לקראת יום הזכרון, 2015
*
איך נשמעת מלחמה מרחוק?
היא נשמעת כך:
פוליטיקת רחוב
"התעייפו אצבעותיי, התעייפו אצבעותיי"
רונה ברנס
לפני כמה חודשים, באחד משיטוטיי באינטרנט נתקלתי דרך הבלוג החשוב והמעניין של עינת קדם (ב'הארץ' – זה סוג של בלוג), בהקלטתו של מר ירון לוי, שהקליט את עצמו מיד לאחר שהבין שכסא הגלגלים הממונע שבעזרתו הוא מתנייד ממקום למקום פסק מפעולתו, וכי הוא תקוע בדרך משום מקום לשום מקום. "בתחילת היישוב, מקום מגוריי. אינני יודע איך אני מגיע הביתה".
קיטש, בני אדם והבחירה בחופש
(תמיד לקראת בחירות)
רונה ברנס
דומה שאחד הצווים ההכרחיים לקראת הבחירות המתקרבות הוא ההתנגדות לקיטש: ההתנגדות לקיטש הפוליטי, האסתטי, המוסרי.
בעולם האולטרה-קפיטליסטי, הצבוע בכל צבעי הקשת, שבו יש לנו תמיד מה לאכול, בו בר רפאלי מבטיחה לנו את האושר מכל פינה, "סיפורים מרגשים" מתרחשים בכל יום, ו"ניסים גלויים" (כדבריו של צבי יחזקאלי בסרטון על 'צוק איתן') נופלים עלינו בכל מלחמה מחדש, "האדם החופשי" מקבל משמעות שונה.
שהרי בתוך כל השפע הנפלא הזה נראה שאחד הדברים הקשים ביותר לעשות הוא ההבדלה של היחיד. ההבדלה של היחיד מכל ההבטחות, הצבעים, והשלמות נטולת הרבב. מעשה זה של התנגדות אינטנסיבית ואינסופית קשה כשם שהוא חשוב.
ימים אלה, ימי הבחירות וההבטחות העליזות, טובים הם במיוחד כדי להיזכר שוב באנושיותנו הקטנה, העלובה, וכן- גם החביבה והטובה כל כך. כדאי להזכיר לעצמנו שלא רק שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאנחנו לא אלילי היופי והצדק, האדמה וההקרבה העצמית- אלא גם שאנחנו לא צריכים להתבייש בכך שאין בנו אפילו שאיפה להיות כל הדברים האלה.
אנחנו בני אדם, וכמו שג'ורג' אורוול אמר פעם – הקדושה היא דבר שבני אדם חייבים להימנע ממנו.
על סרטי מדידה, סינדי קרופורד, ופיד הכתבות הראשי של ynet
רונה ברנס
הדברים הבאים פורסמו במקור באתר 'העין השביעית'
חלק משיגרת היום שלי הוא גם הפסקה. הפסקה, כידוע, לא תמיד כוללת יציאה החוצה, רכיבה על אופניים וכו', אלא, ואולי אפילו לעיתים תכופות יותר, שיטוט אקראי ומהיר באינטרנט. חפוז ולא מזיק.
וכך היה שבבוקר אחד, בין מחשבה למחשבה, עשיתי מעין הפסקה כזו, הפסקה שיטוטית באינטרנט, שבמהלכה הגעתי בלי משים כמעט לעמוד הראשי של ynet. אלא שכותרת אחת, שגרתית לעייפה,שהוצמדה לתמונה אחרת, שגרתית אפילו עוד יותר, עצרה אותי משיטוטיי, וקטעה את הפסקתי, ובעצם שיבשה לי את היום כולו.
ישראלים
רונה ברנס
(יהודי)
אתמול, בעודי יושבת בבית קפה קטן, מתרעננת מנסיעה ארוכה בתחנת דלק, שמעתי שיחה מקרית בין איש ואישה:
הוא ערבי או ישראלי? שאלה האישה את האיש. אינני יודעת על מי הם דיברו.
האיש השיב: ערבי, ערבי, מג'יש נדמה לי או משהו מהצפון. – – אה. אמרה האישה מסכמת. ערבי.
זה הזכיר לי שיחה אחרת ששמעתי, בימיי הראשונים באוניברסיטה, בסיטואציה דומה במטעניה ובמשמעויותיה: ומעשה שהיה כך היה:
להמשיך לקרוא
אשפתון להמון 