הטירוף מתחיל: 'כיכר השבת' מדווחים

רונה ברנס

1.

'כיכר השבת' הוא אתר חדשות המגדיר עצמו כ"פורטל חדשות ועדכונים לציבור החרדי". אני נמנית בין כ-48,800 מנויי תכניו בפייסבוק (הקוראים שעשו "לייק" לדף הפייסבוק של האתר).

המספר הזה של עוקבי הפייסבוק מעודכן נכון ליום ה-7.7.2014.

לפני חמישה ימים בלבד, ב-2.7.14, המספר עוד עמד על כ-43,500 בלבד.

מה קרה בזמן הזה שהקפיץ כך את מספר העוקבים?

לחץ לאומי כמובן, היסטריה וקריאות נקם.

ואכן – דף הפייסבוק של כיכר השבת היה אחד האתרים החרוצים ביותר בליבוי הלהבות- גם אם לא עסק בקריאות מפורשות לפעולה, והוא בא על שכרו.

להמשיך לקרוא

המתקפה על "ערכי המשפחה"

לקראת הדיון בועדת החינוך בכנסת בנושא "ערכי המשפחה בישראל – התחדשות או מתקפה?" (יתקיים ב-16-6-2014)

רונה ברנס

אתמול סיפר לי חבר על חבר קשיש ממנו, שנולד בתחילת שנות הארבעים והתלונן באריכות על הצעירים,  שאינם יוצאים לרחובות, ואינם עושים בלאגן, ואינם עושים רעש, ולא נלחמים. 

להמשיך לקרוא

אהבת משה

 בעקבות מותו של אסי דיין

רונה ברנס

במאמרו "שושלת דיין זה אנחנו" (הארץ, 4.5.14), מקצר גדעון לוי את תולדות הציונות כמו שתומס מאן מקצר את תולדות הבורגנות. כמו ברומן בית בונדברוק, על ארבעת הדורות המתוארים בו, שמובילים את הקורא משפע ובטחון כביכול אל ניוון וחידלון, גם לוי משרטט "אותנו" בארבעה דורות לבית דיין.

את פרס הנוֹבּל קיבל מאן על הרומן הזה אולי כי הוא שירטט בדיוק את חששותיה הכבדים ביותר של הבורגנות, של ניוון וקריסה- שעכשיו מנקודת הזמן הזו, נוכל לומר שלא התקיימו באמת. אכן- ייתכן והבורגנות המסויימת הזו, עליה כותב מאן, באמת חדלה להתקיים, אולם ערכיה ממשיכים במידה רבה להכתיב הרבה מדרכי ההתנהלות החברתית במה שעדיין מכונה "החברה המתוקנת" באירופה.

אצל מאן הדור הרביעי והאחרון שמסמן את תום השושלת הבודנברוקית הבורגנית, מגולם בדמותו של האנו המתואר דווקא כ"אמן בפוטנציה". הוא מת צעיר ולכן זה רק פוטנציה. אבל הנטיה ברורה: הנער (הַנוֹ) אינו כאביו, סבו, או אבי סבו, שהיו כולם סוחרים מצליחים, והוא מתואר בעיקר כאנטי-תזה של אביו, המרבֶּה להתכנס בעצמו, ולהתעסק בענייניו הקטנים.

להמשיך לקרוא

בחיפוש אחר האתוס: על הכנסת ה-19, רות קלדרון ומפלגת "יש עתיד" *

רונה ברנס

בזה אחר זה, עלו  חברי המשכן ביום שלישי, ה-11.3.14, לבימת הנואמים בכנסת, ודנו ב"חוק שירות לאומי ואזרחי" (או : החוק לשילוב החרדים בצה"ל – שאושר ברוב של 65 ח"כ ביום שלמחרת), בדיון שנמשך כמה שעות.  אמנם, "דיון" של ממש לא היה במליאה, שהרי ברוב הנאומים המליאה עמדה ריקה כמעט מאנשים (לעיתים ישבו  באולם רק חבר כנסת אחד או שניים). האופוזיציה, כפי שאולי זכור עדיין, לא נכחה שם בשל המשמעת האופוזיציונית שהונהגה ואף כובדה הפעם, בקרב סיעות האופוזיציה כולן.

לחבר בטלפון, שהתקשר אליי במהלך הדברים (אני צפיתי בנאומים דרך ערוץ השידורים הישירים של אתר הכנסת), אמרתי כי אני לומדת.  אני לומדת תורה, אמרתי לו,  כי די לו לאזרח ישראלי היום לשמוע מעט מהמתרחש מעל במת הכנסת, כדי לזכות במנה מרובה הרבה יותר, בלי ספק הרבה מכפי זו שהוא רגיל בה בשיגרת יומו, של סוגיות הלכתיות, פילפולין וחידודין, בגוון יהודי בטעם של פעם.  הדיון בחוק הנ"ל היווה דוגמא מצויינת (ואמנם גם קלה במיוחד) לעניין זה.

בדיון הספיציפי שהתנהל ב-11.3.14 היה הרמב"ם, שצוטט בעיקר בהקשר לאמירה כי כל תורה בלא מלאכה סופה בטילה,  אחד הכוכבים המרכזיים. לפחות חמש פעמים הועלה שמו על במת הדיונים מעל הפודיום במליאה. כששמו לא הועלה, נשענו הדוברים פעם על הרב קוק,  פעם על הרב סולובייצ'יק, וכשזה לא היה ציוני מספיק אולי- גם על הרב הראשי  לישראל- יצחק הרצוג (כמו במקרה של חה"כ  שמעון סולומון מ'יש עתיד').

*

להמשיך לקרוא

על עצרת ההמונים החרדית בירושלים

בתיה גלילי

לא צריך היה להתקרב אל עצרת ההמונים החרדית כדי להתרשם מן הזעקות ומן הנהי שנשמעו בכניסה לירושלים על פני כמה שעות טובות ביום ראשון, ה- 2.3.14, ב אדר התשע"ד.  ההולכים בגבעת רם למשל, הרגישו כרדופי קולות לאורך היום כולו. הדי קולות נישאים מרמקולים אדירים שהפיצו את קולות התחנונים והאבלוּת הקיפו את תושבי ירושלים, והציפו את השמיים.  המילים עצמן  לא היו מובנות, שהרי המרחק היה רב, והרמקולים משבשים את ההברות. אבל לא היה בכך צורך. כולנו ידענו על מה הבכיה הזאת. לקולות המוחים בתחינות נוספה תפאורה נפלאה, שנראה שנועדה בדיוק לכבוד המעמד. שהרי באותו הבוקר קמנו כולנו בארץ לבוקר ערפילי במיוחד, אביך ומעיק,  שעל לב המביט מסביבו עלולות בהחלט לעלות מחשבות של קץ.  שבילי העיר כוסו בדוק אפור וסמיך, ומתוך הדוק עלו הקולות.

גבעת רם ביום הפגנת החרדים 2-3-14

(קמפוס גבעת רם בירושלים, ביום העצרת. כל הצילומים: רונה ברנס)

להמשיך לקרוא