מאבקה של שרה פרידמן נגד עיריית ירושלים על זכות המעבר החופשי במדרכות

אתמול פגשנו את ד"ר שרה פרידמן בספרייה הלאומית בירושלים. פרידמן היא אישה עיוורת העובדת כמתרגמת ספרים – בעיקר אקדמיים – מעברית לאנגלית. היא ד"ר לתרגום, ולאחרונה יצא ספרה שמבוסס על עבודת התזה שלה. אפשר לראות אותה עובדת בספרייה לעתים תכופות.

מזה שנתיים היא נאבקת מול עיריית ירושלים על הזכות הבסיסית של מעבר במדרכות באופן חופשי. כאדם עיוור הזכות הזאת אינה רק עניין של עקרון, אלא עניין של חיים.

לאחרונה הגישה פרידמן ביחד עם המרכז לעיוור בישראל ועותרים נוספים עתירה לבג"ץ ובה היא דורשת מהעירייה לאכוף את האיסור על חניה על המדרכות.

לפי העירייה האכיפה נעשית היכן שיש "סכנה" בלבד. אבל עבור פרידמן, מכוניות החונות על המדרכה מהוות סכנת חיים. בנוסף, העתירה אינה מייצגת רק את האינטרס של העותרים. רחוק מזה. מדרכות פנויות הן חשובות לנשים עם עגלות, לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים, לילדים! (כדי שלא יצטרכו לרדת חלילה לכביש כדי לעבור) ועוד ועוד. אבל עבור אדם עיוור הסכנה בירידה אל הכביש מועצמת, והדבר ברור.

לפי העירייה, הסיבה המרכזית למצוקת המדרכות בשכונתה של פרידמן היא מצוקת החניה. ובכלל, אפשר להוסיף שאין מספיק מקומות חניה מוסדרים בשכונות המגורים, או שאנשים מעדיפים לחנות ליד הבית ולחסום את המדרכה מאשר לחנות מעט רחוק יותר במקום חוקי ולא לחסום.

ואכן זוהי מצוקה, לפעמים מצוקה קשה. אבל ניתן לפתור אותה באמצעים יצירתיים בשילוב עם אכיפה, דבר שהעירייה (עיריית ירושלים, אבל הדבר נכון גם לעיריות רבות אחרות) אינה עושה באופן מספק.

דרך אחת לעזור במצוקת עודף המכוניות המציפה את ישראל היא טיוב משמעותי של התחבורה הציבורית, העלאת מודעות בנושא, תוספת של מקומות חניה ודרישה מתושבים שלא יחנו בצמוד לבתים שלהם בכל מחיר (דבר שמוביל אף הוא לחניה על מדרכות), אלא רק במקומות חניה מוסדרים.

הדבר דורש התארגנות, כוונה, ומאמצים, אבל לפי הבנתנו כל מה ששרה והעותרים הנוספים לבג"ץ דורשים הוא שהעירייה תבצע את תפקידה.

אפשר היה לצפות מעיריית ירושלים להיענות לדרישות העותרים או לכל הפחות לקיים איתם דיאלוג בנושא שיוביל לפתרונות המקובלים על כולם, עוד לפני בירור העניין בבג"ץ. אבל פרידמן מתארת מצב של אטימות מצד הרשויות.

אין סיבה שעיריית ירושלים לא תעשה את התפקיד המוטל עליה, והוא דאגה לרווחת תושבי העיר כולם.

לפרטים נוספים ולתמיכה במאבק: שרה פרידמן: sara0231@gmail.com

עוד על פרידמן ומאבקה, בחדשות עשר.

צילום מסך מן הכתבה שהוצגה בערוץ 10 בנושא

או: האם האוניברסיטה תומכת בטרוריסטים פלסטינים? (התשובה הקצרה היא: כנראה שלא)

היה זה יום נחמד להתחיל בו את שנת הלימודים. הסטודנטים סביבי היו נרגשים, צעירים ומבוגרים, ודוכנים צבעוניים הועמדו לאורך השבילים. אפילו העצים צהלו.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בסקרנות, מתעכבת בדרך לשיעור, פעם ליד דוכן זה ופעם ליד אחר, עד שהגעתי להתקהלות מסוג שונה.

אנשים, בלי חולצה מזהה ובלי תג שם, עמדו שם מחתימים בקדחתנות עוברים ושבים על דבר-מה, כנראה מעין עצומה.

ניגשתי לראות במה מדובר.

בחורה צעירה יחסית עם מבטא צרפתי ושיער צבוע בלונד עמדה שם, בדיוק מסיימת להחתים מישהו על פיסת הנייר שברשותה.

"מה זה? מה עושים כאן?" שאלתי את הבחורה , ברגע שהתפנתה אליי, מצביעה על האנשים החותמים והמחתימים.

"אנחנו 'אם תרצו', מכירה?"

הנהנתי בציפייה לבאות. וודאי שאני מכירה…

להמשיך לקרוא ←

מאת רונה ברנס

לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.

האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.

הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.

האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?

האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?

המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.

הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.

מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.

מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך  מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.

לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.

גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".

אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?

מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.

רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה,  טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.

עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.

דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.

התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)

מאת מערכת האתר

איור: דקל שפירא

'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'

דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.

אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.

יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.

בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסי–אן–אן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”ב–מקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.

הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.

הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.

בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמיד–בטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.

האם זהו אותו הטראמפ שהכתיר את אובאמה כ"מי שייסד את דאעש"?

האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמה–קר" – “קטסטרופה”?

כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסי–אן–אן המוזכר לעיל.

בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הבין–מדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.

אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.

אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?

אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניו–יורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.

ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.

דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.