קריאת השכמה : משה קצב

בעיתון הארץ פורסם (10.7.16) כי ייתכן ובקרוב, אולי אפילו בשבוע הבא, יוחלט על קיצור עונשו ושחרורו מן הכלא של הנשיא לשעבר משה קצב , אשר הורשע באונס – לא פחות ולא יותר.

כיצד זה קורה? ובכן לפי הפרסום, "ועדת השחרורים קבעה לקצב דיון נוסף בעניין קיצור עונשו ב-20 ביולי, אליו הוא מגיע כאשר הרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה ולראשונה תאפשר הליך שיקומי לאסיר שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה."

כיצד ניתן להסביר התייחסות זו של הרשות, לכאורה לפנים משורת הדין? למה דווקא עכשיו היא מחליטה לשנות את עמדתה לראשונה?

במה זכה קצב לכבוד? האם הוא מצא את כמות הדמעות והצעקות הנכונה שיש להגיר מול מצלמות הטלוויזיה ובפני הצופים? האם הוא "סבל מספיק"? מי קבע ולמה?

האיש מכחיש את מעשיו, וודאי שאינו מביע עליהם חרטה (אונס, ניצול יחסי מרות וגם שיבוש הליכי משפט!), ומדינת ישראל שוקלת ברצינות מעוררת פלצות, לתת לו על כל אלה פרס.

במדינת ישראל, בערך מחצית מן האוכלוסיה הן נשים. מה אומרת התנהגות זו של המערכת אל קבוצה זו של האוכלוסיה?  ומה היא אומרת לחצי השני, מה היא אומרת לגברים החיים במדינת ישראל?

כמוהו ראו וכן תעשו?

עוד נאמר בידיעה כך:

“עד כה, הרשות לשיקום האסיר הציבה את הודאתו של האסיר והבעת חרטה על מעשיו כתנאי מקדים להשתתפותו בתוכנית שיקום. אולם בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה, לפיה יש לשקם גם אסירים שלא מודים במעשיהם. משום כך, לראשונה מאז הקמתה של הרשות לשיקום האסיר, היא תאפשר לקצב להיכנס לתוכנית שיקום מבלי להודות במעשיו או להביע חרטה.”

בידיעה אין הסבר כלל מדוע, למרות העובדה ש"בשנים האחרונות עולה גישה בקרימינולוגיה", הרשות לשיקום האסיר נוקטת בצעד זה בפעם הראשונה דווקא כעת, ומכל האסירים כולם, דווקא במקרה של האסיר מספר אחת, משה קצב!

מדוע דווקא המקרה של קצב נבחר להיות הפיילוט לגישה זו?

ושימו לב כי בכל דיסיפלינה תמיד יש כמה "גישות", תמיד יש את המקובלות והמיושמות ואת אלה המתנגדות לה. לכן  המשפט -"בשנים האחרונות עולה גישה שונה בקרימינולוגיה" – הוא משפט שאינו מוסיף דבר לגבי ההסבר הדרוש להתנהגותה התמוהה של הרשות לשיקום האסיר.

Moshe_Katsav,_by_Amir_Gilad

צילום: אמיר גלעד (ויקיפדיה)

 

על המדינה לדאוג לכך שמשה קצב, שירק בפרצוף המדינה ובפרצוף אזרחי ואזרחיות ישראל במעשיו הנפשעים, ימצה את כל תקופת העונש שנגזר עליו.

אם כבר יש לנהוג כלפיו בגישה מיוחדת, צריכה גישה זו להיות דווקא מחמירה יותר מן הרגיל, וודאי שלא מקלה.

גירסה מקוצרת פורסמה גם במכתב בהארץ

עקביות וסבלנות: לקחים מברני סנדרס

מאת: מיטל משיח


בארה"ב מתחולל עכשיו מרוץ מרתק לנשיאות. אחת הסיבות המרכזיות לעניין הרב שיוצר סביבו המרוץ הוא סנאטור יהודי וותיק, שמגדיר את עצמו כסוציאליסט-דמוקרט, ושמו ברני סנדרס. רבים מכנים אותו פשוט ברני (קיצור של ברנרד).  גם לאחר הפסדו הצורב של הסנאטור במדינת ניו יורק מול הילרי קלינטון, נראה שנוכחותו של ברני בדעת הציבור ובפוליטיקה לא במהירה תימחה.

ברני סנדרס (נולד בספטמבר, 1941, היום בן 74) הוא הפוליטיקאי ששימש בקונגרס האמריקאי לתקופה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב ללא שיוך מפלגתי. ב-2015, לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב הצטרף למפלגה הדמוקרטית, אף על פי שגם לפני כן, מבחינת הצבעות ושיתופי פעולה, הוא עבד במשך שנים רבות באופן נרחב עם הדמוקרטים.

