מאת: בתיה גלילי
1.
אני אוהבת לרכוב על אופניים. אפילו בירושלים אני אוהבת לרכוב על אופניים. אני רוכבת לעבודה, אני רוכבת לקניות, סתם לטייל, או לנשום קצת אוויר מהיר בעמק המצלבה ומסביב.
אופניים, כמו אוטובוס, הם גם זרז מחשבות יעיל במיוחד. תמיד אני מוצאת את עצמי חושבת על גלגלים, בתנועה, מכאן לשם. וכך קרה שבעודי נוסעת באחת מנסיעותיי הרגילות, חלפתי על פני ביתו של נשיאינו החביב ראובן ריבלין, ותמיהה משונה התגנבה אל מוחי הפנוי. והיא:
איך זה שלריבלין אין אופניים?
כולם מדברים כל כך הרבה מסביבנו בחודשים האחרונים על מה צריך ולא צריך לעשות, את מי להרוג ואיך. לכן החלטנו כאן באשפתון להעביר אליהם את רשות הדיבור (ואולי להעיר מדי פעם בכל זאת הערה אחת או שתיים)…
דרך אוסף קטן זה של התבטאויות מייצגות, אפשר ונצליח להיזכר איך בעצם הגענו לכאן:
שמואל אליהו (רבה של צפת וחבר הרבנות הראשית לישראל):
"אסור להשאיר מחבל בחיים אחרי פיגוע."
יהודה משי זהב (ראש זק"א):
"אנחנו מנחים את המתנדבים שלנו לטפל קודם כל ביהודים, מאחר והם נפגעו רק בגלל שהם יהודים והמחבל רוצח ומגיעה לו מיתה על פי כל דין. למרות הקוד האתי שלפיו אמורים לטפל קודם בו במידה והוא נפצע קשה, אבל צריך לדעת שגם למוסריות יש גבול. אם לא נעשה את ההבחנה נאבד את הכיוון."
ינון מגל (בזמן כהונתו כחבר כנסת מטעם מפלגת "הבית היהודי"):
"חשוב להשתדל שמחבל שמבצע פיגוע לא ישאר בחיים."
גלעד ארדן ( על ירי השוטר בנערות עם המספריים):
"אפשר לירות במחבלת גם אם היא על הרצפה כל עוד לא בדקו שהיא לא נושאת חגורת נפץ, חקירת השוטר פוגעת במלחמה בטרור."
רונה ברנס
[דברים אלה פורסמו בגירסה דומה מאוד באתר זה בעבר ומפורסמים בשנית בעקבות האירועים האחרונים]
מאחורי כל נשק מורם על דוקר שנורה כבר ואינו מהווה סכנה עומדת שורה ארוכה של שתיקות של בכירי הפוליטיקאים, הנמתחת בגאון לאורך השנים האחרונות.מאחורי כל משפחה פלסטינית שנפגעת מידי מחבלים יהודים ישראלים עומדות השתיקות הללו. הן עומדות גם מאחורי הרג הבטום זהרום. קו ישיר מתוח בין כל אחד ואחד מהמקרים הללו, ואת הקו הזה מנחים נתניהו וממשלתו. במקום להתוות דרך הם בוחרים להיות מסיתים לדבר עבירה, תוך רחיצה מתמדת בנקיון כפיהם. הם מעולם לא התכוונו להסית חלילה לאלימות.
אבל האמת היא שהצדק התמידי העומד אך ורק לצידה של ישראל כביכול בכל הקשר ובכל צורה, בלי שאריות פקפוק, ספק, והכי גרוע – בלי חמלה, בלי שמץ של חמלה — הם שהובילו אותנו למצב המוסרי המפוקפק שאנו עדים לו עתה. קשה למנות את הרעות שאנו עדים להן לאחרונה. ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים נוכח האלימות המטורפת, ובמקרים מסויימים גם נוכח האידיאולוגיה המופרעת העומדת מאחוריה.
