במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ" מאת העיתונאי החרדי ישראל כהן, מבקש העיתונאי ללמדנו על נפלאות החברה החרדית, אשר דווקא הנורמות אשר נראות כביכול "לנו, החילונים" כ"מדירות" (היינו – הפרדה בין המינים), הן הן אלה ש"מגינות" על הנשים. ("תלמדו מאתנו מהו כבוד לנשים", 13.11.17).
לטענת כהן, "בימים שבהם נחשפות עוד ועוד פרשות הטרדה מינית […], הגישה החרדית, המקדשת את ההפרדה בין המינים, נראית בעלת היגיון רב."
זהו משפט משעשע במיוחד מפני שהוא מגיש על מגש כסף אולי את תמצית החברה החרדית – נשף המסיכות. אותו נשף מסיכות מקודש שבתוכו הציבור הזה נתון יומם וליל, בין אם זו מסיכה של "קדושה", "טהרה", "תלמוד תורה" וכמובן מסיכת "ההפרדה", שהרי בנשף זה לא רק מפרידים בין נשים וגברים, אלא אף "מקדשים" זאת לכדי עקרון. שלא לדבר על כך, שכהן מניח שמה שאין מדברים עליו בחברה החרדית, אינו קיים (כלומר, הוא מניח כי התקפות מיניות והטרדות בציבור החרדי הן מעטות יחסית לאלו המתרחשות במגזר החילוני).
לפני כשבועיים התבשרו צורכי החדשות הישראלים כי גבר בטבריה רצח את אשתו, כרת את ראשה ושרף אותה. אנשים רבים הזדעזעו מהארוע, ובצדק כמובן. רבים פחות כנראה הזדעזעו מסיפורה של סיהאם ראתב נימר שתקפה לאחרונה שוטר מג"ב עם זוג מספריים בכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ונורתה למוות בתגובה.
האם הייתה זו עוד מחבלת שניסתה לפגוע בשוטרים ישראלים? לא בדיוק.
הפעם הייתה זו אמא של מוסטפה נימר, שכנראה לא תזכרו. גם אני לא זכרתי. מוסטפה נהרג בשוגג מירי כוחות המשטרה, לאחר ששוטרים סברו בטעות, לטענת המשטרה, כי הוא מתכוון לבצע פיגוע דריסה בשועפט שבירושלים. האמת, שאחר כך גם המשטרה קיבלה, הייתה שהוא חזר מבילוי ביחד עם חברים. ליתר דיוק – לקנות פיצה. כחצי שנה לאחר מכן שלפה האם זוג מספריים וניסתה לדקור שוטר מג"ב.
האם אפשר לזהות פה הגיון כלשהו?
האם אתם זוכרים את המקרה שבו שוטר ירה מטווח אפס בנערה פלסטינית בת 16 שניסתה, ביחד עם קרובת משפחתה בת ה-14, לדקור עוברים ושבים ברח' יפו בירושלים, שוב – בזוג מספריים, לאחר שמישהו כבר "ניטרל" אותה (כלשון העילגת הדומיננטית) עם כיסא?
המשפט הפלילי מקצה מקום של אמפתיה גם לעבריינים הקשים והאכזריים ביותר. לכן יש הבדל בין פסק הדין, המכריע אם האדם אשם או זכאי, לבין גזר הדין. בשלב גזר הדין – כלומר השלב בו מוכרע העונש הניתן לאשם – יש מקום לכל מיני שיקולים אישיים, הנובעים מרצונה של החברה לנקוט בחמלה בסיסית. כאן יכול השופט להתחשב ברקע הנאשם, מצבו האישי, הבריאותי, וכו', וגם בהתאם לכך לגזור את עונשו.
הנקודה היא שהחברה שלנו מקצה מקום נורמטיבי קבוע לחמלה כעקרון מנחה. אף על פי שאין זה פשוט, עלינו להכריח את עצמנו לנהוג גם באלה שאיננו מכירים, ושאנו רואים כאויבינו, בחמלה.
מוסטפה נימר הוא סיפור עצוב במיוחד, על הרג בשוגג של אדם צעיר, שסביר להניח שלא היה מוצא את מותו באופן הזה לולי היה ערבי, ולולי הנסיבות.
