדם הרבים שעליהם הם אחראים. מכאן, שמחאה רחבה עכשיו ומייד היא הצעד ההכרחי לזמן הזה.

מחאה זו צריכה לדרוש בחירות בהקדם האפשרי ומהממשלה החדשה צריכה לדרוש את החתירה להפסקת האלימות מצדה של ישראל – כמטרה מוצהרת (!), ולחתירה מיידית להסכמי קבע שיאפשרו לפלסטינים ולישראלים לחיות בשלום סוף סוף – שוב, כמטרה מוצהרת. זוהי אינה דרישה אוטופית.

השנאה אל ישראל עכשיו היא עצומה בכל רחבי העולם, ולכן קשה מאוד ליהודים רבים להתעלות מעל הדבר הזה ולהסתכל קדימה. אדם רוצה במצבים כאלה רק להסתתר, לשתוק, לתת לדברים לחלוף. אבל הדברים לא יחלפו לצערי.

זה הזמן לקרוא על היסטוריה ערבית, היסטוריה יהודית, היסטוריה ישראלית והיסטוריה של האזור. או לחלופין – לראות סרטים מהאזור, לקרוא ספרים, ללמוד על אמנות ומוסיקה מהצד השני לזה שאנו עומדים בו. זה הזמן לגבש את תפיסות העולם שלנו ולהרחיבן. מה אנו רוצים מהעולם הזה, ועלינו להבין כי רק אנו יכולים להיות אחראים לעצמנו. אל תתנו לחמאס לנצח. התעקשו להיות בני אדם.

**הנה למשל אתר המאגד מספר יוזמות לשותפות ערבית-יהודית, דווקא בזמן הזה:**

חיים משותפים בצל המלחמה

רונה ברנס

כמה קשים הימים האלה. כמה מרים. וכמה אנו חסרי אונים מול ממדי האסון. או כך לפחות אנו מרגישים.