תפקידם של מנהיגים איננו להצטרף להמון! תפקידם של מנהיגים הוא תמיד להציב אלטרנטיבה לאלימות, לחוסר תקווה ופחד, לא מתוך דורסנות שמונעת מרעיונות אנטי-דמוקרטיים, אלא מתוך אהבת-אדם כנה ורצון לבנות חיים משותפים עם בני האדם שסביב לנו. לשם כך צריך לאמץ צורת חשיבה המבוססת על כבוד הדדי, דבר שנדמה כי הוא זר לחלוטין לנתניהו ובני חוגו, אשר מרבים לדרוש וממעטים לקיים.
את האלימות המופרעת, שגרורותיה כבר פשו כדי כך שאיננו מזועזעים מגילויי אלימות המתגלים אחרי פיגועים רבים כלפי מחבלים "מנוטרלים" (כלומר כלפי אנשים חסרי ישע), חייבים לסלק מחיינו ומתרבותנו. המקרה האחרון של ירי החייל בחסר הישע (כן, כן, מ-ח-ב-ל אבל חסר ישע!) הוא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מקרים דומים. הדבר היחיד שאינו רגיל במקרה אחרון זה הוא תגובת הציבור. שהרי בדרך כלל אנו אפילו לא מזועזעים (ראו אם תזכרו למשל את מקרה האזרח שהרים מוט על מחבל פצוע שהיה שרוע על הקרקע, או את מקרה פאדי עלון, הדומה מאוד למקרה החייל האחרון).
הדורסנות, העליונות, והכוחנות המטופטפת לרבים מדי מאזרחי ישראל מינקות (מימין ומשמאל) היא העומדת בשורש אבדן עשתונות זה.
החיים כאן, חיי אנוש, הפכו הפקר. המנהיגים במדינת ישראל מפקירים את רעיונות הדמוקרטיה, חשיבות חיי האדם ואושרו לטובת לאומנות מדומיינת, גזענות והנצחת עליונות מדומה. למה? כי זאת הדרך הקלה כמובן. תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. עלינו להתקדם מתוך ועל בסיס האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. אכן, עלינו להילחם בטרוריסטים ובאלימות, אבל זאת כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.
מתוך פרויקט טוקבק
ראיון עם אסנת שרון, פעילה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר"
מראיינת: רונה ברנס
לאחרונה פורסם כי עיריית ירושלים מתכננת עיצוב אדריכלי מחודש לכיכר ציון הידועה (והידועה לשמצה), ולשם זאת הודיעה העירייה על תחרות אדריכלים. זה היה המניע לפגישתי עם אסנת שרון, בת 32 מירושלים, שהיא אחת הפעילים המרכזיים בתנועה ההתנדבותית של "מדברים בכיכר".
"מדברים בכיכר" היא תנועה של מתנדבים ואקטיביסטים ירושלמים, שמבקשים ליצור שיח ברחוב, שיוכל לנסות ולקדם סובלנות, הבנה ופתיחות בין אנשים. מרכז הפעילות שלהם היא בכיכר ציון עצמה, המקום שהפך אולי יותר מכל לאחד מסמלי האלימות והגזענות היהודית שמאפיינת את ירושלים בשנים האחרונות. ואכן, דומה כי אנשי "מדברים בכיכר" החליטו לצלול היישר לנקודת השריפה הרותחת ביותר, ולנסות דווקא משם להרגיע את הלהבות.
אסנת היא דוקטורנטית לספרות עברית ופולקור יהודי באוניברסיטת חיפה, אבל גרה בירושלים. היא חברה מרכזית בתנועת "מדברים בכיכר" מאז תחילת פעילותה בקיץ 2014, בעקבות רצח שלושת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, ורצח הנער מוחמד אבו חדיר.
החלטנו להיפגש בקמפוס גבעת רם, ביום שמשי וקר.
איך זה התחיל?