מאחר ומדינת ישראל שולטת בחלקים גדולים ביותר של האוכלוסייה הפלסטינית, אם לא באופן ישיר אז באופן עקיף (אישורי עבודה, חתונה, בתי חולים וכו'), ומאחר ונוצר פער קבוע בין האוכלוסיה הפלסטינית והאוכלוסיה הישראלית, הנמצאת במצב סוציו-אקונומי גבוה לאין ערוך מאלה הראשונים, הולך ומתקבע היחס המזלזל של האוכלוסיה הישראלית בפלסטינית. רואים זאת בכל מקום ובכל זמן.
לפי הארץ, התוקפת בת ה-16 עם זוג המספריים שנהרגה מירי השוטר לפני כשנתיים (שמה: הדיל ווג'יה עוואד), היתה אחות של מחמוד עוואד, שנפגע באורח קשה בעימותים עם צה"ל ליד קלנדיה ב-2013, מת כשנה לאחר הפציעה ובעקבותיה, והוכרז שאהיד.
גם בכתב האישום של בת זוגה לפשע (שהייתה בת 14 בזמנו), שנותרה בחיים לאחר מתקפתן הכושלת, מוסבר כי המעשה היה מעשה נקמה על האח "השאהיד".
אם כן, בשני המקרים, זה שהתרחש לפני כשנתיים וזה שהתרחש לפני כשבוע, יש סיפור משפחתי של נקמה, או של טירוף. בשני המקרים מדובר בנשים שנוטלות עמן כלי נשק לא אפקטיבי במיוחד, ומוצאות את מותן מירי. על אף שמדובר באוכלוסייה שבאופן כללי מוגדרת כאויבת של המדינה הציונית, האם אין מספיק אנשים במדינת ישראל שיכולים לראות את הטרגדיה האנושית הבסיסית בסיפורים האלה?
מקרים אלה מזכירים לנו כי אין דבר כזה "ניהול" הסכסוך. מי מדבר על ניהול הסכסוך? רק מי שנוח לו יחסית בסיפור הזה. הישראלים נהנים, בזכות כישורי מנהיגים לאורך הדורות בלי ספק, מרמת חיים גבוהה בהרבה יחסית למדינות השכנות לה, וכמובן ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית החיה בגדה ובעזה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה להמשיך לחיות במצב "לא נעים זה" של פיגועים מדי פעם, של מלחמות קטנות מדי פעם, מה שנקרא "מבצעים", וכו'.
רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אינה חיה חיים ללא תקווה, טבולים בייאוש, פחד ושנאה. לפחות זהו המצב כרגע.
עלינו להבין, כי אם המצב ימשיך כך, ייאושם ותסכולם של שכנינו, שבמקרים מסויימים חיים ועובדים כתף אל כתף עמנו, רק יילכו ויעמיקו. מדינת ישראל, אזרחי ישראל, אינם יכולה להתעלם מכך. יש לנו, הישראלים, חובה, גם מתוך אינטרס מובהק שלנו, לעזור לאוכלוסייה הפלסטינית, להושיט יד אמיתית לחיים משותפים בחבל הארץ הקטן הזה.
דרוש כאן רצון טוב אמיתי ועמוק שיקיף את כל חלקי האוכלוסיה. הטרגדיה האחרונה של משפחת נימר היא הטרגדיה של מדינת ישראל, של כל אזרחי מדינת ישראל. אסור לנו להפנות אליה את גבינו, שמא נגזור בכך את גורלנו.
התמונה מתוך התערוכה "הצצה מצמררת" מתוך האתר פרויקט טוקבק. (צילום חמוטל וכטל)
היה זה הערב (8.2.17), בהפגנה ליד גלריית ברבור בנחלאות בירושלים. הגענו כדי לחזק נוכחות, לאחר שלהב"ה הודיעו שהם יפגינו נגד ארוע של שוברים שתיקה שהתנהל במקום, שבגלל קיומו שם שרת התרבות מירי רגב אף הודיעה שהיא תפעל לסגירתו.
בגיבוי מוסווה של העירייה (במחדל וגם בעידוד מילולי), הופיעו מיטב הפשיסטים היהודים שמטיפים לטוהר הדם היהודי, בשכונת נחלאות היפה. אלא שאני שמחה לדווח שאיך שהגענו למקום גילינו שאנו מצטרפים לחבורה גדולה מאוד של אנשים שוחרי שלום, והודפי שנאה, אל מול קומץ פצפון של נוער שטוף שנאה, וכמה רועים, ובראשם בנצי גופשטיין, איתמר בן גביר שתמיד שש אלי קרב, וברוך מרזל, שהצטרף אחר כך.