באופן מקרי או שלא מקרי, ברלינגטון – העיר שבה כיהן כראש עיר במשך 8 שנים בשנות השמונים – שבמדינת ורמונט, הפכה ב-2015 לעיר הראשונה בארה"ב שניזונה ממאה אחוז אנרגיה נקייה, כלומר אנרגיה ממקורות מתחדשים (בניגוד לאנרגיה המבוססת על משאבים שאינם מתחדשים כמו פחם או גז).

אבל אחד הדברים השובים ביותר בהתנהלות של סנדרס הוא העקביות שלו. פשוט כך. אצלנו בישראל זה דבר שכמעט איננו קיים.

להמשיך לקרוא

דיבור ישיר: ציטוטים נבחרים מן העת האחרונה

כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…

דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:


white

אוקטובר 2015:

שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):

"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."

יהודה משי זהב (ראש זק"א):

"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."

ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):

"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."

white

דצמבר 2015

גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):

"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."

להמשיך לקרוא

צודקים ומצטדקים

רונה ברנס

[דברים אלה פורסמו בגירסה דומה מאוד באתר זה בעבר ומפורסמים בשנית בעקבות האירועים האחרונים]


מאחורי כל נשק מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים, הנמתחת בגאון לאורך השנים האחרונות.מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו. הן עומדות גם מאחורי הרג הבטום זהרום. קו ישיר מתוח בין כל אחד ואחד מהמקרים הללו, ואת הקו הזה מנחים נתניהו וממשלתו. במקום להתוות דרך הם בוחרים להיות מסיתים לדבר עבירה, תוך רחיצה מתמדת בנקיון כפיהם. הם מעולם לא התכוונו להסית חלילה לאלימות.

אבל האמת היא שהצדק התמידי העומד אך ורק לצידה של ישראל כביכול בכל הקשר ובכל צורה, בלי שאריות פקפוק, ספק, והכי גרוע – בלי חמלה, בלי שמץ של חמלה — הם שהובילו אותנו למצב המוסרי המפוקפק שאנו עדים לו עתה. קשה למנות את הרעות שאנו עדים להן לאחרונה. ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים נוכח האלימות המטורפת, ובמקרים מסויימים גם נוכח האידיאולוגיה המופרעת העומדת מאחוריה.

תפקידם של מנהיגים איננו להצטרף להמון! תפקידם של מנהיגים הוא תמיד להציב אלטרנטיבה לאלימות, לחוסר תקווה ופחד, לא מתוך דורסנות שמונעת מרעיונות אנטי-דמוקרטיים, אלא מתוך אהבת-אדם כנה ורצון לבנות חיים משותפים עם בני האדם שסביב לנו. לשם כך צריך לאמץ צורת חשיבה המבוססת על כבוד הדדי, דבר שנדמה כי הוא זר לחלוטין לנתניהו ובני חוגו, אשר מרבים לדרוש וממעטים לקיים.

את האלימות המופרעת, שגרורותיה כבר פשו כדי כך שאיננו מזועזעים מגילויי אלימות המתגלים אחרי פיגועים רבים כלפי מחבלים "מנוטרלים" (כלומר כלפי אנשים חסרי ישע),  חייבים לסלק מחיינו ומתרבותנו. המקרה האחרון של ירי החייל בחסר הישע (כן, כן, מ-ח-ב-ל אבל חסר ישע!)  הוא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מקרים דומים. הדבר היחיד שאינו רגיל במקרה אחרון זה הוא תגובת הציבור. שהרי בדרך כלל אנו אפילו לא מזועזעים (ראו אם תזכרו למשל את מקרה האזרח שהרים מוט על מחבל פצוע שהיה שרוע על הקרקע, או את מקרה פאדי עלון, הדומה מאוד למקרה החייל האחרון).

הדורסנות, העליונות, והכוחנות המטופטפת לרבים מדי מאזרחי ישראל מינקות (מימין ומשמאל) היא העומדת בשורש אבדן עשתונות זה.

החיים כאן, חיי אנוש, הפכו הפקר. המנהיגים במדינת ישראל מפקירים את רעיונות הדמוקרטיה, חשיבות חיי האדם ואושרו לטובת לאומנות מדומיינת, גזענות והנצחת עליונות מדומה. למה? כי זאת הדרך הקלה כמובן. תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. עלינו להתקדם מתוך ועל בסיס האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. אכן, עלינו להילחם בטרוריסטים ובאלימות, אבל זאת כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.

_DSC0059

מתוך פרויקט טוקבק

כל הדגל והזבל

נדב נוימן


הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.

הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.

לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.

להמשיך לקרוא