גּוּף
הוּא
עֲדַיִן
גּוּף
דָּתִי
הוּא
עֲדַיִן
גּוּף
מֶמְשַׁלְתִּי
עֲדַיִן
גּוּף
פוליטיקת רחוב
כל הדגל והזבל
נדב נוימן
הלילה, בשעת דמדומיו של השכל, חלפו במוחי מחשבות-שיחות עם עצמי: "אני איש, ואתם אנשים, מי אתם שתגידו לי מה לעשות? למה, לעזאזל, עלי להקשיב לכם? כיצד ייתכן שמכיוון שנולדתי לחברה שמתובנתת בצורה הזו, עלי להכפיף את עצמי לחוקים שפוגעים בי בתור אדם, בתור בעל חיים. הרי זה לא יעלה על הדעת! חישבו על זה – וכבר המחשבה מתפוגגת". ואכן התפוגגה המחשבה, והתעוררתי לממלכת היום הביורוקרטית שמסננת החוצה מחשבות אוויליות וברורות מאליהן כל כך. התעורר בן אדם, היה קוהרנטי, היה מתוחכם, מחשבות מעין אלה הן ברורות ואינן מעניינות, הן שייכות לאנרכיית הלילה.
הכנתי קפה, התיישבתי מול המחשב כהרגלי, והתחלתי לקצוץ משפטים ומחשבות באופן מהוגן. את הרומנטיקה של נדב-תהיה-מה-שאתה-חושב הותרתי בצד שתימס בשמש מזמן. היום אני אדם פרקטי. בכל זאת, ביקשתי מעט הומור לשעת בוקר זו, ולכן צפיתי שוב בראיון של נטלי כהן וקסברג אצל לונדון-וקירשנבאום-ללא-קירשנבאום. אכן, כהן וקסברג היא אדם חריף ביותר, מצחיק ומזעזע בצורה אנושית ונהדרת. ברם, היא איננה אמנית טובה. לא משנה עד כמה איציק לאור ישתפך בשלל קריאות פוסט-מודרניסטיות על ה"אי-אפשרות-לומר-משהו-ועל-כן-יש-לומר-אותו-בצורה-הברורה-
ביותר-שהיא-איננה-ברורה-כלל-ועיקר-מכיוון-שהאמירה-מסורסת-עוד-לפני-שהיא-נאמרה-בצורה-
הבלתי-ברורה", אין שום דבר מעניין מבחינה אמנותית במה שהיא עושה. זו קלישאה שגם בעידן שלנו לא עוברת.
לפני חודש דרשה קומיסרית התרבות מירי רגב "הבהרה" מאורי קצנשטיין לפשר הצבת צלב קרס באחת מעבודותיו בתערוכה שלו שמוצגת במוזיאון תל אביב. התערוכה והעבודות שבה היו מתוחכמות, מלאות פרטים וגם, ובכן, זה היה במוזיאון תל אביב. לכן זכה קצנשטיין רק לשיחה ידידותית מהקומיסרית הטובה. עולה השאלה – לו היה מציב קצנשטיין צלב קרס ברחוב, מצלם אותו ומעלה את זה ליו-טיוב, האם היה גם אז זוכה ליחס שבו זוכה כהן וקסברג? התשובה היא: לא.
המעניק
רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו גם באתר העוקץ
מה פירוש התנאים שהציבה לאחרונה ממשלת נתניהו בענייני התקציב "הניתן" למגזר הערבי-פלסטיני בישראל?
נתניהו ורבים מאוד אחרים חייבים להבין אחת ולתמיד כי הציבור הערבי בישראל אינו חי כאן בזכות חסד השלטון. הוא חי כאן כאזרחים שווים לחלוטין. אי אפשר להמשיך ולהתנהל ביחסי "אדון-מעניק" לאוכלוסיה המהווה יותר מעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה.
חלקים עצומים בציבור היהודי-ישראלי פשוט אינם מבינים זאת, או אינם רוצים להבין זאת. למה שירצו? הם הרי אינם חייבים להבין. אזרחיה היהודים של מדינת ישראל חיים בסביבה שמאותתת להם בדר"כ על חוסר הצורך בהבנה זו, וחמור מזאת – על חוסר נכונותה.
נתיב הפחד
רונה ברנס
מאמר זה פורסם לראשונה בשיחה מקומית
המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית כנראה הוא מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.
מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות, ועם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?" "מה הצבא עושה בשמנו" וכו'.
אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן לגמרי במעין עייפות כללית ותמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מדי מכדי לדאוג בעצמם באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות. הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.
העם היהודי ומדינת ישראל
רונה ברנס
האמת היא שבנט וודאי מאמין לעצמו כשהוא אומר לעצמו בבוקר מול הראי שהוא איננו גזען.
כמו שרבים אחרים בישראל (ובמקומות רבים בכל העולם) ממרבית המחנות הפוליטיים, עומדים מול המראה ואומרים לעצמם: אנחנו לא גזענים. אנחנו פשוט מעדיפים לגור עם "שכמותנו".
זה נכון שעבור יהודים הטיעון נגד "יחסים עם בני לאומים אחרים" יכול למצוא טיעונים שאינם כלל כביכול ממין הגזענות: העם היהודי הוא עם קטנטן (מבחינת מספר האנשים), ורוצים לשמור על שורותיו, כדי שלא ייעלם חלילה.
טיעון זה עבד כל עוד העם היהודי לא היה בעמדת ריבונות, וכל עוד עקרונות ההפרדה שלו נשאו מימד הגנתי בעיקר, ולא תוקפני. כלומר- הטיעון עבד כל עוד הוא ביקש להגן על עצם קיומו של העם היהודי ולא פגע דה פקטו ובאופן שיטתי בקבוצות אחרות (פשוט בגלל שלא היה לו כוח לעשות זאת). עכשיו לטיעון הזה – כלומר, הטיעון נגד "עירבוב" – יש את הכוח לפגוע באופן משמעותי בקבוצות חברתיות אחרות, מאחר והעם היהודי זכה לעמדה של עליונות בארץ שבה הוא הרוב הדומיננטי, לאחר אלפי שנים שבהן נאלץ להיות בעמדת מיעוט נרדף. והנה עכשיו חלק גדול מן העם היהודי חי במדינה דמוקרטית בעלת אופי יהודי. עתה העם היהודי מחוקק חוקים, מתווה תוכניות לימוד, מנהיג צבא, שירותי רווחה, תרבות ועוד.
אשפתון להמון 