"יאללה יאללה, להב"ה, צאו לנו מהשכונה", ו"בנצי בנצי אל ייאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" נשמעו לאוזנינו כמוסיקה ערבה מאוד. ירושלים הוציאה מתוכה הרבה צעירים שהתגודדו בלילה הקר מאוד של העיר כדי לא לתת לחבורת פשיסטים משיחיים להשחיר את פניה.
ובכל זאת הסתקרנתי, וכדרכי בקודש, השתחלתי לצד השני של ההפגנה, כדי לראות מקרוב את פני המפגינים.
מאחר ולא יכולתי לסתום את הפה, ומצאתי את עצמי יחסית מהר מדברת עם אחד המפגינים הסימפטיים יותר, (שהיה כמו רוב האנשים שעמדו בצד של להב"ה – עוברי אורח סקרנים, מצביעי ימין), יחסית מהר מצאתי עצמי גם מסתבכת. דיברתי איתו שיחה נעימה בסך הכל, והסתקרנתי לשמוע את דעותיו, שנראו לא מתלהמות במיוחד, כאשר לפתע אחד מבחורי להב"ה הנלהבים קלט אותי, והתקרב אליי בתנועות מאיימות.
"מה אתה מדבר עם הזבלה הזה?" הוא אמר לבן שיחי החביב.
"אני מדבר, אולי היא תחשוב על הדברים, אני מכיר את האמת שלי", אמר חברי לשיחה לבחור.
"איזה תחשוב על הדברים? הזבל הזה," ענה בחור להב"ה, וביטל בתנועת יד את קיומי, מתקרב אליי, כאילו התכוון למנוע ממני לזוז, דבר שעד מהירה התברר ככוונתו המדוייקת.
"זאתי יש לה שיער לבן – איך תחשוב על הדברים?"
עכשיו, זה מעניין.
כי תמיד בוחרים להעליב אותי. הרבה פעמים קראו לי כוניפה, הרבה פעמים בשמות אחרים, אבל אני – בת ה-29, מצאתי עצמי מעט מבולבלת כשהאשימו אותי בסך הכל בשיער שיבה. שזה בסך הכל לא מעליב כלל.
הבחור של להב"ה התקרב אליי יותר ויותר, ולחץ את גופו אליי, שוב באופן מאיים.
ביקשתי ממנו לזוז ממני, אבל הוא לא זז, ורק נלחץ יותר.
בינתיים אחת מבחורות להב"ה החרוצות, הגיעה אף היא אליי והטיחה בפניי שאני שונאת אותה, "מה את עושה פה?" היא צעקה בפניי, "את שונאת אותי!" את הכחשותיי היא ביטלה בבוז.
אחר כך אראה אותה שרה בגאון את הג'ינגל הקליט "ארץ ישראל לעם ישראל" תחת דגלו השחור של להב"ה.
בחורה אחרת, נשואה, הביאה איתה שוטרת, כדי להתלונן עליי, וכדי שתרחיק אותי מהמקום.
אבל אני לא רציתי ללכת.
הסברתי שאני באמצע שיחה עם האדון החביב, והצבעתי על בן שיחי, שדווקא שיתף פעולה. אמרתי שאני כרגע לא מפגינה – דבר שהיה אמת לאמיתה – אלא מדברת, ושמותר לי כי זה רחוב ושטח ציבורי.
"זה לא סלון פה!" התעקשה הבחורה, ומשכה בשרוול השוטרת, כאילו הייתה ילדה קטנה המתחננת לאמה שתקח אותי מכאן.
השוטרת ביקשה שאלך, אבל לא חיכתה לראות אם אני אכן עושה את מה שאומרים לי והתחילה להסתלק חזרה לתפקידה כחוצץ אנושי בין שני צדי המפגינים.
"היא לא שמה עלייך!" צעקה אחת הנערות לעבר גבה המתרחק של השוטרת.
אבל השוטרת לא שיתפה פעולה והמשיכה להתרחק מאתנו.
בינתיים, אותו הבחור מקודם לא הרפה והמשיך לדחוק אותי, הלאה והלאה,
"אל תגע בי!" צעקתי עליו לבסוף, "תן לי לצאת!"
בידיים שלובות על חזהו הוא לא זז, והביט בי בעיניים שלא הייתה בהן שנאה, ולא הייתה בהן אהבה. "תן לי לצאת", אמרתי שוב אל הבחור האטום שמולי, כאשר לפתע מעבר לכתפו, אני רואה מפציע זקנו המוכר של מי-אם-לא – – – ברוך מרזל!