אני יכולה להגיד מה קרה לי. אני הגעתי לאיזו הפגנת שמאל בכיכר ציון ומצאתי חוץ מההפגנה, חבורה שיושבת על הריצפה עם נרות ושלט שכתוב עליו "אף דם אינו הפקר". זה אורגן על ידי אופק בירנהולץ [דוקטור לפיזיקה], שחיפש להביע אֵבֶל באופן לא אלים.
אני גרתי במרכז העיר כשמוחמד אבו חדיר נרצח ושמעתי "מוות לערבים" מתחת לחלון שלי. ככה נראה מרכז העיר באותם ימים.
אופק, שהיה אקטיביסט וותיק, חיפש עם החברים להביע הזדהות עם משפחות הנרצחים, באופן שיכיל את האלימות שהופנתה גם כלפי הפלסטינים. ומה שקרה באותו ערב זה שהקיפו אותנו באופן די אלים ומאיים. אבל אנחנו לא תקפנו בחזרה אלא אמרנו בואו שבו איתנו, ושירו איתנו. אנחנו שרנו גם כל מיני שירים יהודיים כמו "כל העולם כולו גשר צר מאוד". בתגובה הם התחילו לשיר דברים כמו "מי שמאמין לא מפחד" ואנחנו הצטרפנו אליהם. זאת אומרת, זה בילבל אותם. והם התחילו, לפחות חלקם, לשבת ולדבר איתנו.
רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ, בעברית ובערבית, ובאתר הג'רוזלם פוסט באנגלית
שר החינוך נפתלי בנט הודיע לאחרונה על החלטתו לפיה שנת הלימודים הבאה תוקדש ל"אחדות ירושלים".
איזו החלטה אמיצה! ודוק: השנה לא תוקדש ל"ירושלים בירת ישראל", אלא לאחדותה של ירושלים. מדוע נבחר דווקא ניסוח זה? מה פירושה של הבחירה "אחדות ירושלים"? מדוע לא סתם ירושלים?
ובכן, כפי שוודאי הבנתם בעצמכם, הכוונה היא לא להתמקד בירושלים "סתם", אלא להתמקד בשייכותה הפוליטית של ירושלים, בפעולות הצבאיות בזמן מלחמת ששת הימים, שבשנה הבאה, 2017, ימלאו חמישים שנה לפריצתה וסיומה המיתולוגי.
ואמנם כשבנט מספר לעוקביו בפייסבוק מה יעשו התלמידים שיובאו לסיור בעיר כחלק מתכניתו הוא מונה את האתרים הבאים: העיר העתיקה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אתרי גבורה והנצחה. מתוך כך אנו מבינים את מידת הדגש על ירושלים כעל יציר פוליטי-צבאי דווקא, על המעשה הפוליטי הרוכב על ירושלים, ושהוא הוא ירושלים.
בתערוכה שעלתה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית שנקראה "מכלי אל כלי", הוצב בין יתר המוצגים גם פנקסה של נעמי שמר, שבו היא הוסיפה את הבית הנוסף לשירה המפורסם "ירושלים של זהב" אחרי מלחמת ששת הימים וההשתלטות הצבאית על העיר העתיקה: בהתחלה כותבת שמר: "שלנו הם בורות המים השוק והכיכר", אבל אז היא נמלכה בדעתה ולבסוף תיקנה בפנקסה כך: "חזרנו אל בורות המים…".
דומה כי שמר הבינה כי העניין האמיתי הוא ההיסטוריה של עם ישראל, הקשורה בנימי נפשה (הסימבוליים, האידיאליים, הכיסופיים, הדמיוניים) אל העיר ירושלים (האידיאלית, הסימבולית, הבנויה על כיסופים).
ירושלים הפוליטית מעולם, ולמעשה עדיין אינה מעניינת את רוב הציבור הישראלי, שאינו ממש מבין היכן עובר בה "הקו הירוק", מהו מזרח ומהו מערב, ומה זה אומר בעצם. רוב הציבור הישראלי מבין בכותל, בסמליה של העיר כמו מגדל דוד, חומות העיר העתיקה, כנסיותיה, והחלומות שאופפים את כל אלה כערפל חולמני.
אשפתון להמון 