כן! מרזל שנצפה לוחץ את ידו של אלאור אזריה לאחר הירי בפלסטיני בחברון, ומברך אותו.
"אתה יכול לעזור לי?" פניתי אליו, כאילו היה אביר שנשלח אליי מהשמיים.
"מה הבעיה?" אמר מרזל לבחור, אמנם לא בפה מלא – ובכל זאת. "תן לה לצאת," הוא תבע בשפה רפה.
אבל הבחור שלי דווקא לא הרפה, והפעם הוסיף קצת כוח, עד שנאלצתי להגן על עצמי, ותוך כדי שאני עושה כן הרגשתי עצמי נהדפת מיד על ידי השוטרת שהייתה שם קודם ועתה חזרה כנראה במיוחד כדי לדחוף אותי אחר כבוד אל הצד "שלי" של ההפגנה, לקול שריקות וקללות.
"שמאלנית בוגדת", "זבל", נשמע מאחוריי.
בפינה אחת שני ילדים עמדו מסתודדים, "אולי נזרוק עליהם אבנים" שמעתי אחד מהם אומר. נער אחר, מבוגר יותר, שגם הוא שמע את השיחה, הניא אותם מכוונתם, באמרו שזה בדיוק מה שהתקשורת רוצה.
המילה "בוגדים" נשמעה מכל עבר, בדקות שבהן עמדתי בשקט, לפני זיהויי כגיס חמישי.
זה נכון שגם בצד השמאלי של המפה הפוליטית נשמעו הרבה קללות, עם הרבה אנשים שקיללו את הצד השני.
"אני שונא אותך" אמר למשל אחד המפגינים לבחור צעיר שהילל את המשיח ואמר שבקרוב הוא (המשיח) יבוא לשחוט את כולנו (השמאלנים שעמדו מולו).
ובכל זאת, הייתה זאת אחת הפעמים, שבה לכל אדם הגון צריך היה להיות ברור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך.
עוד נשמעו שם מילים כמו "זבל", וש"צריך לשחוט את כולם."
הנערים נראו מאוד מרוצים מהמצב, והחיוכים נשפכו מכל פינה. בנצי דווקא נראה יחסית מהורהר לעתים, אבל בסופו של דבר גם הוא היה מרוצה. אחרי הכל הוא יודע, שבקרב ההתשה הזה הוא הצליח להשיג הישגים נאים למדי.
הרי הוא, בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, עמד למעשה באותו הצד של שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, שיצאה נגד גלריית ברבור, ובצד של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת שתמך בביטול הארוע בגלריה, ואשר בסופו של דבר הודיע על סגירת הגלריה כליל.
והנה עוד דוגמא להשפעת הימין הקיצוני על פוליטיקת המיינסטרים במדינה.
כשהצד של ניר ברקת, המהוגן והבורגני מיוצג על ידי להב"ה, כפי שהיה הערב הזה בנחלאות – הקהל הרחב צריך לדאוג.
בקרוב המשיח יבוא וישחוט את כולנו? כך, בכל אופן, לפי הבחור המהורהר הנראה כאן מתבונן במפגינים שהתייצבו נגד להב"ה ובעד זכותם של "שוברים שתיקה" לקיים את הרצאתם בגלרייה ברבור בנחלאות.
'אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב'
דונאלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית.
אף על פי שקיווינו, כאן במערכת האתר, בכל ליבנו שזה לא יקרה, אי אפשר לומר שההפתעה הייתה גמורה. אמריקה בחרה להיות מובלת על ידי אדם שפל, טיפשי וחנפן. וכפי שאנחנו מבינים זאת היא בחרה באקסטזה על פני הנכון.
יהיה מי שיגיד שאמריקה בחרה דיכאון על פני השראה. אבל זה ממש לא נכון. היא בחרה את ההשראה שלה לזמן הזה, ולצערנו ההשראה שלה לזמן הזה היא כזו שמבוססת על בדלנות "גזעית", תרבותית, ועולמית.
בשעות הראשונות של עיכול התוצאות, אחד מפרשני הסי–אן–אן התעקש להכריז שוב ושוב שכל מי שחושב שטראמפ לא יקיים את כל אשר נבחר בשבילו – היינו בניית חומה גדולה בגבול ארה”ב–מקסיקו, גירוש המוני תושבים זרים, וביטול מוחלט ומיידי של תכנית הבריאות שהחלה בתקופתו של הנשיא אובמה – טועה.
הפרשן ניסה לעטות תפקיד של נביא, ולדעתנו לא כל כך הצליח בזה.
הנה למשל, לא עבר אפילו שבוע אחד, וכבר טראמפ מסתייג משלילתו המוחלטת של תכנית הבריאות של אובמה.
בעת פגישתם של הנשיא הנבחר עם הנשיא היוצא אובמה כל שפת הגוף של טראמפ הביעה חוסר בטחון, וודאי אם משווים זאת לתנועותיו התמיד–בטוחות של הנשיא אובמה. טראמפ הודה לאחר הפגישה שהוא התרשם מ"כמה מהדברים הממש נפלאים שהושגו [בזמן כהונת אובמה]”.
האם זהו אותו הטראמפ שכינה את תכנית הבריאות של אובמה – ה"אובמה–קר" – “קטסטרופה”?
כן, זה הוא ולא אחר, ואיננו כותבים זאת כדי "להכניס" לטראמפ (שוודאי מתעניין מאוד באשפתון) אלא כדי לומר שאנו איננו בדעתו של פרשן הסי–אן–אן המוזכר לעיל.
בחירתו של טראפ לנשיאות עשויה להתברר מהר כלא יותר מסיפטום למשברים גלובאליים שגם ישראל מתמודדת איתם, כמו הפערים החינוכיים בין המגזרים והמעמדות השונים במדינות המערב, הפערים התרבותיים הבין–מדינתיים, וכנגזרת לאלה – הפערים הערכיים.
אין ספק שהבחירות האלה הן אות אזהרה, ואות מצוקה, אבל הן כנראה ממש לא "האות האחרון", כמו שרבים חששו לפני היוודע תוצאות הבחירות, ומיד לאחר מכן.
אם תוך יומיים בלבד, טראמפ לא חושש לומר כי הוא שוקל להשאיר חלקים מתכנית הבריאות של אובמה, שביטולה הייתה אחת ההבטחות המרכזיות בקמפיין הבחירות שלו, מה נראה בעוד שבוע? שבועיים? חודשיים?
אחת התכונות המרכזיות שכנראה אפשר לסמוך עליהן באישיותו של טראמפ היא שהוא רוצה להיות נאהב. בסביבת גזענים שבחירתך תלויה בהם זה מוביל להתנהגות מסויימת. בחברת מנהיגים אמריקאיים ומנהיגי מדינות נוספות זה כנראה מוביל להתנהגות שונה לגמרי. אחרי הכל, בואו לא נשכח שטראמפ וקלינטון הסתובבו בדיוק באותם החוגים הניו–יורקים במשך שנים, הלכו לאותן מסיבות וצחקו מאותן הבדיחות. הפערים דה פקטו אינם בהכרח גדולים כמו שנדמה לנו.
ואף על פי שדבר לא ישנה את העובדה שקול ההגיון והמוסר צועקים בכל כוחם שבחירתו של טראמפ לא הייתה צריכה לקרות בחברה חזקה ובריאה, אין זה בהכרח אומר שעתה הכל אבוד. שהרי דבר נוסף שאפשר היה ללמוד מהקמפיין של טראמפ, הוא שהוא יעשה הרבה מאוד כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואם כדי להיחשב נשיא טוב בעיני בעלי הדעה הוא צריך לשבור כמה הבטחות שהוא הבטיח לבוחריו במהלך הקמפיין – הוא יעשה זאת. הן ידוע הוא שלא תהיה זאת הפעם הראשונה עבור איש עסקים זה, ש-6 פעמים הכריז על פשיטות רגל בסכום כולל של כמעט מיליארד דולר, ושלא הסכים לחשוף את דוחות המסים שלו עד עצם היום הזה, כנהוג וכמצופה.
דבר לא ימחה את החרפה שבבחירת טראמפ לנשיא, ועדיין, יש תקווה גדולה גם לארה"ב, שאחרי הכל, מרבית מבוחריה בחרו דווקא בהילרי קלינטון לנשיאה. רק בזה כשלעצמו אפשר לראות צעד ענק לחברה האנושית, האמריקאית, ולנשים בעולם כולו. וכמו שקלינטון אמרה בנאום ההפסד שלה, יום אחד מישהי אחרת תשלים את המלאכה, ותיבחר גם לנשיאות. נקווה שהמישהי הזאת תיבחר מהסיבות הנכונות ובדרכים הגונות, ושגם הבחירה העתידית ההיא לא תהיה יותר מסימפטום – אבל הפעם לחברה חזקה שצופה פני עתיד טוב יותר. נחכה ונראה.
אשפתון להמון 